שאלות בנושא: תפילה

ככל שהימים הנוראים מתקרבים אני ממש לחוצה מהתפילות הארוכות של ראש השנה ויום כיפור. אני שונאת לעמוד בבית הכנסת בין כולם, כשכולם יכולים לבחון איך אני מתפללת וכמה אני מתנדנדת. אני שונאת שהחברות בוכות מהתרגשות באיזה קטע מהתפילה, ואני –

כל שנה בהגיע תקופה זו אני בלחץ. מה לעשות אני אדם חסר סבלנות ואם כל השנה אני מסתדר איך שהוא עם התפילות ויודע מראש להימנע מהמנינים הישיבתיים הארוכים מדי והולך למניין מהיר יותר הרי שבימים הנוראים זה כמעט לא שייך.

ידועים דברי הסטייפלר שאין תפילה שחוזרת ריקם. ואם זה לא מועיל למקרה הספציפי זה מועיל למקרים אחרים ואם לא לאדם הספציפי הרי שזה יועיל למישהו אחר. ועל כך התמיהה הרבתית. אם עכשיו לצורך העניין אני בחובות וזקוק לישועה בפרנסה. או

שלום רב. אני יודע ששאלה זו נשאלה הרבה, אבל הפעם זה כבר שובר אותי לגמרי. אני מאמין באמונה שלמה שהשם יתברך מנהיג לכל הברואים וכל מה שהוא עושה זה לטובה. מאמין שהוא קיים, לא מסתדר לי אחרת, וגם אם הוא

שלום! קודם כל תודה רבה על עבודת הקודש שאתם עושים. יהי רצון שתהיו תמיד מן הנותנים! אני שואלת בעקבות הארוע שאין מספיק מילים לתארו. כששמעתי שמצאו נעדר אחד במצב…. שכבר לא היה איתנו, קפצו לי מיד המילים "מיתה משונה". אני

יש לי ילד בן 10 אשר אינו שש להתפלל, אבל הוא בא איתי לבית כנסת בעיקר בגלל החברה. מאז ומתמיד הוא לא היה שש להתפלל, כך הוא לא ממש מתפלל אלא קצת קטע וקצת קטע שם, וזה בסדר מבחינתי כי

ממש לא יודע מה לעשות. עצבני על כך שאני עצבני. לפני שנים הייתי קם מוקדם והולך רחוק למנין שבת בבוקר מבחירה אישית ומתוך שמחה וסיפוק שהצלחתי. למרות שהיו לי מקומות הרבה יותר קרובים והרבה יותר מאוחרים. היום כשיש לי דרך של חצי מהזמן אני אוכל את עצמי למה צריך ללכת כל כך רחוק ואולי אני כבר יתפלל בבית ביחידות. למרות שבפועל אני כן הולך אבל איפה הסיפוק? לאן הוא נעלם?

נקודה נוספת שרציתי לעורר גם בקשר לתפילה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לרצות אותי. יש מנין הכי טוב אבל הבעל קורא….

יש מנין גם כן אפילו יותר טוב… וגם הבעל קורא. אבל הנוסח…

אם רק היו מתפללים במנין ההוא בנוסח הזה… אם רק הבעל קורא ההוא היה מתפלל בביכנ"ס השני…

שנים עברו הייתי מסיים את התפילה במקום הטוב שהבעל קורא לא הכי הכי ולאחר מכן הייתי הולך למנין אחר לשמוע את הקריאה. ולמרות שרבנים פסקו לי שאין צורך הלכתי בכך חשתי צורך נפשי. להרגיש שיצאתי ידי חובה הכי טוב שיש כיום זה לא קורה.

אני בחור שעובר הרבה מאוד..בשנים האחרונות ..(כל מי שמכיר אותי יודע…מזהה הרבה!!)
נכון נהוג לומר שהדשא של השני לא ירוק יותר …אבל באמת אדגיש ואומר שמי שמכיר יודע מה הכוונה הרבה..!!
השאלה היא כ"כ הרבה שנים אנחנו מתפללים ..מבקשים מנסים…האם יש עוד טעם להמשיך ..
כי איך נאמר אנחנו מרגישים שאצלנו זה לא..

לאחרונה אני מרגישה שהתפילה היא אירוע מלאכותי בשבילי, ואת האמת שזה מוזר לי כי אני בדרך כלל זאת ששואלים אותה שאלות מהסוג הזה. אבל מה שכן, אני מרגישה שהסיבה שהתפילה מלאכותית היא לא כי אני לא מבינה את מה שכתוב שם כי אני כן, היא לא כי זה טקסט שחוזר על עצמו (אולי קצת).
הסיבה העיקרית היא שאני מרגישה קרובה לקב"ה גם ככה והצורך בתפילה מרחיק אותי ואסביר. אני כל היום משתפת את הקב"ה בדברים שאני עוברת, מודה לו, קוראת ומחלקת תהילים מדי שבת. אומרים שפעם ביום את צריכה להיפגש עם הקב"ה ולשפוך את הלב אבל אני מרגישה שהלב שלי כבר שפוך בפניו ואני לא צריכה את התפילה לשם כך. יתרה מזו, אני מרגישה שבגלל שהתפילה היא טקסט שכולם קוראים אותו, אין בה ייחודיות בשבילי. הקשר ביני לבין הקב"ה הוא קשר מיוחד, ייחודי לשנינו, אני לא מרגישה שאני צריכה שעה מסוימת ביום כדי לדבר איתו ועוד במילים כאלה רשמיות. אמחיש את הרגשתי במשל- נסיכה, בת של מלך שחיה כל ימיה בארמון ומגיעה לחדרו מתי שהיא רוצה ומשתפת אותו ומנדנדת לו, האם היא צריכה להיכנס לחדרו גם מהכניסה הציבורית בשעה מסוימת ולפנות אליו בצורה רשמית ? מרגיש לי מיותר ומרחיק.
וזה שבכל זאת אני יודעת שיש עליי חובה להתפלל זה מעיק עליי ומר