עודף זמן בזמן הקורונה

מאת:

התפרסם בתאריך:

08/03/2021

למה להמשיך להילחם אם גם ככה בסוף אני אפול שוב ושוב?

שאלה מקטגוריה:

בשנים האחרונות שמתי לב שאני מרבה להסתיר הכל מההורים שלי ולפנות לאנשים אחרים ולפתח כלפיהם תלות,
שנה שעברה עברתי 4 מסגרות בשנה, בחלק מהמסגרות העיפו אותי, ובחלק מהמסגרות אמרו לי, שזה פשוט עניין של התאמה.
כשהגעתי לבית ספר שאני לומדת בו עכשיו, הגעתי עם המון חששות ונסגרתי, על אף שאני מלאת חיים ועושה מלא שטויות. המנהלת שמה האמינה בי וקידמה אותי,
ולאט לאט הפכתי להיות בכותרות של הבית ספר, הייתי הצדיקה של הבית ספר, הייתי מארגנת דברים, מקדמת כל מיני רעיונות, מחזקת בנות… בקיצור המורות מאוד אהבו אותי והיו מרגישות שהן מדברות עם בן אדם בוגר, וגם בחברה תפסתי מקום מאוד גדול.
בתוך כל זה, התמודדתי עם תלות קשה מאוד על המנהלת שלי, בכל דבר קטן הייתי מתקשרת, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות כלום בלעדיה,
שנה אחרי התלות המטורפת הזאת החלטתי שאני לא יוצאת קשר, כל יום חיכיתי שהיא תתקשר, אך היא לא התקשרה במשך חודש.
כל יום הייתי בוכה ומתפללת שהיא תתקשר, זה כאב לי עד עמקי נשמתי.
אחרי חודש שהיא התקשרה, עניתי, בהתחלה היא דיברה איתי על הלימודים אבל אחר כך הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר והתחלתי לספר לה על התלות, אני בכיתי והיא נשארה המומה.
.
היא אמרה לי שהיא ידעה שהיה איזה משהו אבל שהיא גאה בי שעם כל הקושי לא התקשרתי.
אחרי השיחה הזאת, התלות נעלמה יחסית כלא הייתה.
אבל כמה חודשים אחרי זה, קיבלתנו תעודות, הממוצא שלי היה ממוצא של 99.1 לא היתגאתי, התחלתי להיכנס לפחד, שלאיפה אני צריכה לשאוף עכשיו?,
בד בבד עם הפחד הזה הגיע הפחד שהתלות שלי תחזור על המנהלת.
הכל הדרדר כל כך מהר, לפני שבועיים קיבלנו את התעודות, ומתלמידה שזכתה לקבל את תואר מצייטנת הכיתה, הפכתי להיות מפשלת הכיתה.
בהתחלה זה התחיל מכמה חיסורים, אחר כך עבר לירידה רוחנית, אחר כך כבר לא הגשתי מטלות והדובדבן שבקצפת – זה שהתחלתי ליפול מבחינת הכל.
מהצדיקה של הבית ספר, החלפתי לפלאפון לא כשר, העירו לי על בעיית צניעות, דיברתי עם בחור ישיבה בלי בעיה , מבחינת לימודים – אני לא נכנסת לשיעורים, ותמיד כמשדברים על אמונה אני מדברת ממש לא לעניין.
המורה שלי התקשרה לשאול לשלומי ואמרתי לה שהכל בסדר, אבל אז אחרי שהיא חפרה יותר לעומק סיפרתי לה על הירידה הרוחנית שלי והלימודית. לא היה אכפת לי מהלימודית למרות שזה שרף לי, אבל לספר על הרוחנית?- זה כאב לי מאוד.
המורה שלי אמרה לי שאין לי מה לדאוג ושהיא מכירה אותי וזה קטן עלי ואני יעבור את זה, אבל ידעתי שזה לא עוד סתם נפילה.
חברות שלי יום למחרת שהיא דיברה איתי, הבינו לבד שמשהו לא בסדר איתי, והם הרימו טלפון למורה שלי בלי ידיעתי, מתברר שהם אמרו לה שהן מאוד חוששות לשלומי וסיפרו לה על כמה נורות אזהרה שהדלקתי בזמן האחרון.
המורה שלי הבינה שלא מדובר בעוד סתם נפילה – מה שהיה נכון , וטלפנה להורים שלי, אני לקחתי את זה מאוד קשה, כי סיפרה להם על הנפילה רוחנית שלי והלימודית, לא אכפת לי הלימודית אבל הרוחנית ?! לא מספיק שאני מתביישת כלפי עצמי וכלפי הקב"ה אז עוד אנשים צריכים לדעת ?!
זה שבר אותי, אני כל כך אוהבת את המורה הזאת ומסתבר שגם פגעתי בה והיא מאוד בי…
אני נמצאת במצב שאני לא זזה מהמיטה, אין לי כוח לכלום, ובא לי לקבור את עצמי.
אני כל כך רוצה להגיד לקב"ה שאני אוהבת אותו כי שאמת יש לי חיבור מאוד עמוק איתי, או לפחות היה.
אני לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלבכות ולהיות במיטה כל הגוף שלי כואב,
ואני באמת שואלת את עצמי למה כל זה?, למה אם הקב"ה הוא אבא שלי שאני כל כך אוהבת, הוא מעמיד אותי בניסיונות וכל פעם שולח לי נפילות, אין לי כבר כוח לשחק איתו מחבואים, למה הוא לא יכול להיות אבא רגיל ופשוט לבוא ולחבר אותי, ולהגיד לי אני כאן !,
למה להמשיך להילחם אם גם ככה בסוף אני אפול שוב ושוב?, ולא אקבל תמיכה מאבא שלי?

תשובה:

שלום לך שואלת יקרה

מה שלומך?

מצד אחד, אני מצטערת שלא הצלחתי לענות לך תשובה מיד מיד. מצד שני, לפעמים אנחנו מחכות קצת ודברים נראים אחרת, טובים יותר, מובנים יותר.

יש הרבה מאוד דברים בעולם שהם מרגישים קבועים אבל הזמן הוא קצת שונה, הוא לא תמיד מרגיש קבוע ולא תמיד הוא נמדד באותה צורה (רגשית אני מתכוונת) התחושה היא שקיימים הרבה מאוד דברים שזזים מהר ודברים שזזים לאט לאט לאט לאט. באופן מעצבן, כשאנחנו עצובות או מתקשות או מרגישות ייאוש, אז הזמן זז לאט ונותן לנו הרגשה שזה לעולם לא יסתיים, שאנחנו לנצח נישאר עצובות או תלותיות, וזאת מחשבה לא נכונה. לדוגמא: דיכאון. מחקרים בתחום של דיכאון מראים שדיכאון לרוב עובר אחרי תקופה של שלושה חודשים עד שישה חודשים (מדגישה לרוב! לא תמיד). במשך שלושה עד שישה חודשים אנשים מרגישים שאין להם תקווה והם לא רוצים לצאת מהמיטה ולא לפגוש אנשים ולא לעשות כלום, ואז קורה משהו וזה עובר, והם מצליחים לצאת מהמיטה ולהתחיל לזוז והתזוזה ממלאת אותה באנרגיה והאנרגיה מובילה לעוד תזוזה ועוד ועוד ודברים מתחילים להיראות אחרת.

(מי שלא נמצא ברוב הזה או שהוא בקבוצת סיכון צריך להיעזר בתרופות וגם בטיפול פסיכולוגי.)

ולמה אני מספרת לך את זה? כי ממה שכתבת, בזמן שכתבת, נשמע שאת לא רואה את האור בקצה המנהרה, אולי אפילו להיפך! אולי את חושבת שאת לנצח תישארי תלותית, שההידרדרות הרוחנית שלך תהפוך להיות המצב הקבוע ושאת תמיד תישארי ה"מפשלת של הכיתה".

אני כאן בשביל להגיד לך שזה לא ישאר ככה לנצח! יש ירידות קשות וכואבות לפעמים אבל הן לא מגדירות אותך הם לא "את" החדשה. הם פשוט תקופה שאת נמצאת בה עכשיו ויש את כל הסיכויים בעולם שזה פשוט יעבור. תזכרי את זה. גם דברים מאוד קשים עוברים בסוף.

חשוב לי להתייחס לכמה דברים נוספים שכתבת. הקושי שלך להתמודד עם עצמך ועם החסמים שלך בדרך להצלחה, הקושי שלך בהפנמת הגבולות של מערכות יחסים והקושי למצא מקום לימודים מתאים, כולם קשיים אובייקטיביים שראויים לשיחה, לניתוח, לעיבוד, להבנה! הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית או עובדת סוציאלית טיפולית מוסמכת שתפגשי פעם בשבוע והיא תהיה האדם שתוכלי לשפוך בפניו את ליבך. ובתקווה היא תהיה גם האדם ממנו תקבלי ביטחון לחקור ולהבין את מבנה האישיות שלך, למצא את נקודות האור והחוזק שבך ולעזור לך להיעזר בהן בשביל להתקדם ולהגיע למקום שאליו את רוצה ולהיות מי שאת רוצה להיות.

יש טיפולים פרטיים ויש טיפולים בהשתתפות קופות חולים שהם בעלות נמוכה יותר. אם תרצי להתייעץ איתי על מטפלת מתאימה, אשמח לעזור. אני חושבת שזה חשוב מאוד שתעשי את הצעד הזה.

נקודה אחרונה היא הקשר המהמם והמתוק שיש לך עם הקב"ה. את בוכה ומתפללת? ברור שהוא פה לידך וברור שהוא מחבק אותך ונמצא שם בשבילך. הוא חלק מהאור שבך, הוא נמצא בחברות שלך שדואגות לך ומתקשרות למורה, הוא נמצא במורה שמבינה אותך והוא גם בשיחת הטלפון שהיא עשתה להורייך… נכון זה לא תמיד קל להרגיש את זה ולהבין את זה. אבל בך יש את הכוח שהוא נותן. אני בטוחה בזה. עוד מעט יעבור החלק הקשה ואת תמצאי שהוא תמך בך כל הזמן.

אני מצטערת לקרא על הסבל שלך מול הכוחות השונים שיש בתוכך אבל אני כל כך שמחה לקרא על כל מה שכן יש בך! על הרצון שלך! על היכולת להיות המצטיינת, להיות טובה כל כך. על היכולת להיות קשורה להקב"ה, לכעוס עליו ולדבר איתו. אין לי ספק שכל הכוחות האלו יקחו אותך למקום מאוד טוב.

מותר להיות בקושי מותר להיות עצובות. אבל זה לא יהיה לנצח ויהיו גם זמנים אחרים. רק בבקשה, תזכרי, שעם כל הקושי יש בך גם כוחות וזה שאת בקושי לא אומר שזה יישאר שם לנצח.

שלך

נועם.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן