מאת:

התפרסם בתאריך:

22/03/2020

התמודדות נוראית עם היצר

שאלה מקטגוריה:

שלום רב
אני בחור ישיבה קרוב לגיל 20 לומד בשיעור ג בישיבה גדולה מובחרת איכותית ונחשבת, אחראי מאד, חושב ומעמיק בכל תחומי החיים אוהב את הקב"ה ולעיתים אף חווה חוויות מפורשות של קרבת ה' נחשב בישיבה לבחור מצוין שומר סדרים ויש לי חברותות מספר 1 אני מתנצל על האריכות אבל נראה לי שזה חשוב
לצערי מגיל צעיר החלו אצלי הנסיונות
זה התחיל בהיותי ילד בחיידר בנסיונות לראות וכו' בעיקר אצל מי שהרגשתי שהוא חבר קרוב ואפילו שמחמת חוסר בטחוני העצמי לא הייתי מסוגל להביע לאי מי במפורש את רצונותי
בהמשך, הנסיונות הפכו למעין הרגשה שאני מוכרח לראות וכו' אצל כל ילד או נער יפה, מה שגרם לי להסתכל במקוה יותר מדי על הסביבה
אמנם ברחמיו האין סופיים של הקב"ה מעולם לא נתקלתי באי נעימות של מישהו שגילה את התכונה הזו אצלי, ובחכמה שקבלתי מהקב"ה הצלחתי לטייח את זה באופן שאף אחד לא שם לב
אגב עד היום יש לי את הנסיון הנ" ל אם כי במינון פחות מפעם
בהמשך השתנו אצלי הנטיות והתחלתי להתמקד בעיקר בנסיונות לראות נשים רח"ל בנסיונות מתוחכמים להשיג תמונות כמה שיותר פרוצות ע"י כל מיני עיתונים פסולים שמצאתי ואז רק הייתי מסתכל ואומר לעצמי "זה עדיין לא מה שאני באמת רוצה לראות"
הורי היקרים הם אנשים יראי שמים עצומים ומאד מאד איכפתיים לכך שבניהם יהיו שמורים אלא שלצערי עקב עסקיהם יש להם מחשב בבית עם אינטרנט אשר בדרך כלל הוא בחסימה מאד טובה (אתרוג) עם אפשרות לעבור לחסימה גרועה (רימון) ע"י קוד גישה
בדרך כלל הורי אינם מאפשרים לאף אחד להשתמש סתם כך במחשב וקוד הכניסה למחשב הוא סוד שברוך ה' אין לאף אחד דרך לגלות אותו. אלא שפה ושם לאחר חקירה ודרישה בשביל מה הצורך, הורי פותחים את המחשב ומאפשרים לנו להשתמש אך ורק במצב החסימה של אתרוג בשביל מה שאנו צריכים
אלא שלצערי התנסיתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות במצב שהורי שכחו את המחשב דלוק ועל מצב רימון וכך מצאתי את עצמי לעיתים רחוקות מאד גולש ומוצא תוכן פסול של תועבה ופריצות אך בחסדי שמים מעולם לא הצלחתי אז להגיע לתוכן של שיא התועבה (אחרי הכל זה אמור להיות חסום ממשהו…)
לפני כשלשה שנים בהיותי בשיעור ג' ישיבה קטנה נחשפתי לגמרי למידע שהייתי מברר ביני לבין עצמי בענין מה שקשור לנושא הזה של ההליכים הקיימים אצל האדם ואשתו (גם זה מחמת איזו משיכה בלתי מוסברת לברר את הנושא) ואז כבר הבנתי מה זה קרי וכו' ויום אחד פתאום גליתי איך מוציאים שז"ל רח"ל ובעוונותי הרבים נכשלתי בזה.
מיד אחר כך תקפו אותי רגשות חרטה נוראיים והחלטתי לחזור בתשובה
ולהמנע מזה מכאן ולהבא אלא שלאחר מכן נכשלתי שוב ושוב רח"ל.
אחר כך הייתי עושה את זה הרבה בשילוב הסכלות רעה וכו'.
יום אחד גליתי בחדר של הורי "מכשיר טמא" (אשר לשמחתי איני מתמצא בשמו המדויק) וכמובן נסיתי לגלוש דרכו אך לשמחתי ראיתי שאין לו אינטרנט וכך השארתי את זה שם
בינתיים התחלתי לפעול ביני לבין עצמי באופן אינטנסיבי למצוא את הדרך לצאת ממצבי הנורא והתפללתי רבות לה' שיאיר את עיני איך לצאת מזה ושיושיעני מכל זה
הגעתי למסקנא שבורא עולם מצפה ממני לקום ולהתגבר על הבושה ולשאול ולהתייעץ עם האנשים המתאימים.
מצאתי פתרון בזה שהתקשרתי לארגון ונשמרתם וזה היה נסיון מאד קשה לדבר על זה עם מישהו וברוך ה' התגברתי ודברתי אתם. אלא שהדרך שלהם לא מצאה חן בעיני גם מפני שלא זה מה שלמיטב הבנתי היו עושים בדור הקודם, וגם מפני שבכל הספרים שראיתי בענין לא ראיתי שזה הכיוון.
אחר כך החלטתי לשבור שוב את היצר והתקשרתי לארגון שמיועד לעזור לבחורי ישיבות עם סודיות מלאה וכו' וכך מצאתי את עצמי מדבר כמה פעמים בטלפון עם אברך יקר, אשר הגיע למסקנא שכנראה יש לי חוסר רגשי והזמין אותי להיפגש עמו, וכאן שוב התגברתי על היצר הרע ונפגשתי עמו במימון הורי (לאחר שמצאתי דרך לומר לאמי שאני רוצה ללכת לייעוץ רגשי ולהפתעתי היא הגיבה בהבנה ולא שאלה שאלות כלל) וכך הצלחתי ללהיפגש עם אותו אברך פגישות רבות שעזרו לי להכיר בערך עצמי ולפתח ביטחון עצמי ולהכיר בכך שהיצר הוא לא מחלה וכו' ובעזרתו השתניתי מאד בכל התחומים (זמן אלול האחרון עבר עלי בלי פעם אחת של השחתת ז"ל מה שנחשב אצלי להישג עצום)
אלא שבבין הזמנים סוכות מצאתי יום אחד את המכשיר של הורי פעם נוספת והפעם במצב מוסתר בתוך אחד הארונות מה שגרם לי להבין שהורי שומרים על זה אצלם בלי שימוש.
התפתיתי ליצר הרע ולקחתי את המכשיר לחיפוש אחר מקום עם קליטת אינטרנט (wi fi) ובאמת מצאתי מקום "מוצלח" רח"ל שמתאפשר לי לשבת שם במצב שאף אדם אינו רואה אותי ולגלוש לאינטרנט פרוץ ביותר, שם גליתי כמעט את כל התכנים הפסולים שרציתי למצוא וכך נכשלתי.
לשמחתי המכשיר אינו שורד הרבה זמן בלי הטענה ובאותו מקום אין שקע להטעין ולכן אני מוגבל בזמן.
כשחזרתי לביתי החזרתי את המכשיר למקום בדיוק כפי שהוא היה (אני גולש בסתר) והשתדלתי לחזור בתשובה אך לצערי מאז כבר קרוב לעשר פעמים קרה ששוב לקחתי את המכשיר לאותו מקום ושוב נכשלתי
בחסדי ה' יש לי בישיבה חברותות מעולים שאיני רוצה להפסיד ולכן נמנע ממני ליסוע הביתה כל רגע שמתחשק לי ורק לעיתים נדירות מצאתי הזדמנויות ונכשלתי.
כל פעם אחרי שאני נופל אני מתחרט וכו' אלא שאני לא יודע מה הקב"ה רוצה שאעשה כרגע, איני רוצה לספר על כך לאברך שהזכרתי מקודם גם בגלל שקשה לי שוב לחשוף את מה שקורה לי וגם בגלל שאני חש מעט מאוכזב וכאילו הוא לא יעיל, שהרי נכשלתי למרות המפגשים עמו.
לספר על כך להורים איני מסוגל בכלל ואין צורך להסביר מדוע.
כרגע אני נמצא באותו מקום עם הקליטה ואני כותב לך עם המכשיר הזה ומבקש מכבודו לכתוב לי מייל עם תשובה מה אני אמור לעשות במקרה הנורא הזה. (בבית יש לי הזדמנויות עם גישה למחשב כפי שכתבתי ובאינטרנט החסום יש לי גישה למייל.)
סליחה אם הארכתי יותר מדי ואני מקוה שתבינו אותי

תשובה:

בחור יקר מאד,

אני מתנצל על העיכוב (שנגרם בין היתר מבלבול סדרי העולם שנחת עלינו). אני מקוה ששלומך טוב בימים אלה.

קראתי וממש התרגשתי מהמכתב שלך. נשמע שאתה באמת אחראי, חושב ומעמיק, כמו שהגדרת את עצמך (ואין בכך גאווה, שהרי אחד ממ"ח קנייני התורה הוא: המכיר את מקומו!). יותר מכל אני מבקש לחבק אותך במילותיי ולומר לך: כמה יקר אתה בעיני ה' על המלחמה הזאת שלך, על אף שהיא כוללת נפילות. כמה יקר וקדוש אתה. מן הראוי היה לקרוא באוזנייך – מילה במילה – את מכתבו הנפלא של רבי יצחק הוטנר (ואצטט אותו במלואו בשולי מכתבי), הכותב, בין היתר, על דברי שלמה המלך (בספר משלי) "שבע יפול צדיק וקם": "הטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק – מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה'שבע הנפילות' שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע."

אני בטוח שקשה לך כעת לראות איך יכול להיות ש"יצר הרע" הוא דבר טוב, ועוד "טוב מאד". איך יכול להיות ש"מהות הקימה של הצדיק היא 'שבע הנפילות' שלו"? אני מאחל לך שבעתיד תראה זאת בבירור, ובינתיים אנסה לשרטט מעט את הכיוון ואת הדרך אל הראיה הזו.

אני חושב על המציאות הזו, שהיא נחלת כולם בשלב כלשהוא, שבו הופך ה"יצר הרע" ממושג רעיוני, רוחני, מופשט, למשהו חי וממשי (ובועט) מאד. פתאום נקבעת לך פגישה ישירה עם ה"יצר הרע" בכל כיעורו. ולא, לא מדובר ב"יצר הרע" ה"עדין" של בית המדרש (על אף שגם שם אפשר למצוא אותו בכיעורו), לא מדובר (לשם הדוגמה) בהתמודדות עם לשון הרע, תפילה בלי כוונה וכיו"ב, אלא עם היצריות הגופנית בכל עוצמתה (כמעט רציתי לכתוב "היצריות הבהמית", אבל יש בשימוש בהגדרה זו גם טעם לפגם, וכפי שאסביר בע"ה בהמשך). מה שמבלבל ביותר במקרה הזה הוא ש"היצר" הזה הוא בעצם אני, וקשה קצת לראות איפה "אני" ואיפה "הוא", ואולי אין הבדל? פתאום לא מדובר בפיתוי שמגיע ממקום חיצוני – זה הגוף שלי ואלו התשוקות והרצונות שלי. ומה קורה שכשאני מרגיש חסר שליטה על הגוף? ועולים השאלות: איך אני יכול להילחם נגד עצמי? האם זה בכלל אפשרי? ולמה אני נהנה בכלל מהרע הזה? ולמה אני נמשך אליו? ומה הקב"ה רוצה ממני? ולמה מלכתחילה יש לי את הרצונות האלה?

אז מן הסתם אתה יודע, אבל חשוב לכתוב את זה ולחדד לעצמנו. כשחז"ל אמרו על ה"יצר הרע" שהוא "טוב מאד", הם התכוונו באופן מיוחד ליצר המיני. ראה במדרש קהלת רבה, ג: "והנה טוב – זה יצר טוב, מאד – זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים". המשמעות היא לא טכנית בלבד – שהיצר נדרש לבניין בית ודור המשך, אלא יש בכך משמעות עמוקה יותר: היצר הזה הוא מקור החיים, מקור החיוניות של הבריאה. הכח הזה הוא כמו אש, הוא אנרגיה עצומה, שניתן לנצלה לטוב ולרע. כשהיצר הזה נמצא וממומש בהקשר הנכון שלו – אזי הוא דבר טוב, ואפילו "טוב מאד", אבל בדיוק כמו אש – זה יכול גם לשרוף ולהחריב כשמשתמשים אתו מחוץ למסגרת הנאותה.

ביצר המיני טמון כח חיים עוצמתי, שנועד לקשור ולחבר בין האדם לאשתו (בבוא העת אצלך בעזרת ה'). הכוח הזה לא מתבטא רק במישור הגופני, אלא משפיע גם על הרבדים הנפשיים ומשתלב בכל קומת האדם. כאן בעצם נמצא הסוד: כאשר היצר המיני הוא חלק מחיבור כשר וראוי בין איש לאשתו קוראים לזה "קדושה", ואילו כאשר הוא מתבטא רק במישור הגופני, ובהקשר לא ראוי, הרי הוא הופך לטמא ולחטא.

בעולם המערבי, ובפרט בתכני התועבה שנמצאים ברשת, מופרד היצר המיני מהקשרו השלם והוא בנוי על התאווה בלבד, הוא נעשה אקט גופני ויצרי בלבד, ובכך יש השפלה גדולה לאדם. ההבנה הזו חשובה, בכדי להבין שה"רע" וה"טוב" במקרה הזה הם שאלה של הקשר, ושהעובדה שהגוף שלנו מתעורר ונמשך למיניות היא בבסיסה דבר טבעי וחיובי. זו לא תאונה. הקב"ה לא יצר אותנו כיצורים רוחניים, אלא כיצור משולב של גוף ורוח. וזאת נעשה בכוונה תחילה. אנחנו בעלי גוף וחובתנו לשלב בעבודת ה' את הגוף ולא לברוח ממנו.

מסיבה זו הסתייגתי מקודם מהביטוי "בהמי" (או "בהמיות") ביחס לגוף, והתאפקתי מלהשתמש בו. אני יודע שיש כאלה שמשתמשים בו בהקשרים כאלה, אבל אני נרתע מכך (לפחות כרגע, בדיבור בינינו), כי הוא עלול ליצור אצל האדם טעות ולסמן את הגוף כמשהו שפל ונמוך שצריך להכניע בכל מחיר ולהתנגד לו, בעוד שהקב"ה שם אותנו בעולם הזה דווקא בכדי שנעבוד עם הגוף ולא נלחם בו. יש להקב"ה הרבה מלאכים, אבל הוא נתן את התורה לאדם, למרות חולשותיו (זו היתה טענת משה בויכוח המפורסם עם המלאכים (שבת פט, א): "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו… אמר לו הקב"ה למשה: החזר להן תשובה… אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה… כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו…").

התורה נועדה לבשר ודם, שהוא מעצם טבעו כושל בחטא, ולא מושלם, ומלא חסרונות. ואף על פי כן, זו כל החכמה. כל היופי והגדולה היא שהאדם לוקח את הגוף שלו ורותם גם את החלקים הכי גשמיים שלו לעבודת ה'. האדם הוא לא רק הנשמה שלו, אלא המכלול השלם שנוצר מגוף נפש ונשמה. המכלול השלם הזה הוא כמו תמונה שהיופי שלה הוא בשילוב הצבעים שלה. אין חפץ להקב"ה במלאכים, אלא בבני אדם שעובדים ומתאמצים מתוך חולשתם ונפילותיהם, ומתוך כך יוצרים את היצירה המופלאה שנקראת אדם.

מתוך כך אפשר לרדת לרמה מעשית יותר.

ראשית, עצם שינוי התודעה ברוח הדברים הנ"ל חשובה להתמודדות בפועל. וזה מתחלק לכמה הבנות:

הבנה ראשונה, שאין כאן "תאונה", ושזה המצב הטבעי. הקב"ה נתן בו בנו גוף ויצר, וזו בדיוק העבודה – להתנהל אתו בחכמה ולהשתמש בו במקומות הטובים. אמנם אורב לפתחנו הניסיון והביזיון של החטא, ואמנם אנו צריכים לעשות את המקסימום כדי שלא ניפול בו, אבל אסור לנו לחשוב ש"יש לנו בעיה", או יותר מכך שהבעיה ייחודית לנו, "משהו לא בסדר אצלי". זו עצת היצר, שרוצה לתת לנו תוית של "בעייתי" ו"רשע" בכדי שנתייאש ולא נילחם.

בהמשך לזה – הבנה שניה: אנחנו צריכים להתנהל עם הגוף ועם היצר ולא לנסות להרוג אותו ולבטל אותו ב"זבנג וגמרנו". והמשמעות של זה היא בין היתר להבין שצריך להתכונן כאן למערכה ארוכה, ושהמטרה היא לנצח במלחמה, גם אם נפסיד באי אלו קרבות. כיון שזה תהליך ארוך, שבהכרח כולל גם נפילות, ההצלחה נמדדת לאורך תקופה, אולי אפילו כמה שנים, לא "מהרגע להרגע". כל מלחמה ומאבק שלך כעת וכל מאמץ יש להם משמעות גדולה, והם חלק מבניית העתיד שלך.

ומכאן להבנה שלישית, חשובה עד מאד: הקב"ה נמצא בצד שלך!

הייאוש הגדול והפחד שלנו, בזמן שאנו נופלים בחטאים, נובעים מן המחשבה שאנחנו עומדים לבד במערכה: זה אני החוטא והאשם – מול התורה (ומול כל מה שחינכו אותי) ומול הקב"ה. בצד אחד ניצב ה"רע" (שזה אני), ובצד השני – ה"טוב" (שזה הקב"ה, התורה וכל השאר). אבל זו מחשבה מוטעית, זו מחשבת יצר הרע. חוסר ההשלמה עם כך שאני מועד לנפילות, כלומר שאני אנושי ולא מושלם – היא סוג של גאווה. הגאווה דוחקת את רגלי השכינה, כלומר מוציאה את הקב"ה מן התמונה, וזו גופא תודעת החטא. מאידך, המחשבה הנכונה היא שהקב"ה יצר אותי כך, זרק אותי להתמודדות, שאפילו גדולה מכוחותיי (שהרי: "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו"), ואם כך – הרי הקב"ה נמצא בצד שלי. זה חלק מהעסקה. הוא יצר אותי כך, כיצור מורכב מגוף ורוח, כיצור שעומד בין העולמות ומתמודד כל הזמן. הוא שם אותי בזירת התמודדות, אבל לא הפקיר אותי שם, אלא עומד ומשקיף באהבה (ובכוונה לא מתערב) ונותן לי לבחור, כדי שאעצב את קומתי ואבנה את אישיותי מתוך ההתמודדות, מתוך הבחירה בטוב. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, והוא יודע היטב שהמלחמה הזו אינה קלה והיא נמשכת על פני תקופת חיים. ובכל העת הזו אני אהוב עליו והוא עומד לצדי, ואפילו בשעה שאני נופל [אעתיק כאן את דברי רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, אות נז): "העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה – הם ממש יסורי גהינם על אותה עבירה, ולכן אמרו בסוף פרק קמא דברכות (יב, ב) דהמתבייש בה בעבירה מוחלין לו, כי כבר סבל עונש גהינם… וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה… וזה שאמר דוד המלך ע"ה גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע וגו'… רצה לומר כשהיה הולך בגהינם בעולם הזה, כשהיה הולך בעצבות ומרה שחורה על חטאיו… על זה אמר לא אירא רע כי אתה עמדי…"].

לפני שאכתוב כמה עצות מעשיות אני רוצה להקדים עוד כמה מילים:

אנחנו מרבים לדבר על "מלחמה ביצר" (ויש שידברו על: "שליטה עצמית"), ויש לפעמים תחושה שכל מה שצריך זו הפעלת כח. אם יש לי רצון מסוים – אני צריך ללכת בכל הכח לצד השני. אבל האמת היא שבמלחמה הזו יש להיות חכם ומחוכם, ומדובר באמנות של ממש. אדם שמנסה להילחם בכח על נקודה אחת ומסתער שוב ושוב על אותה הנקודה, סופו שיתייאש, סופו שייפול מאפיסת כוחות, וגם אם יצליח להחזיק מעמד איכשהו הרי שלא תישאר לו אנרגיה לדברים אחרים, ולכן צריך לנקוט בתחבולות, ולעבוד בחכמה. האדם נדרש להכיר את עצמו היטב, להיות מודע לחוזקות שלו ולנקודות התורפה שלו, ולבנות אסטרטגיה חכמה, שבסופה יצליח לנצח את המלחמה. סיום המלחמה יהיה כאשר לא נלך "ראש בראש", אלא נדע לסלק את הניסיון או לעקוף אותו באופן שלא יטריד אותנו. משל קטן לכך אפשר להביא מאנשים שמכורים לסיגריות, יהיו כאלה שינסו להפסיק שוב ושוב ובכל פעם ייכשלו, ויהיו כאלה שיום אחד יבינו את ה"פרנציפ", יצליחו "לפצח את המנגנון" ויגיעו למצב שהסיגריה כבר לא תהווה עבורם ניסיון. הם מנצחים לא בגלל שהם נלחמים כל הזמן, אלא בגלל שהם גילו איך להפסיק את המלחמה. המלחמה הזו צריכה להיעשות במידה רבה דווקא על ידי "סוכני חרש" ופחות בתרועת מלחמה וצלצולים. צריך לנקוט כמובן בצעדי מנע ולהקים סוללות הגנה, אבל גם לרדת לשורשי הדברים, למצוא פתרונות ו"חיסונים", ולדעת כיצד לתעל את האנרגיה למקומות טובים ובריאים, הן במישור הרוחני – בבניית קומה רוחנית גבוהה יותר, בתפילה ובתורה, והן במישור הגופני.

ברמה המעשית יותר, ובמענה למקרה הספציפי שלך, הייתי מציע לך ראשית כל לתכנן כיצד אתה מתפטר מן המכשיר הזה, או מעקר אותו (ההורים שלך יסלחו לך על כך אני מאמין), ומוריד מעצמך את עול ההתמודדות עם הפיתוי הזה. במקביל, התחל לעשות עבודה פנימית אישית, בפיתוח האישיות שלך ובבניית קומת האדם הרוחנית שלך. רבים גילו שדווקא הנפילה הצמיחה אותם למקומות גבוהים יותר. אמת מארץ תצמח. מתחתיות ארץ צומחת אמת מאירה יותר. חז"ל כבר גילו לנו את הסוד הזה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

עליך לפעול באופן אקטיבי ולתכנן את בניית הקומה הרוחנית שלך ואת האישיות שלך, כדי לספק את הצורך הגדול בך להנאה, לסיפוק, ליצירה ולחוויה.

במישור של לימוד התורה – חפש את החלק שבתורה המתאים במיוחד לך. התורה היא תבלין ליצר הרע. באופן מיוחד יש ללימוד הגמרא בהתמסרות מענה לצורך בתענוג ואינטימיות.

ככלל, כל התרגשות מרוחניות מעצימה ונותנת תשובת המשקל לצורך בריגוש חיצוני. קח את זה כפרוייקט אישי: להתרגש מרוחניות. חפש למה אתה מתחבר, אם זו תפילה, עבודת המידות, או עבודה רוחנית אחרת.

שאף למקומות גבוהים, אם זה בפיתוח האישיות והמודעות העצמית, אם זה בהשקעה בפרוייקטים רוחניים מקוריים (לפי הסגנון המתאים לך והכשרונות שלך, ולפי נטיית הלב שלך). קח את כוח יצר החיים הבוער בך ונווט אותו ליצירה, לחידוש. חשוב איזו בשורה אתה יכול להביא לעולם עם כישוריך המיוחדים ו"לך על זה".

במישור הנפשי – עליך להגביר את שמחת החיים, להשקיע בדברים שעושים לך טוב ונותנים לך סיפוק, בתחביבים, או אמנות, או משהו אחר שמתאים לך. הבדידות והעצבות מובילים אל החטא, ואתה צריך להשקיע בכיוון ההפוך. מאותה סיבה אינם רצויים השעמום והבטלה – הפוך את עצמך לאדם עסוק, מצא את הדברים שיעסיקו אותך, נסה להתנדב במסגרת הישיבה, או לפעול במישורים שמתאימים לאופי והכישורים שלך.

כדי לספק מענה לצורך הגדול בקשר אישי ואינטימי, נסה למצוא ולייצר קשרים רגשיים טובים עם אנשים חכמים ורגישים ("קנה לך חבר"). במקביל, עבוד על פיתוח האישיות שלך, פיתוח הכנות, הנוכחות, הבטחון העצמי, ועוד. חווית הצמיחה האישית גורמת לחיזוק הקשרים האישיים המשפחתיים והחבריים – ומספק מענה לצורך הגדול הנ"ל.

במישור הגופני – עליך לספק גם לגוף שלך חוויות טובות וכשרות. נסה למצוא את הדרכים "להתפרק" בצורה בריאה, לדוגמה בפעילות ספורטיבית, בטיולי שטח וכדומה.

קיצורו של דבר, עליך לפעול לא רק ב"סור מרע", אלא גם ב"עשה טוב" בכל המישורים. יש בך כח חיים מתפרץ, יש בך עוצמות. מצא את האפיקים שדרכם יוכלו להתבטא, וכך תנצח.

ועוד רעיון אחד לקראת סיום,

דברים נפלאים מובאים בגמרא בברכות (ז, א) בשם רבי יוחנן וריש לקיש:

"וא"ר יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנא' (הושע ב, ט) ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה".

רבי יוחנן וחברו ריש לקיש (שידע פרק או שניים בהלכות "חזרה בתשובה", כידוע) מגלים פה סוד מיוחד במינו: אפשר להלקות אותך, בשוטים או במילים, ולבנות לך חומות ומסגרות, וחינוך מעולה מהבית, ומשגיח בישיבה, וכל זה טוב ויפה… עד גבול מסוים. לעומת זאת, "מרדות אחת" בלב יכולה לעשות את מה ש"מאה מלקויות" לא יכולות לעשות.

מהי ה"מרדות אחת" הזו?

הפסוק שמביא רבי יוחנן מהנביא הושע הוא: וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה.

שים לב שאין כאן חזרה בגלל יראת העונש, או מתוך ייסורים, אלא הבנה של "טוב לי אז מעתה", שדרך החטא אינה טובה לי ועושה לי רק רע. ההפנמה של ההבנה הזו, כשהיא מגיעה דווקא על הרקע של ניסיון החטא, אחרי תהליך של "ורדפה את מאהביה…", יש בכוחה להיות כה עוצמתית, עד שהאדם כביכול "מחוסן" (לפחות ברמה מסוימת) מפני דרך הרע.

בפסוק שריש לקיש מביא מספר משלי רואים מסר דומה: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה". ההבדל הוא לא בעוצמה ובכח שבה מנסים להתמודד עם החטא, אלא האם יש לפנינו "מבין" או "כסיל". האדם המבין די לו ב"גערה" או אפילו ב"הערה".

יש לעתים שלאדם מחלחלת הבנה לתוך לבו, בינו לבין עצמו, בעניין מסוים. נניח בגנות התנהגות מסוימת, או בשבח התנהגות אחרת, ולבו מתהפך לטובה. הוא אינו צריך שוטים ועקרבים, הוא הולך בדרך המסוימת שרואה אותה כנכונה בחפץ לב. אין כאן "הקרבה" או "מלחמה" תמידית, אלא להיפך – תענוג גדול לעשות את הדבר שהוא רואה כאמיתי ונכון וישר. האדם מייסר את עצמו אבל אלו "ייסורים של אהבה" – אהבת הטוב והישר, מרדות פנימית ומרד קדוש. אדם כזה לומד את עצמו, לומד מה הדרכים ש"עובדים" אצלו, איך הוא יכול להתנהל ב"תחכום" עם היצר, אבל יותר מכך הוא מגיע למצב שבו הוא מפנים את הגבול, שהגבול נהפך לחלק ממנו. הוא מגיע למצב שנמאס ובזוי בעיניו לעבור את הגבול.

בימינו אנו, בפרט, זהו כלי נצרך ביותר. העובדה היא שאנשים מוצאים את עצמם מתמודדים לבד, בלי אפשרות לשתף את ההורים, את החברים, ובטח שלא את המשגיח בישיבה. האפשרות להתמודד עם היצר הרע באמצעות חשיפה לתכנים כאלה ואחרים זמינה לכל אחד – בתוך הקהילה ובתוך בית המדרש. כאן לא עוזרת המעטפת והחומות שנבנו להגנה, רק ה"מרדות אחת" של האדם בינו לבין עצמו, כשהוא עומד לבד מול בוראו. אם פעם סמכנו על ה"מאה מלקיות" – היום האדם צריך לפתח את העצמאות, להיות ה"שוטר" של עצמו, לבחור בדרך הנכונה – לרוב מבלי שאף אחד יידע אי פעם אם מה הוא התמודד (ומתמודד).

למעשה, אני חושב שיש לך כבר את זה. מתוך דבריך עולה שיש בך מצפן פנימי (יש קוראים לו: "מצפון"), עליך רק להקשיב לו, לייקר אותו, ולהמשיך לפתח אותו. הקשב ללבך, לטהרה העולה ממנו, ואל תתייאש מן הנפילות (הגמרא ביבמות מספרת על רבן גמליאל שראה מרחוק כי הספינה שבה היה רבי עקיבא טבעה. הוא כבר הצטער על מותו של רבי עקיבא, והופתע לגלות שהוא הצליח להינצל ולהגיע אל החוף. כיצד ניצלת? שאל רבן גמליאל, ורבי עקיבא ענה לו: "דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא נענעתי לו בראשי". זהו הסוד! לא להיבהל מן הגלים. נופלים, קמים, וממשיכים הלאה).

אני מקווה שהדברים שכתבתי יסייעו לך, ואתה מוזמן לכתוב לי בכל עת.

התפללתי עליך כפי שביקשת, ואני מאחל לך מכל לבי שתצמח מתוך הנפילה, ותראה כיצד מעז יוצא מתוק, ותראה בעיניך בקרוב איך זדונות נהפכות לזכויות.

אלי

[email protected]>

נ.ב. כמו שהבטחתי, להלן ציטוט מכתבו המופלא של רבי יצחק הוטנר:

"אהובי וחביבי, שלום וברכה!

מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" [תהילים פח,ו].

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.

החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם!

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך

יצחק הוטנר.

נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
דילוג לתוכן