ני אימא לילדים גדולים, חלקם נשואים, חלקם עדיין בבית והתקופה הנוכחית שוברת אותי מאד. הבנים הבחורים לא פותחים ספר, לא לומדים, לא מקשיבים לשיעורים מהישיבה בטלפון, לא מנסים לחפש חברותות ומבלים את זמנם לריק, ישנים שעות ארוכות ובשאר הזמן בעיקר על המחשב עם כל מיני שטויות. לא דברים של איסור כי הוא חסום, הרבה פוליטיקה. הם משתדלים להתפלל במנייני המרפסות אך מעבר לזה שום כלום. הבת הצעירה שבסמינר במצב דומה- אין לה כוח לשמוע את השיעורים. אף אחד גם לא דורש ממנה או עוקב אחריה למרות שניסיתי ליצור קשר ולבקש שמורה תתקשר ותתעניין, זה לא קרה לצערי, וגם היא מעבירה את זמנה בטלפונים עם חברות או במשחקי מחשב מטופשים וסרטים שצופה מאות או אלפי פעמים. ניסיתי לעניין אותם בכל דבר אפשרי- אמנות, נגינה, לימוד שפה זרה, גננות, ריקוד, מה שלא יהיה, הצעתי להם גם קורסים בתשלום, אך לצערי אף אחד מהם לא מוכן לעשות כלום. הם פשוט רובצים באפס מעש מצהריים (שאז פחות או יותר קמים) עד אישון לילה.
אני מאד שבורה ומתוסכלת. קוראת ושומעת כל הזמן על משפחות שחיזקו את זמן האיכות שלהם, שהבנים לומדים בחברותות, שיוצרים דברים ביחד, שלמדו ליהנות כמשפחה ואצלנו (מן הסתם לא רק אצלנו כמובן) הימים נמתחים וכלום. אני מרגישה כישלון של ממש כאימא שלא הצליחה לטעת בהם מוטיבציה ורצון ללמוד תורה ומעבר לכך גם כאלה שלא מסוגלים להעסיק את עצמם בכלל, זקוקים למסגרת חיצונית ומכלים זמנם לריק.
אציין כי אני עובדת במשרה חלקית מאד, גם לא עסוקה מאד לצערי ובאמת שלא מצפה לפעילות אינטנסיבית, במיוחד לא במצב הזה, אך ההתנהלות הקיימת שלהם מטרידה ומכאיבה לי מאד. אשמח לעצתכם. תודה
