מאת:

התפרסם בתאריך:

12/01/2022

האם אני כפוי טובה?

שאלה מקטגוריה:

עד לפני תקופה לא ארוכה היו לנו שני רכבים. אמנם ישנים מאוד אבל ”סוחבים”. לכל אורך התקופה ידענו שאנחנו על זמן שאול וככל הנראה בקרוב מאוד נאלץ להיפרד מאחד מהם. ואכן היום הזה הגיע ואחד מהפעמים שמסרנו את הרכב לתיקון הודיע לנו הטכנאי שאין כבר אפשרות לתקן והגיעה זמן פרידה. דבר זה גרם לנו לתסבוכת לא פשוטה כיוון שגם אני וגם אשתי כל אחד מאיתנו צריך רכב לצורך העבודה. תקופה קצרה לאחר מכן ובעזרת הרב קבלנו שני רכבים משני אנשים שרכשו לעצמם רכב חדש ובמקום להחליף את הישן הם נתנו אותו לנו. אלא שאז במקום לשמוח. ולהודות מיד התחלתי להשוות בין המודל שקיבלנו לבין המודל החדיש יותר והתחמץ לבבי על כך ש”זה לא זה”. התחלתי למנות את המעלות שיש במודל החדיש שלא קיים במה שקיבלנו. ואז בעצם הבזיק בי המחשבה שגם בדירה זה היה ככה. לפני מספר שנים מישהו שכנע את חמותי שהגיע הזמן לרכוש לנו דירה והיא הסכימה לעזור לנו עם המשכנתה וכך אחרי הרבה שנים בשכירות השגנו דירה משלנו אך אני מאז ועד היום מונה את החסרונות שלה לעומת מה שראינו בדירות אחרות. יש כזה מטבח קטן ורק מקלחת אחת וכו’ ונחרדתי לגלות שאני בעצם רואה רק חסרונות ומתלונן על מה שאין במקום להודות על הטוב הקיים.

תשובה:

שלום לך שואל יקר

ראשית, אשרייך!

אשרייך שאתה רוצה לבחון את ליבך, להסתכל אל תוכך ולראות האם יש בך מידה שאינה ראויה,

בנוסף אינך מסתפק רק בהסתכלות פרטית אל ליבך אלא אף שולח שאלה למערכת 'אקשיבה' הנפלאה אולי שם תמצא תשובה, שזה דורש עוד מאמץ.

באת לעבוד! שאפו גדול על זה!

שאלת "האם אני כפוי טובה?"

שאלה קשה,

אינני בא לתת 'דיאגנוזה', בעיקר בגלל שאני משתדל לא לאבחן אנשים גם כשאני מכיר אותם, ובוודאי כשאני לא מכיר אותם/ך.

אך גם בגלל שבשאלה שלך יש 2 מקרים שאתה מספר על חייך, ומעבר לכך כלום, כאשר ב2 מקרים אלו שמת פוקוס על כפיות טובה מצידך, בלי שיש לי הסתכלות רחבה על כל מקרה לגופו ומה נעשה בו.

אז תשובה חד משמעית "האם אתה כפוי טובה?" לא תהיה לי, וגם לא נכון שתהיה לי.

אני כן רוצה להעיר לך הסתכלות על המושג 'הכרת הטוב' ומתוכו תוכל ללמוד עליך.

המושגים בתחום הזה רבים, ומכוונים כל אחד לנקודה וזווית שונה.

הכרת הטוב, כפיות טובה, אסיר תודה, אמירת תודה…..

אלו מושגים שונים.

אחד מן השינויים הוא ביחסיות, למשל 'הכרת הטוב' תתייחס בדרך כלל בין אדם לעצמו, "'אתה' מכיר בטוב שנעשה לך" בלא יצירת קשר עם נותן/עושה הטובה, בעוד ש'אמירת תודה' היא יחס בין שני אנשים, "'אתה' אומר לאדם שעשה לך טובה 'תודה'".

בשאלתך חסר לי פרט מסויים, למי אתה חושב שאתה כפוי טובה?

כל ההשוואות שאתה עושה הם רק בראשך? אתה מדבר על זה עם אנשים? כלפי הרב שעזר? אמרת זאת לאנשים הטובים שנתנו לכם את הרכבים מתנה? אמרת זאת לחמותך?

כל זה חשוב בשביל להבין את התהליך המדהים והעמוק של הכרת הטוב, ומה השטח שבו אתה מתעסק.

הכרת הטוב

במחשבה ראשונה 'הכרת הטוב' שייכת רק ל'בין אדם לחבירו', מערכת שבנויה לקשר בין אנשים, כי זה לא יפה לא להגיד תודה למישהו שעשה לנו טובה, וגם לא ראוי להיות כפוי טובה.

במחשבה שניה או ראשונה זה כמובן אף 'בין אדם למקום', הגם שה' כביכול לא צריך בתודה שלנו, מחויבים אנו להודות לו.

אך יש מחשבה שלישית ומעניינת, נקרא לה 'בין אדם לעצמו'.

הרב וולבא (עלי שור חלק ב' עמ' רעט) מחלק זאת ל2. 1. בין אדם לעצמו 2. בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. כן ככה, הסעיף הראשון והחשוב הוא 'בין אדם לעצמו'.

כשרצה הרב וולבא לדבר על שורש המידה (כל המידות, בשביל לתקנם צריך להבין את שורשם) בחר לשייך אותה דווקא לסעיף 1, וכלשונו "לכן הצבנו את העבודה בהכרת הטוב בין המידות שבין אדם לעצמו, אם כי ברור שיש לה השלכות רבות בין אדם לחברו ובין אדם למקום", סעיף 2 הוא רק סניף שנגזר מן סעיף 1.

נסביר

הכרת הטוב מצאנו גם בין אדם לחפצים דוממים, הגם שהם לא מרגישים כלום ואין מערכת יחסים בין האדם לדומם, שם מתקיים 'בין אדם לעצמו'.

בפרשת וארא במכת דם מצווה ה' את משה "אמור אל אהרן קח את מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם ועל אגמיהם וגו'" (שמות ז' יט'),

אותו הדבר במכות צפרדע וכינים, ה' מצווה את משה שיאמר לאהרון להכות את היאור.

בכל המכות משה מכה, ובדם צפרדע וכינים הציווי הוא שדווקא אהרן יכה על היאור ולא משה, מדוע?

מביא רש"י את המדרש "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן".

ובמכת כינים "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי 'ויטמנהו בחול' ולקה על ידי אהרן".

כמובן שהמים והעפר הם דומם, אינם מרגישים מי מכה אותם, ואין זה משנה להם אם זה משה או דווקא אהרן, אבל משה חייב להכיר להם טובה שהגינו עליו, "לא היו העפר והיאור כדאיים ללקות על ידי משה", הכרת הטוב.

הנה לנו הכרת הטוב גם כשאין הצד שני מרגיש, הצד השני הוא רק ביחס אל משה, רק ביחס למקבל הטובה, כלומר מכיוון שהוא קיבל טובה אין מן הראוי והמוסרי שהוא לא יכיר טובה.

בכל המידות מקובל לומר שלא רק הצד השני זה הסיפור אלא המידה משפיעה גם על נפשינו, למשל אם אדם צועק על חבירו וכועס, מעבר לפגיעה בשני זה אף משפיע על נפשו של האדם הכועס, יש בה בנפש את סימני הכעס, אך במידה של 'הכרת הטוב' זה לכאורה לא מתיישב על הלב, כיוון שזו לא מידה שנתפסת כמידה רעה בעצם, כביכול זה משהו 'טכני', אם האדם השני עשה טובה אז צריך להודות לו, ואם לא הודיתי זה אולי לא יפה וזהו.

אז דע לך שלא!

זו המידה שהכי חשוב להבין בה שזה מתחיל אך ורק באדם עצמו.

גם אם האדם עומד מול 'דומם', מול עפר ומים, גם אז חובה להכיר טובה.

2 נקודות מרכזיות גורמות לנו להיות כפויי טובה.

1. חושבים שהכל מגיע לנו

מאז שאדם נולד הוא מתרגל שכל דבר מגיע לו, תינוק בוכה ומיד מקבל,

עד שהשכל מגיע לאדם כבר מושרש בו ההרגל של 'הכל מגיע לי'.

תפיסה מאוד ראשונית באדם שהוא מרכז העולם, בגילאי ילדות ה'אגו' זה הדבר שקיים באדם.

וממילא אין מקום להכיר טובה למישהו, כי כל מה שעושים לי מגיע לי.

נכון שבשכל זה לא הגיוני, אך זה לא שכלי, זה הרגל רגשי שמושרש בנפש, וצריך להפעיל חזק את השכל כדי לעקור את אותה תנועה בנפש.

הכרת הטוב כשמה כן היא, האדם צריך לפני הכל להכיר בטובה, להביא להכרה ש'לא מגיע לי'.

דע לך, ככל שאנשים יותר קרובים אלינו כך יותר קשה להכיר בטובה, כיוון שהקרבה יוצרת שוב את התחושה של 'מגיע לי',

'אם זה אבא שלי כנראה הוא חייב לי', 'אם היא אשתי היא חייבת לי' וכן הלאה.

כמובן שזוהי תפיסה שגויה, כי ככל שיותר קרובים צריכים להכיר בטוב הרב שהאיש הקרוב משפיע עלינו, אנחנו כל כך קרובים בזכות כל אותו החסד והטובות שהו/יא משפיע/ה עלי.

2. אדם לא רוצה להרגיש חייב.

כאשר אדם מכיר שהשני עשה לו טובה הוא בעצם נהיה מחויב.

אם מישהו עשה לי טובה אני חייב להחזיר לו טובה, זו הרגשה ממש לא נעימה, באותה מידה שלא נעים להיות חייב כסף למישהו כך לא נעים להיות חייב למישהו טובה, זו הרגשה כל כך לא נעימה עד כדי שרגילים להשתמש בדימוי של אסיר בבית כלא על ההרגשה הזו, 'אסיר תודה', אסיר בכלא התודה.

כשהאדם לא רוצה להיות מחויב הוא מתעלם, כאילו לא קיבל כלום, הוא עושה פעולה שנקראת 'הכחשה', מתכחש בתת מודע לזה שנעשתה לו טובה, לזה קוראים כפיות טובה, האדם כופה ומכסה על הטובה כאילו היא לא קיימת.

בלשון חז"ל קוראים לזה לכפור בטובה, ממש כמו לכפור בהלוואה, יש "הכופר בהלוואה" ויש "הכופר בטובתו של חברו או של המקום".

כאשר מתייחסים לטובה כלא קיימת לא חייבים לאף אחד כלום, בעוד שבהלוואה זה נתון יבש של קבלת כסף מהשני ודי ברור אם יש הלוואה או אין, בקבלת טובה זה מטושטש ונתון לפרשנות, אפשר תמיד לתת הסברים שונים ומשונים למה זו בעצם לא טובה בכלל….

בשלב ראשון זה אולי כיף, לא מרגישים מחויבים, אך עמוק בלב תחושת הרצון לגמול טובה בחזרה מכרסמת לאט לאט….

בעלי המוסר אמרו, כאשר אתה רוצה לעשות טובה שלימה עם מישהו, תבקש ממנו משהו בחזרה כשאתה נותן לו, כדי שהטובה תהיה מושלמת ולא יהיה למקבל את ההרגשה של אסיר התודה. (כמובן שזה מהצד הנותן, אך המקבל חייב להכיר בטובה).

אמירת תודה

עד כאן סקרנו קצת את המאפיינים בנפש של כפיות טובה, הצד השני הוא לומר 'תודה'.

כשאדם לא כופר בטובה הוא אומר 'תודה', מילה מלאת משמעות שאמורה לפגוש אותנו ביום כל הזמן, המילה הראשונה של היהודי כל בוקר 'מודה אני לפניך'…

3 פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה יש ברכת הודאה, 'מודים אנחנו לך', בלי ברכת הודאה אין תפילה, אין בקשה.

על שם כך אנחנו נקראים 'יהודים', יהודים זה מלשון 'יהודה', שבט יהודה, ולמה נקרא שמו יהודה? כי אמו היתה הראשונה בבריאה להודות לקב"ה "ותאמר הפעם אודה את ה'", "ואמר ר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו" (ברכות ז') וברש"י- לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיוון שילדה בן רביעי הודת על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה".

שים לב, לאה הבינה בעצם את סעיף 1, היא הבינה ש'לא מגיע לה', שבנה הרביעי ניתן לה מעבר למה שכביכול היא אמורה לקבל, 12 שבטים לחלק ל4 נשים (לאה רחל בלהה זלפה) = 3, יהודה היה בנה הרביעי, מעל החשבון, "ותאמר הפעם אודה את ה'",

ועד היום שמנו הולך לפנינו 'יהודים', המאפיין של השם שלנו זה בהיותינו יודעים להודות.

מה מיוחד באמירת התודה שמשנה את התמונה?

שיעור קצרצר בלשון הקודש- המילה 'תודה' בעברית משמשת ל2 משמעויות שבשפות אחרות יש להם 2 מילים נפרדות.

1. הודאה בבית משפט, הודאה שעשיתי מעשה מסויים, "אני מודה שלקחתי את העוגיות מהקופסה". 2. הודאה על קבלת טובה, "אני מודה לך שלקחת אותי אתמול עד הבית".

משתמשים באותה מילה ממש לכאורה ל2 משמעויות שונות.

ביידיש למשל יש 2 מילים. 'דאנקען'- הבעת תודה והכרת טובה, 'נאכגעבען'- הסכמה לדעת הצד השני, היכנעות.

באנגלית- thank – תודה, confess – להתוודות על מעשה.

אך בעברית הכל תחת מילה אחת ושורש אחד- 'תודה'.

בלשון הקודש כאשר שורש המילים הוא אחד משתמשים באותו שורש,

ופה מגיעה ההבנה הנפלאה ש2 המשמעויות הם משורש אחד, כל אמירת תודה לשני יש בה הודאה והסכמה.

הבסיס באמירת תודה היא כמו שהסברנו להבין שנזקקתי לשני, ו'לא מגיע לי',

האדם 'מודה' (מלשון הודאה בבית משפט) שהוא לא יכל להסתדר בלי השני, ולכן הוא מודה לו.

כל אמירת תודה טומנת בחובה וידוי בפה שהשני עזר לי ובלעדיו לא הייתי מסתדר.

משמעות המילה תודה מכוונת בשורשה להגיע להכרה שאני מסכים לזה שהשני עזר לי ואני לא כופר בזה. בדיוק כמו שאני מודה בבית משפט שלוויתי כסף מהשני כך אני מודה ומתוודה שהשני סייע בעדי ונתן לי טובה. (פחד יצחק חנוכה מאמר ב).

בוא נהיה מעשיים.

כפי שכבר כתבתי לך אינני יודע אם אתה כפוי טובה, זוהי שאלה שתצטרך לשאול את עצמך,

מקווה שלאור מה שכתבתי תוכל לבחון את עצמך יותר טוב.

תוכל לשאול את עצמך, "האם קשה לי להכיר בטובות שמישהו עשה לי?",

"האם אני לא אוהב להיות מחויב לאחרים?", "האם אני חושב הרבה בחיים ש'מגיע לי'?"

"האם אני מצפה שיעשו בשבילי דברים?"

שאלות אלו הם השורש של הכפיות טובה והעומק שלה, תשאל את השאלות באומץ לב, בשלב ראשון בלי לחפש תשובה חד משמעית, תנשום כמה ימים את השאלות ותבחן את עצמך. תשובה חד משמעית מיד כשנשאלת השאלה יכולה להסיר את היכולת להתבוננות עמוקה ונכונה.

תבחן את עצמך איפה 'שטח המלחמה' שלך בהכרת הטוב אם בכלל.

איפה החלק שבו אתה צריך להתחזק, ושם תעבוד.

באופן טבעי היינו חושבים שהפתרון הוא בשלב ראשון להגיע להכרה שצריך להודות, ובשלב שני להודות. אבל לא הייתי סומך על זה, כי הסברים תמיד יהיו למה 'כן מגיע לי', ובנוסף התחושה 'לא לרצות להיות חייב' חזקה מאוד,

הקדמונים לימדו אותנו הפוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כשמתחילים בפועל לעשות זה משפיע על הנפש להתנתק מהרגלים.

עצה מעשית אמר הרב וולבא לתלמידיו, 3 פעמים ביום לומר 'תודה', רצוי לשלושה אנשים שונים, אפילו על דברים קטנים, פשוט להרגיל את עצמינו באמירת 'תודה', ולאט לאט זה ישפיע על הנפש ועל כל ההסתכלות על החיים.

נצטט לך את הדברים בלשונו של הרב וולבא בסוף הועד שמסר על הכרת הטוב, "זאת נעשה כעת: נתלמד בכל יום להכיר טובה לשלושה בני אדם,ואם אפשר נשתדל להביע להם באיזו מילה את הכרת הטוב שלנו" עכ"ל.

כל אמירת תודה כזו תביא להודאה והסכמה לזה שהשני סייע לי, כן, אם אני אומר תודה כנראה שהוא עזר לי ונזקקתי לו, שים לב, תודה = הודאה והסכמה לקבל.

העצה הזו תעזור לך הן אם שטח המלחמה שלך הוא בהכרת הטוב, הן אם אתה רוצה לעבוד על הרגשת המחויבות לאנשים.

אמירת תודה לא תגרום לתחושת מחוייבות כמו שנראה לנו במבט ראשון,

להיפך, היא תשחרר לנו את הכרסום האיטי שעושה אותה תחושה, אחרי אמירת תודה אתה תרגיש שגמלת במשהו לאדם שעשה לך טובה, איי אחרי אמירת תודה תרגיש כל כך טוב שתרצה שוב להגיד תודה.

העצה הזו תעזור בעוד מישור.

הבחנה אחת הבחנת בעצמך ושמתי לב לזה מתוך שאלתך, 'ראיית הטוב ביחס לרע'.

עדיין לא התייחסנו לזה וזוהי נקודה חשובה שנוגעת גם בפתרון.

אגלה לך סוד, בכל דבר בבריאה יש רע וטוב, בכל אדם יש רע וטוב, כך בנוי העולם, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל'), לנו נותר לבחור בטוב ובחיים.

כתבת "ונחרדתי לגלות שאני בעצם רואה רק חסרונות ומתלונן על מה שאין במקום להודות על הטוב הקיים",

כתבת גם את הפתרון, "אני בעצם רואה רק חסרונות", ראשית הבנת שזה תמיד מעורבב, יש גם חסרונות וגם מעלות, ולא רק.

כיון שיש גם רע וגם טוב, אנחנו בוחרים את מה להאיר, על מה לשים את הפוקוס,

הכפוי טובה בוחר להסתכל על הרע, והבעיה שהוא צודק, כי יש רע כמו כל דבר בבריאה,

הטעות שלו הוא שהוא שם את הפוקוס 'רק' על הרע,

הפתרון הוא להגדיל את הטוב, להסתכל ולהדגיש בכל דבר את הטוב, גם אם יש רע זה לא סיבה להתעסק איתו, רצוי להסתכל על הטוב בכל דבר.

אמירת התודה זה דבר שמאוד עוזר להסתכל על הטוב, כשאתה אומר תודה על הטוב אתה חייב להסתכל על הטוב, כי אתה אומר עליו תודה,

3 פעמים ביום אתה מגדיל את הטוב, גם על זה אמר הרב וולבא שהגדלת הטוב צריכה להיות במעשים, לא רק לחשוב על הטוב אלא פשוט לומר אותו בפה, לומר תודה על הטוב.

כל יהודי נתקל באמירת תודה כל יום בתפילה, הרבה פעמים ביום, המלצתי היא לפתוח את העיניים ולכוון כשאומרים תודה.

ככל שיותר תאמר תודה בפה תראה איך זה משפיע על שינוי החשיבה והתפיסה.

סיכום:

תשובה לשאלתך "האם אני כפוי טובה?" אין לי, זו שאלה שתצטרך לענות לעצמך לאור מה שכתבנו.

חילקנו את המושג כפיות טובה ל2.

1. בין אדם לעצמו. 2. בין אדם לחברו.

שורש המידה הוא בין אדם לעצמו.

הכרת הטוב שייך גם לגבי חפץ דומם.

2 נקודות שגורמות לכפיות טובה.

1. מחשבה של 'מגיע לי'. 2. חוסר רצון להרגיש מחויב.

1 יותר נוגע בבין אדם לעצמו, הרגלים מגיל קטן. 2. שייך גם לבין אדם לחברו, היכולת להיות כנוע.

הפתרון:

לבחון טוב את 'שטח המלחמה' שלך, איפה אתה מתנגש עם הסיפור של הכרת הטוב, לענות לעצמך (לא מיד אלא במשך כמה ימים) על השאלות הרלוונטיות.

בכל דבר יש רע וטוב, אנחנו בוחרים על מה להסתכל.

אמירת תודה.

אמירת תודה יש בה מן ההסכמה להבנה שלא הכל מגיע לי, והודאה על זה שאני מחויב לשני. יש בה אף הגדלה של הטוב, כל אמירה כזו מפנה פרוז'קטור לחלק הטוב ולא לחסרונות.

'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' ומכיוון שכך רצוי לומר תודה לפחות 3 פעמים ביום ל3 אנשים שונים.

יסייע בכל המישורים.

בהצלחה גדולה 'יהודי'.

אשרייך!

שמעון

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן