אני פשוט בתוך "בור" שאין דרך לצאת ממנו, כבר שנה וחצי לפחות שאני מרגיש שחסרה לי אהבה/יחס ולא דווקא מבת זוג, אני גם מתכוון לחברים, יש לי רק חבר אחד שאני אוהב אותו מלא! והוא היחיד שנשאר לי אבל זה לגמרי לא מספיק לי כי אני רואה אותו פעם בכמה שבועות בד"כ, הייתה לי אופציה לא להתגייס לצבא מטעמי דת אבל התעקשתי להתגייס מהרבה סיבות, אבל הסיבה העיקרית (!) שמבינהן הייתה חברים! למעשה גם עכשיו אני מוצא את עצמי בלי חברים .המצב הנפשי השתנה לרעה באופן חמור! ואפילו פניתי מזמן לפסיכולוגית דרך העיריה כדי שתשחרר אותי קצת אבל היא לא הצליחה לזהות את הבעיה (גם בגלל שאני לא אחד שנפתח בקלות) והפנתה אותי למישהו שעוזר לי במערכת הצבאית, זה חשוב אבל זה משהו אחר, הוא מייעץ לי דברים לחיים ולצבא אבל לא מטפל בי נפשית, אני חושב שכבר ניסיתי את כל הדרכים שיש כדי להשיג קצת אהבה ויחס חם אפילו התחלתי לדבר עם בנות בכל מיני משחקים שיש בהם אופציה להתכתב ואם אני עשיתי דבר כזה זה אומר שהגעתי למצב ממש נואש, גם מדי פעם אני שולח עוד כמה הודעות נואשות לבנות ברשתות החברתיות בשביל להשיג קצת אהבה, אני לא הטיפוס, אני בוגר מאוד ואני לא זול עד כדי לשלוח הודעות נואשות לבנות, אבל אין לי מה לעשות אני מנסה לנחם את עצמי בזה שאני שולח הודעה שאולי איזו מישהיא תענה לי ואז אוכל לדבר איתה, אני מנסה להתגבר על כל העניין הזה ולשכוח מזה אבל זה תופס אותי בכל רגע ותבינו שאני ככה כבר שנה וחצי+, בקיצור אני נואש רצח לקצת יחס חם וכל הזמן עולות לי מחשבות אובדניות ואני לא רוצה את זה, אני רוצה לחיות בכיף שיהיו לי חברים לצחוק איתם, לצאת איתם בחמישי אחרי הבסיס, לעשות קצת שטויות, להנות, אני מתנהל כרגע כמו בן אדם בן 45 מבחינת הבגרות, אני בוגר מטבעי, אבל יש זמן להיות בוגר ויש זמן לצחוק ולהיות יותר משוחרר ולי אין עם מי לצחוק ולדבר אז יוצא שאני כל הזמן רציני וזה מקשה עלי! אין לי כח כבר, אני מגיע למצבים שאני נהיה חלש בגוף, פיזית, אין לי כח לרדת מדרגות ולעלות לפעמים בגלל המצב הנפשי. זהו.
אשמח אם תתנו לי איזו עצה למרות שאני כבר בסוג של גישה שלילית שכלום לא יעזור כי באמת באמת באמת שניסיתי הכל אבל הכל. מקווה שהייתי מובן כי אני בעצמי לא ממש יודע איך להגיד את כל מה שאני מרגיש. תודה רבה!
