מאת:

התפרסם בתאריך:

17/09/2020

הצילו! אני לא מוכן לקראת ראש השנה!

שאלה מקטגוריה:

אנחנו כבר אוחזים לקראת השבת האחרונה של השנה. מוצאי שבת הקרובה מתחילים סליחות. אני לא מרגיש בדיוק מוכן הן מבחינה רוחנית והן מבחינה נפשית. בלומדי בישיבה היתה את "אוירת האלול" וכפי שאמרה אחותו של ר' ישראל סלנטר "הדגים רועדים". מטבע הדברים עם החתונה הילדים העבודה וניתוק מעולם הישיבות זה כבר לא זה. שנים עברו היו תקופות שרכשתי לעצמי לקראת המועדים ספרים המדברים על המועד ע"מ שאוכל להתכונן כמו שצריך. כיום במבט לאחור וממקום שאני נמצא בו כרגע, 99.9% שזה לא בא ממקום בריא. אמנם מעולם לא שאלתי חוות-דעת מקצועית, מעולם לא שוחחתי על זה עם המטפל שלי, וכעת אין לי אפשרות לשאול אותו, הוא כבר יושב בג"ע יחד עם רבותיו ששלחו אותו ושהדריכו אותו (ביניהם הסטייפלר), אך כיום ברי לי כי אלו הייתי שואל אותו הוא היה מבחין בזה בעוד פן של נסיון "לתפוס מלאכים". במקום "להיות בן-אדם". הייתי פשוט בנקודות מסויימות לא תקין בלשון המעטה והרגשתי מאוד לא נוח עם זה אז הלימודים הללו באיזשהו מקום היה בשביל לאזן אותי למרות שזה לא קרה. עכ"פ נכון להיום אני לא קורא שום ספרי "הכנות". אני לא עושה דבר וחצי דבר בקשר לכך. אך החרדה מיום הדין תופסת אותי. "יתלה בביטול תורה" אצלי זה בענק. לא זכור לי הפעם האחרונה בו עברתי שבוע בו למדתי 5 ימים מתוכם לשעה ברציפות. וזה עוד מעבר לסור מרע שיש הרבה מה לתקן. אני מאוד חושש ממה שיגזר בר"ה הבא עלינו לטובה לאור מה שעברתי טלטלות עצומות בעשרים וכמה חודשים האחרונים. להתפלל ולבקש שנה טובה ומתוקה? מתי לא עשיתי זאת? כמה התחננתי לכך? אמנם לא הגעתי למנין "ואתחנן" תפילות אך בכיתי ובקשתי והתחננתי. לא אהיה כפוי טובה. אכן חל שיפור כלשהו. וי"א שיפור ניכר. אך אני לא איפה שרציתי להיות ובכלל הרעידת-אדמה שחויתי מרחשון אשתקד העלה לי את מפלס הפחד מהבלתי נודע. שגם אם וכאשר הבעיה הנוכחית תפתר בצורה הטובה ביותר מנין לי שלא מצפים לי הפתעות נוספות בצומת הבאה? לאיזה תחנה אגיע? ואיך אוכל להיות בטוח 100% שאני מונע זאת? לא במישור האמוני של "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" אלא במישור של "הראנו ה' חסדך". שלא יהא טובה נסתרת אלא טובה גלויה לעין. מטבע הדברים אין לי שליטה על זה וככל שתאריך גזר הדין מתקרב החששות מפני הבאות עולים. שנה זו (תש"פ) הגעתי לר"ה הייתי באיזהו מקום משותק מרוב פחד. את התהילים היומיים אמרתי כמי שכפאו שד. בחודשים האחרונים הפסקתי גם עם זה. ולא חידשתי לקראת יום-הדין. הן מחמת החשש והפחד המשתק הן מבחינת היאוש שכרסם בליבי והן מחמת שנהייתי יותר אפטי לגבי המצב ומה שיקרה יקרה וכאשר אבדתי אבדתי.
סליחה על האריכות ותודה על הסבלנות.

תשובה:

שואל יקר!

קראתי את דבריך בעיון, ולא יכולתי שלא להתפעל מיראת שמיים הטהורה הספוגה בך, ומהחיבור המיוחד שלך להקב"ה. אתה דורש מעצמך דרישות גבוהות מאוד, דרישות שגם בני ישיבה רבים, השקועים עמוק באוהלה של תורה לא תמיד מצליחים לדרוש מעצמם. הכאב אותו אתה מביע על הריחוק שלך מעבודת האלול, רק מוכיח כאלף עדים על הקירבה הגדולה שלך לעבודת ה'.

על פי רוב, ככל שעוברות השנים ואנשים מקימים משפחות, יוצאים לחיי המעשה ומתרחקים מהישיבה, גדל האתגר לשמר את רמת הרוחניות ויראת השמיים אותה הם ספגו במהלך שנותיהם בישיבה.

גם אם בעבודה מאומצת ניתן להתגבר על האתגר הזה, הרי שעבודת האלול היא עבודה שהקושי לתחזקה מחוץ לכותלי ישיבה קשה הרבה יותר. החרדה מיום הדין הקרב, רחוקה מאוד מההוואי העולמי הסובב אותנו בחוץ. אדם החיי מחוץ לכותלי ישיבה מתקשה מאוד לעצור את מבול האירועים הגשמיים המתרחשים לנו בחיי היומיום ולשים את הקב"ה ויום הדין לנגד עיניו. ההכנה ליום הדין הקרב קשה שבעתיים, בייחוד בימים אלו בהם העולם כולו כמרקחה, והאירועים החדשותיים העולמיים נראים לפתע כה משמעותיים ובעלי עניין.

חשוב שתדע, שהפחד והחרדה שלך מכך שאינך מוכן כראוי ליום הדין, אין עדות חזקה ממנה על כך שרמת המוכנות שלך גבוהה. נכון, היא לא מספקת אותך וטוב שכך, אך היא מעידה שהנך בן עליה, שמחשבותיו נתונות כיצד להתעלות ולחזק את עוצמת הקשר להקב"ה. אתה מקבל זאת כמובן מאליו ואף נוטה לזלזל בכך ולומר שזה לא מספיק, אך זוהי בהחלט מדרגה גבוהה שמרבית בני האדם אינם מגיעים אליה. מעטים הם האנשים שפוחדים מיום הדין הנורא הקרב, יותר מזוטות קטנות, כגון קנס משוטר או חשבון חשמל מנופח. אשריך שזכית להיות במדרגה זו.

בדבריך אתה כותב, כי למרות השאיפות הגבוהות וחרדת הדין הנעלה האופפת אותך, ישנו משהו פנימי המונע ממך מלהיכנס לעבודת האלול מתוך רצינות ויישוב הדעת. ברם, אינך מצליח לשים עליו את האצבע ולהגדירו במילים מדויקות.

דומני, שישנו דבר יסודי שעלינו להבין בעבודתנו בראש השנה בפרט, ובימים הנוראים בכלל, ויתכן כי הבנת דבר זה תקל עליך משמעותית למצוא את החיבור השלם אל הימים הנעלים בפתחם אנו עומדים, ולהפיק מהם את מירב התועלת.

ימים אלו הוגדרו ע"י חז"ל כימים בהם "המלך בשדה", ימים בהם הקב"ה יורד אלינו וזה הזמן לבקש ולהתפלל אליו. אלו ימים שבהם אנו מקבלים את ההשפעה והשפע לכל השנה הקרובה, וחשיבותם בשל כך גדולה מאד. בהתאם לכך, מצינו אצל גדולי הדורות מספר גישות כיצד צריכה להיעשות עבודת הימים הללו כדי להפיק מהם את מירב התועלת:

הגישה הידועה אותה הוביל ר' ישראל סלנטר זצ"ל, היא הגישה התובענית ביותר. זוהי גישה הדורשת מעמנו להתייצב ברתת ובזיע כאשר המלך בשדה, ולהיות ראויים לעמוד במחיצתו. העיסוק הרווח בישיבות אירופה בימי האלול היה, להפנות את המבט אלינו פנימה, ולבחון את עצמנו האם אנו אכן ראויים להתייצב לפני אדון כל הארץ, או שיש בנו פגמים הדורשים תיקון. החיפוש העצמי של פגמים והניסיון למצוא ליקויים בעבודת הקודש שלנו כדי לתקנם, עשויים לדכדך ולהעציב. לא בכדי אמר ר' ישראל כי אפילו דגים שבים רועדים מקול הקורא "אלול". למרות זאת במשך שנים רבות זוהי הגישה הרווחת בעולם הישיבות הליטאיות, ונראה כי תלמידי ישיבות רבים מפיקים ממנה תועלת לעבודת הקודש שלהם.

אך ישנה גם גישה אחרת. גישה הרואה את הימים הללו לא כימי מציאת חסרונות והלקאה עצמית, כי אם ימים של הזדמנויות גדולות הנקרות לפתחינו. הקב"ה אוהב אותנו, הוא רוצה בטובתנו, לא בכדי הוא נקרא "אב רחום וחנון". הבה נתחזק ונפנה אליו והוא יספק צרכנו ביד רחבה. זוהי הזדמנות מעוררת שמחה ולא חיפוש בחסרונות ותיקונם.

בעבר רווחה גישה זו בעיקר בקהילות החסידיות, אך בשנים האחרונות מתפתחת הבנה גם בעולם הישיבות הליטאיות, שמסיבות שונות, בזמננו האופן הנכון והבריא יותר עבור רוב בני האדם, הוא ההתמקדות בטוב והפוטנציאל הגלום בימים אלו. שיטות המוסר וקלם/נובהרדוק חשובות וטהורות, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אך בשל הדורות שנחלשו, גם בקרב בני התורה הלקאה עצמית וביקורת עצמית נוקבת, אינן מובילות לעשייה ולתיקון, אלא לניוון וייאוש.

ברוח זו, הבה נסב לרגע את מבטינו על ימי האלול ונעמיק במהותם:

בפסוקי דזמרה אנו אומרים בכל בוקר: "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגויים ה' מלך". בפסוק זה אנו מתארים שמחה עצומה שפוקדת את העולם לנוכח התגלותו של הקב"ה. השמים שמחים, הארץ יוצאת במחול, אך מה מטרתה של שמחה זו? מהו הדבר הגורם לשמים ולארץ לצאת מגדרם ולצהול כל כך? בהמשך אנו ממשיכים ואומרים "ירעם הים ומלואו יעלוץ השדה וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער". גם כאן ישנו תיאור מלבב של הים הגדול שרועם הוא והדגים שבתוכו בהתרגשות, ועל כל עצי היער שמרננים באושר. אבל מדוע? מה גורם לבריאה כולה לצהול כל כך? התשובה מופיעה מיד בהמשך הפסוק: "מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ…". הבריאה כולה צוהלת ושמחה לקראת יום הדין. יום המשפט ממלא את הבריאה כולה באושר.

אבל כיצד זה יתכן? הרי משפט הוא דבר מאיים ומצמית שקובע את גורלנו לשבט או לחסד?

התשובה היא, שהמשפט בו אנו עוברים כבני מרון בראש השנה, איננו המשפט אותו אנו מכירים. זה איננו התסריט העולה בדמיוננו של מלך זועם הבא לנקום בנתיניו הסוררים, או שופט חמור סבר האמור למצות את הדין עם מי שסרח. המשפט של הקב"ה משמעותו העמוקה היא סדר, התחדשות, נתינה של צ'אנס חדש לבריאה.

ואבאר את כוונתי:

מטרת בריאת העולם היא לכבודו של הקב"ה. הקב"ה ברא אותנו כחייליו, ומתפקידנו למלאות את רצונו ואת מצוותיו, ובכך להגדיל כבוד שמיים בעולם. זה תפקידנו וזוהי הסיבה היחידה שבשלה נבראנו וירדנו לעולם.

אם נדמה זאת לצבא: לצבא יש מטרה – לנצח בקרב. לצורך כך הצבא מגייס חיילים רבים שמתפקידם לסייע בניצחון. יש חיילים המגיעים עם מוטיבציה חזקה ליטול חלק פעיל ומשמעותי בהבסת האויב, והם מראים נכונות גבוהה להתאמץ ולהקריב. כיוון שהמפקדים רואים את הנכונות הרבה שלהם להתאמץ, מובן שהם ישובצו בתפקידים משמעותיים ומוערכים. אך יש חיילים המגיעים ברפיסות ועם מוטיבציה נמוכה, ומשכך, סביר שהם ישובצו בתפקידים לא משמעותיים שאינם בעלי חשיבות.

בכל שנה, הרמטכ"ל מגיע לבדוק האם כל אחד ממצה את יכולותיו, והאם כל החיילים עומדים על משמרתם כראוי, או שיש לבצע שינויים לטובת המערכה. מטרת הרמטכ"ל בבדיקה זו, לסדר את המערכה מחדש באופן שכל אחד ימלא את יכולותיו וכישרונותיו במיצוי המירבי. לכן במידה והוא יראה כי לאחד מהחיילים הזוטרים העובדים כטבחים ישנה מוטיבציה מיוחדת, סביר שהוא יקדמו להילחם בחזית בתפקיד נחשק. מאידך, חייל הנמצא בחזית, אך הוא מתנמנם על משמרתו ולא מראה נכונות ואמביציות גבוהות, יש להניח כי הוא ימוקם בתפקיד מינורי ההולם את חוסר נכונותו להילחם ולהקריב.

זהו אינו עונש! מטרת הרמטכ"ל איננה להעניש את המתרשלים, בשביל זה יש להם מפקדים העומדים על משמרתם. מטרתו היא רק למצב את הכוחות באופן הכי יעיל, כדי להביא את הצבא למוכנות מרבית.

הנמשל בהקשר זה ברור: ראש השנה איננו יום מפחיד ומסוכן. יום הדין איננו יום בו הקב"ה מחפש להיפרע מעמנו על עוונותינו הרבים. ראש השנה הוא היום בו הוקם העולם לצורך מטרת קידוש שם שמים, ולכן בכל שנה ביום זה הקב"ה בוחן מחדש את המוטיבציה שלנו, חייליו. האם לשוב ולהעניק לנו את תפקידנו כפי שהיה בשנה החולפת, או שמה יש מי שמוכן להקריב יותר, ויש להעלותו בדרגה.

לכן זהו איננו יום מדאיג או מסוכן. להיפך! זהו יום שיש בו הזדמנות פז שאל לנו להחמיצה. לא בכדי דוד המלך מכנה בתהילים את ראש השנה "בכסה ליום חגנו". זהו יום חג, אנו עושים בו סעודות, אוכלים שותים ושמחים. הקב"ה שהוא המפקד העליון של העולם, יורד אל נתיניו ורוצה לתת ולהשפיע. כל אחד כפי המוטיבציה אותה הוא מגלה. במידה ונותיר רושם טוב, ונביע נכונות לשרת את הקב"ה בכוחות רעננים, וביתר מוטיבציה, נקודם לתפקיד גבוה יותר, והשנה העומדת בפתחינו תהייה שנה מלאה וגדושה יותר, בעשייה וקידוש שם שמים.

אך כמובן ניתן גם להחמיץ את ההזדמנות. מי שמגיע לראש השנה ומראה נכונות מינימאלית לשרת בצבא הקב"ה, יקבל תפקיד בהתאם. זהו אינו עונש! זוהי פעולה עניינית הנחוצה לסידור העולם באופן הנכון יותר והיעיל יותר.

בראש השנה כידוע, איננו מבקשים בקשות פרטיות. זה איננו יום בו אנו מבקשים עבור חיינו הפרטיים. ראש השנה זהו היום של המלכת הקב"ה. ראש השנה הוא הזמן בו הקב"ה מתבונן בנתיניו ובוחן עד כמה הם מוכנים להקריב עבורו בשנה הבאה.

תפקידנו הוא לעמוד בתפילת ראש השנה, ולהתחנן לקב"ה שיראה את מלכותו בעולם, ולהביע נכונות מלאה לקחת חלק בהשלטת מלכותו עלי אדמות. בראש השנה איננו מבקשים סליחה על העבר ואיננו עוסקים כלל במה שהיה בשנה החולפת. זה לא הזמן ולא המקום. את זה נעשה מאוחר יותר ביום כיפור. בראש השנה עיסוקנו היחיד הוא נכונות לקחת חלק ותפקיד בסידור הבריאה מחדש לקדש את שם ה' בכל מקום בעולם.

אם זוהי הגישה, הפחד המצמית מיום הדין איננו במקומו. ראש השנה זהו יום מלא הזדמנויות, ולא יום של חרדה ואימה.

אין לי ספק כי בהינתן הנתונים שתיארת בשאלה, גם ר' ישראל סלנטר לא היה רוצה שתראה בראש שנה יום מלחיץ ומאיים אם הדבר אינו מביא לעבודה עצמית אלא מרפה ידיים. ההוכחה הטובה ביותר שעבורך מתאימה יותר הגישה החיובית לאלול, היא התבוננות להיכן מובילה אותך החרדה. אתה מספר על כך שמצד אחד מקננים בך חששות כבדים בנוגע לגזר דינך המתקרב, אך מאידך אין בכך כדי לגרום לך לתעל את החששות הללו למקום של עשייה ויצירה. אתה משותק מפחד, ואינך מצליח לשנות את המשוואה. היש לך הוכחה טובה יותר כי בגילך, במעמדך ובמצבך הגישה הרואה ביום הדין הזדמנות גדולה היא הנכונה יותר?

לכן הצעתי לך היא, שתנסה לראות את ימי הדין הקרבים, פחות "כימים נוראים" ויותר "כימי רחמים". כאשר תראה את הדברים באור זה, את מקום הפחד והאימה, יתפסו חדווה ויראת כבוד מהימים הנשגבים לתוכם אנו צועדים, ובעז"ה תוכל להפיק מהם, את השפע הרב לכל השנה הקרבה.

(בהקשר לכך, ממליץ לך בחום לעיין לפני ראש השנה בספרים ומאמרים המלמדים כיצד חווים את יום הדין באופן זה. כך למשל הספר "אלול למעשה" של הרב זאב פריינד מירושלים).

ולסיום:

בדבריך אתה מביע חשש גדול מהעתיד הצפוי לך, בעיקר בשל משברים שחווית לאחרונה. אכן כואב לשמוע זאת ואך טבעי שהדבר מעורר אצלך דאגה מפני העתיד. יחד עם זאת, יש בך כוח חזק מאוד. כוח שהלוואי שרבים היו מתברכים בו. זהו כוח האמונה. מצויה בך אמונה זכה וטהורה ואתה זוכה להרגיש במוחש את השגחת ה' בעולם. אין רבים הזוכים להרגיש את אימת הדין וההשפעה המכרעת של ימי הדין על כל מהלך חיינו. אתה זכית לכך באופן מיוחד!

כאשר אך תפנים שימים אלו הם ימים טובים ושמחים, ימים שבהם אנו שואבים מלוא חפנים של שפע ורחמים לכל השנה הבעל"ט, לא תעיק עליך יותר החרדה המאיימת. תאמין שהכל מאתו יתברך, שכל מה שעובר עלינו נועד רק לתקן ולשפר את ייעודנו בעולם. אין מה לפחד מהעתיד, כי בתפילה וחיבור נכון להקב"ה אנחנו יכולים להביא על עצמנו את התיקונים הנדרשים בעבורנו. אין דבר המתרחש לחינם, אין דבר שקורה לנו שהוא רע בעבורנו. הקב"ה טוב ומיטיב ומטרתו לתקן ולשפר. אם תצליח לשלב את שמחת הימים הללו עם האמונה החזקה שלך בהשגחת ה' בעולם, אין לי ספק שתצליח להתחבר באופן נכון ומועיל לעבודת ה' בכלל ולעבודת הימים הנוראים, בפרט.

בהצלחה רבה!!

דניאל

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן