מאת:

התפרסם בתאריך:

08/01/2022

חושש שההתחזקות שלי באה על חשבון ההתפתחות האישית שלי

שאלה מקטגוריה:

ראשית רוצה להגיד תודה על האתר הנפלא שלכם! מאחל שתמשיכו בעבודת הקודש שלכם
אני חוזר בתשובה כבר כמה שנים ומידי פעם מתחבט עם עצמי בנושא הבא – תמיד הייתי טיפוס חברותי,מלא חיים,שאפתן וכו'
ככל שאני מתחזק בדת וב"ה מקבל עליי עוד ועוד מצוות אני מרגיש שאני קצת נשאר מאחור בכל מה שקשור ל "עולם הזה"
למשל לא יוצא עם חברים כדי לישון מוקדם על מנת לקום לנץ/לא לראות מראות לא טובים ברחוב (כמובן לא מדובר על מועדונים אלא יציאה רגילה לאיזורי בילוי בירושלים וכו') , נהייתי הרבה יותר ביישן (בניגוד לעברי), לאחרונה זה יותר ויותר מפריע לי כשאני רוצה לצאת לפגישות (פעם זה היה לגמרי הפוך ודווקא הייתי מאוד נהנה מהסיטואציה של להכיר אדם חדש, ולהיות מצחיק ונחמד במקום שרוב האנשים די סגורים ונבוכים), אני מרגיש שאני לפעמים פוסל הצעות לא בגלל שבאמת יש בעיה בצד השני אלא שפשוט אני מעדיף לא לצאת מאיזור הנוחות הקבוע שלי שכולל לו"ז של תפילות לימוד עבודה וכו'.
באיזשהוא מקום אני תוהה האם כל ההסגרות הזו , ההמנעות מלצאת מאיזורי נוחות ,מהלו"ז השגרתי ולהיות אדם יותר שקט צנוע ועניו היא באמת באה ממקום של לעשות רצון ה' או שזה עצת היצר הרע להכניס אותי למקומות של קצת בדידות וקצת סגפנות ולא להיות מי שאני באמת – ובסוף זה יפיל אותי חזק(בינתיים אני באותו קו בערך שנתיים ופחות או יותר מרגיש סבבה,אבל אני תוהה אם מתישהו זה עלול להתפרץ )
בכל פעם שאני חושב על לעשות שינוי ולחזור להיות יותר מי שהייתי פעם,אולי קצת להיות יותר חייכן ושטותניק עם החבר'ה כמו פעם אני נורא מפחד שזה יוביל אותי לדרך של חטא (לאו דווקא בעבירות ממש, יותר במובן של גאווה, יותר חפיפניקיות במצוות או אולי חילול ה' ובתמצית – לרדת טיפה ברמה הרוחנית) וזה עוצר אותי
ייתכן שנכנסתי למצב הזה בגלל קריאת הרבה ספרי מוסר של דור הראשונים וכו' שמאוד מבטלים את היחס לעולם הזה, כמה הוא לא חשוב וכו'
אשמח לקבל עצה בעניין
במיוחד אם אפשר לקבל מקורות שזה בסדר גם לעבוד על הפיתוח האישי והחיים שמעבר לתפילות לימוד ומצוות שגרתיות , ואם כל התקדמות בגשמיות בהכרח תבוא על חשבון רוחניות
תודה!

תשובה:

שלום לך איש יקר,

ראשית אני מתנצל על עיכוב התשובה, שנגרם מכל מיני סיבות וטרדות.

קראתי את מכתבך והתפעלתי מההתלבטות שלך, שכולה תום וטוהר. הרגישות וההתבוננות פנימה והרצון לחשב את דרכיך באופן המדויק והנכון, כדי שלא תכשל ולא תכלם, היא בעיניי סימן מרגש של יראת שמים ושל פנימיות.

השאלה שלך נוגעת ברבדים עמוקים, שנוגעים בין היתר במודעות עצמית וביכולת של האדם להכיר את עצמו בצורה טובה. מסיבה זו, חלק משמעותי מן התשובה נמצא בידיים שלך. אנסה בשורות הבאות לכתוב כמה מחשבות משלי, ואקווה שהן יהיו לך לעזר.

יראת ה' היא חכמה

יש מימד מאד אינדיבידואלי, ייחודי לכל אחד לפי מצבו, באמנות של יראת שמים. אני קורא לזה "אמנות" כי אני חושב שזו אכן אמנות מאד גדולה, והאדם צריך לעבוד על זה ולפתח את זה, וצריך חשיבה חכמה, רגישות ומודעות, כדי לבנות בעצמו יראת שמים. בימינו אוהבים להגדיר כל מיני סוגי אינטליגנציות, אז אולי אפשר לומר שגם יראת שמים היא סוג מיוחד של אינטליגנציה. זו חכמה ומיומנות שצריך ללמוד ולסגל לעצמנו.

בגמרא (שבת לא, ב) רואים שיראת ה' היא החכמה העיקרית, או היחידה. שם נאמר על הפסוק באיוב "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה": "שכן בלשון יוני קורין לאחת – הן".

מדוע יראת ה' היא החכמה (בה"א הידיעה)?

כפי הנראה, המשמעות של זה היא שיראת שמים היא חכמה מסוג מאד ייחודי. בניגוד לשאר החכמות, היא לא "ידע" שאפשר לזקק אותו ולהעביר אותו מאחד לשני. זהו מתכון ייחודי שנרקח עבור אדם ספציפי בדרגה ובמצב ספציפיים. זו חכמה פנימית, אישית ואינדיבידואלית, שהיא תמיד חד־פעמית לאדם הפרטי, מותאמת לאיש ספציפי בנקודת זמן מסוימת, והיא גם דינמית ומשתנה מעת לעת. בשביל להיות חכם בחכמה הזו, לא מספיק לקבל עצות והדרכות ממישהו אחר, שכן כאמור לא מדובר בידע תיאורטי שאפשר להעבירו מאדם לחברו. אתה צריך בעצמך לצעוד בדרך, ללכת בה ואף ליפול בה, להתנסות בעצמך באתגרים ובקשיים, בכשלונות כמו בהצלחות, וכך לרכוש את החכמה האישית שלך ביראת שמים.

[מעין הדברים האלה כותב הראי"ה קוק: "הן יראת ד' היא חכמה – 'הן אחת', שרק היא לבדה חכמה… ודבר זה יפלא מאד: הלא גדר החכמה הוא מה שצריך עיון, והרבה דברים זולת למודי היראה צריכים עיון? והנראה בזה, שכל הלמודים כשאחד מעיין בהם, ותוצאות העיונים ימסור לחברו בקיצור, מקבל חברו את החכמה כמו מי שהגה בעיונו זמן רב… מה שאין כן יראת ד', שאף על פי שלמוד היראה שוה לשאר לימודים, בסדור כללים וחוקים… וישנם מקומות וענינים הדורשים ליבון ובירור, מכל מקום גם אחרי הבירור – כשיאמר קיצור הדברים למי שלא ירד לעומק העניינים – לא יבין…" – מוסר אביך, עמ' יז-יח].

לשון אחרת בחז"ל נמצאת בדברי רבי אליעזר בן עזריה (במסכת אבות ג, יז): "אם אין חכמה – אין יראה; אם אין יראה – אין חכמה". החכמה והיראה שלובות ואחוזות זו בזו.

השאלה שאתה שואל נוגעת בשאלת האיזון, השילוב הנכון בין צרכי הנשמה וצרכי הגוף והנפש, בין שמחת החיים והחיוניות ובין הצבת גבולות והחשש להגיע למצב של קלות ראש ועבירה. בהמשך לדברים שכתבתי, אני חושב שכמעט ואי אפשר לענות על כך תשובה אחידה וכללית שמתאימה לכולם, ובכל זאת אנסה להציע לך כמה רעיונות.

לפני שארד לפסים מעשיים יותר, אני רוצה לנסות לכתוב את התשובה ברמה הרעיונית.

ברור לנו שאם אדם יכריח את עצמו לחיות באופן לא טבעי ולא מותאם לאופיו ולנטיות לבו, ויתעלם מהכוחות שמתעוררים בו ומהצרכים שלו, יהיה לו קשה להחזיק מעמד לאורך זמן. גרוע מכך, לעתים הדבר יכול לגרום לתנועת מטוטלת קיצונית לצד השני, והאדם ח"ו יכול "להיזרק" לצד השני ולפרוק עול.

מצד שני, "עצת היצר" יכולה להיות בכיוון ההפוך: אדם יכול להטעות את עצמו ולוותר לעצמו, ולהיכנע יותר מדי לצרכים ולנטיות שלו. ולכן יש כאן אמנות גדולה שצריך לפתח. עם הרבה הקשבה לעצמך מצד אחד, ועם זהירות ויראת שמים מצד שני; ומתוך כך לפתח דרך חכמה להתנהלות.

ביטוי עצמי מול ביטול עצמי

אתה כותב על התנגשות לכאורה בין שני קטבים מנוגדים: מצד אחד, "ביטוי עצמי" – חיבור להתפתחות האישית שלי, לחיים בעולם מתוך שמחה וצמיחה טבעיים; ומאידך "ביטול עצמי" – הכנעת ה"אני" לטובת עול מלכות שמים וקיום מצוות. למעשה, אנחנו צריכים לאחוז בשני קצות החבל. לא לוותר על הביטוי העצמי לטובת הביטול העצמי. איך זה בדיוק מתקיים יחד? זו האמנות. אני חושב שזה יכול להתקיים באמצעות ההבנה שהקב"ה מבקש מאתנו את הביטוי האישי, ושהכוחות החיוניים ושמחת החיים שבנו הם ביטוי של משהו אמיתי ובעל ערך בחיים שלנו. הכוחות האלה הם מתנות שקיבלנו, או סוג של "כלי עבודה" לחיים, ואיננו יכולים להזניח אותם.

כשקיבלתי את מכתבך נזכרתי בקטע גמרא שלמדתי לאחרונה, במסכת ברכות. הפרק "אין עומדין להתפלל" מתחיל בעניין ה"כובד ראש" שצריך בתפילה. שם מדובר על תנועות הנפש השונות (והסותרות) שיש בתפילה – ובעבודת ה' בכלל. בין היתר מובא הפסוק "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". גילו ברעדה – יש כאן הוראה להתנהג בו זמנית בשני מצבי־נפש שהם לכאורה סותרים זה את זה – שמחה ופחד.

באותה גמרא מובא הסיפור הבא:

"אביי הוה יתיב קמיה דרבה [=אביי היה יושב לפני רבה], חזייה דהוא קא בדח טובא [=ראה שהוא שמח יותר מדי]; אמר: 'וגילו ברעדה' כתיב [=כתוב בפסוק 'וגילו ברעדה'], אמר ליה: אנא תפילין מנחנא [= תפילין אני מניח]".

מיד לאחר מכן מובא סיפור דומה: "רב ירמיה הוה יתיב קמיה דרב זירא [=רב ירמיה היה יושב לפני רב זירא], חזייה דהוא קא בדח טובא [ראה שהוא שמח יותר מדי], אמר ליה 'בכל עצב יהיה מותר' כתיב [=כתוב בפסוק 'בכל עצב יהיה מותר'], אמר ליה: אנא תפילין מנחנא".

אני מרגיש שכאן יש את אותה דילמה שאתה מעלה בשאלה שלך – הריקוד העדין והאיזון בין שתי תנועות הנפש: מצד אחד, השמחה והחיוניות של החיים ומצד שני קבלת עול מלכות שמים.

אביי (וכמוהו רב ירמיה) לא מתנצל על היותו "בדח טובא" ("יותר מדי" – לשון רש"י), הוא לא מפסיק את השמחה היתירה. הוא רק אומר: "אנא תפילין מנחנא" – יש לי תפילין בראשי. רש"י שם מסביר: "תפילין מנחנא – והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".

השאלה הנשאלת היא: במה ה"עדות" הזו פותרת את הבעיה?

אני חושב (וזו ההרגשה שלי בגמרא הזאת) שלפעמים כל ההבדל היא המסגרת. המסגרת משנה את התמונה. שמחת החיים והתפרצות כוחות החיים החיוניים יכולים – וצריכים – לקבל ביטוי. אלא שעליהם להתקיים כשהם משולבים במסגרת של עול מלכות שמים. הם צריכים לבוא לידי ביטוי אבל מבלי לבטל את הרצינות שבה יש להתייחס אל החיים, ומבלי שהאדם מגיע לקלות הדעת שמובילה אל החטא.

שמאל דוחה וימין מקרבת

חז"ל אומרים שעם היצר יש לנהוג בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת", כלומר צריך להתנהג עמו בדרך חכמה מאד. לא דוחים אותו לגמרי, אלא מנהלים איתו סוג של משא ומתן. אנחנו לא מתנתקים מהגוף שלנו, מהצרכים שלנו, הגופניים, הרגשיים והנפשיים. אנחנו לא מנסים לחיות כמו מלאכים. אלא מחפשים את המסגרת הנכונה שבה הצרכים והרצונות שלנו יכולים לבוא לידי ביטוי באופן נכון וראוי. כמובן, זה לא אומר שכל רצון או צורך שיש לנו חייב לבוא על סיפוקו. חלק מהעניין הוא באמת להגביל את עצמנו. ואם דבר אסור – אז הוא אסור, ו"אין עצה ואין תבונה נגד ה'", אבל מאידך – האדם לא יכול ללכת נגד עצמו ולחיות באופן לא טבעי. צריך ללמוד איך לקיים באופן מושכל את שני הדברים, גם את ה"שמאל דוחה" וגם את ה"ימין מקרבת".

מעניין ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" – הוי אומר שיותר מקרבים מאשר מרחקים (שהרי ימין חזקה מהשמאל).

אולי אפשר לומר כאן דבר מעניין. כשאתה לוקח חפץ מסוים ומקרב אותו אליך ביד אחת ובו זמנית מרחיק אותו בידך השניה, מה שקורה הוא ש…החפץ מסתובב. אני חושב שזה דימוי יפה לצורה שבה היצר עצמו משתנה כאשר מנהלים אותו בצורה נכונה. הוא כביכול מקבל פנים אחרות. כך הכוחות החיוניים שבאדם, המרץ, השובבות, השמחה, אהבת החיים והבריות, ועוד, מקבלים את מקומם הנכון בתוך מסגרת מתאימה; ולא רק שאינם מזיקים אלא אדרבה – משתלבים בבניין האישיות של האדם ומסייעים לו בעבודת ה'. למשל, קשר בין איש לאשה, כאשר הוא נעשה במסגרת הנישואין הוא דבר קדוש. אני נזכר בפסוק בפרשת תולדות (בראשית כו, ח): "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (וראה רש"י שם). כשזה נעשה במסגרת של ברית, הרי הצחוק והחיבה אל האשה, הם הדבר הכי נכון ויפה וטוב, וקדוש וטהור.

ברמה המעשית

ברמה המעשית יותר, אני מנסה לכתוב כאן כמה מחשבות:

אתה כותב שיש לך שגרה שהיא "אזור נוחות", והיא כוללת השקעה בלימוד ותפילות וכו'. זה נשמע כמו הזדמנות שקיבלת לזמן של השקעה בביסוס החיבור שלך לתורה ולמצוות. השהיה בישיבה או בבית המדרש אין מטרתה רק לשמש כמסגרת של "סור מרע", של הימנעות מהעולם בחוץ, אלא לא פחות חשוב מכך – ואולי יותר חשוב – להיות מסגרת של "עשה טוב", לבסס שורשים רחבים של חיבור לדבר ה'. אני חושב שככה אתה צריך להסתכל על זה – כזמן איכות להשקעה בקשר. אולי גם נושאי הלימוד צריכים להתמקד בזה. אני מנסה לחשוב אולי צריך להפחית קצת בהתעסקות קריאת ספרי מוסר וכדומה, שזה בעצם התעסקות ב"סור מרע", ולהשקיע יותר בהוויות אביי ורבא, בלימוד גמרא ופוסקים ואגדות הש"ס בעיון ובשמחה (כמובן, הלימוד צריך להיות "במקום שלבו חפץ"). מאידך, כל עוד אתה יכול להתכנס בתוך בית המדרש מתוך חוויה נעימה ושמחה, אז הוא באמת יכול לשמש כמחסה ומקום מבטחים מנסיונות וסערות אחרות שיש בחוץ. למעשה, אולי יותר מכך, צריך לחפש איך הכוחות הערים והחיוניים שלך באים לידי ביטוי בתוך בית המדרש, איך השמחה והיצירתיות והקשרים החברתיים וכדומה מתקיימים בתוך מסגרת משַמרת. להיות "בדח טובא" תוך כדי "תפילין מנחנא".

בדברים שלך אני קורא שבסך הכל טוב לך במקום שאתה נמצא, ואתה רק חושש "אם מתישהו זה עלול להתפרץ". אני חושב שהפתרון כאן הוא הקשבה נכונה לעצמך, לראות האם אתה לא דוחק את עצמך יותר מדי להתנהגות לא טבעית, או מדחיק חלקים מסוימים שצריכים לקבל ביטוי. כדי שלא יהיה מצב שיהיה כאן איזה סיר לחץ מבעבע שיום אחד יתפרץ. עצה טובה מאד בהקשר הזה היא להיות בקשר פתוח עם אנשים חכמים. צריך להתרגל להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך. במיוחד הדברים נכונים לגבי מי שהוא בעל תשובה. ישנה מורכבות מיוחדת בחיים של בעלי תשובה, שיש להם עולם רגשי ותרבותי עשיר מאד אך שונה מהתבניות "הרגילות" של העולם הדתי, וצריך לדעת איך לעשות את הדברים נכון, ואיך לשלב את כל העושר הזה ואת כל הכוחות והנטיות לתהליך טבעי, בריא ומתפתח בצורה טובה. כדאי גם להיות בקשר עם אנשים חכמים שמכירים באופן מיוחד את התהליכים של בעלי תשובה, להתייעץ איתם וללמוד מהם – מה נכון ומה לא נכון, מה הגיוני ומאוזן ומה קיצוני מדי ולא בריא.

אם אתה פועל באופן מאוזן ואינך חש מצוקה רגשית או נפשית מהמציאות שבה אתה נמצא כרגע, מהדרך השקטה יותר שסגלת לעצמך, אז אני לא רואה סיבה לדאגה. אני מאמין שכוחות השמחה והמרץ שהיו בך בעבר יוכלו למצוא ביטוי גם בתוך מסגרות נכונות ובהקשרים טובים, כמו בתוך חיי משפחה וזוגיות טהורה, או במרחבים אחרים שבהם תוכל לבטא את עצמך ואופייך הייחודי, מבלי שהדבר יפגע בנאמנות לה' ולתורתו.

אני חייב גם להזכיר שאין אף פעם מתכונים מושלמים ומדוייקים, וחלק מהעניין הוא גם ללמוד מטעויות, "שבע יפול צדיק וקם". לפעמים אנחנו סוטים קצת מהדרך. זה קורה. מה שחשוב הוא להיות מודעים לכך, להכיר בטעות (ולא פחות חשוב – להבין שטעויות קורות), לתקן את הסטיה, ולהחזיר את ההגה אל הנתיב הנכון. במידה מסוימת דווקא הטעויות והסטיות יכולות ללמד אותנו הכי הרבה על הדיוק המתאים לנו, על האיזונים הנכונים והשילוב בין הכוחות שבנו.

אתה כותב על הפחד שלך לבוא מתוך קלות ראש למצב של חטא. זה דבר נפלא! זוהי למעשה יראת חטא (לא נכנס כרגע להבדל בינה לבין "יראת שמים". יראת שמים היא הכרה גבוהה יותר של "דע מה למעלה ממך", של מבט רציני אל העולם; ויראת חטא היא הזהירות המעשית יותר מפני הניסיון). אתה מפחד מהחטא ובורח ממנו וזה דבר טוב ונכון. מאד נכון להתרחק מן הניסיון, וכל אדם יכול להכיר בעצמו מהו הניסיון הספציפי שיכול להביא אותו לידי עבירה. אם אדם מכיר בעצמו שמשהו מרגיל אותו לעבירה זה לא חכמה לנסות להתמודד עם זה, וראוי לו להתרחק ולא להעמיד את עצמו בניסיון. בתפילה אנחנו אומרים "ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ומאידך, צריך לדעת איפה יש הטעיית היצר לכיוון ההפוך, ואיפה יש הגזמה וקיצוניות שאף היא איננה רצויה, ואף היא יכולה להוביל לחטא.

אז אם אנסה לסכם את הנקודות המעשיות: העצה היא קודם כל פיתוח הקשבה ומודעות עצמית לתנועות השונות בתוכך; קשר פתוח עם אנשים והתייעצות; ופיתוח מסגרות מתאימות בחיים שבהם כוחות ונטיות הנפש יבואו לידי ביטוי בדרך של קדושה וטוב.

לגבי שאלתך האחרונה, בעניין הפיתוח האישי: אני ממליץ לך לקרוא וללמוד את גישתו של הרב קוק בנושא זה. מומלץ במיוחד הספר "יש לך כנפי רוח", שבו לוקטו פסקאות רבות מתוך כתבי הרב קוק העאוסקות בעניין אמון האדם בעצמו ובחייו. הרב קוק מרבה לכתוב על השילוב בין האישיות הפרטית של האדם והביטוי שלה בעולם (שהוא ביטוי קדוש ונשגב) ובין החיבור וההתבטלות אל הכלל. אסיים בכמה שורות מדבריו (שם, עמ' פט): "כל אדם יש לו המסלול שלו שעל־ידו בא לאשרו, לתכלית הוויתו, שבו הוא מתדבק ליוצרו; ולא יוכל לבוא למגמת חפצו במסלול אחר, אף־על־פי שהוא מסלול ישר בעד אחרים. על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאד את מסלולו המיוחד…".

אני חושב שהדברים שכתבתי הם "על קצה המזלג" ממש, וצריך עוד הרבה ללמוד ולהעמיק בחכמה הייחודית הזו – הן יראת ה' היא חכמה. כדאי ללמוד, להקשיב ולהתייעץ, אבל לא פחות מכך חשוב לפלס את הדרך האישית שלך, למצוא את נקודות העוגן ואת האיזון הנכון, ואת החיבור המתאים לשורש נשמתך ולתכונות נפשך.

זהו מסע שהוא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – קצהו האחד נטוע בתוך החיים (בארץ ממש) וקצהו השני בשמים.

מאחל לך בהצלחה רבה במסע המיוחד הזה,

אלי

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן