
חנוקה בבית ובתוך עצמי
רציתי יש לי מחשבות מעיקות מאוד. מחשבות של דאגה גדולה. ובעיקר רדיפה עצמית. אני כל היום בביקורת על עצמי ולא יכולה להתנתק מזה. כמובן שזה ניסיון גדול מאוד של כעס, מרירות, עצבות.. אני כמעט בגיל 18, ואני חנוקה בבית שלי (בפרט עכשיו שאנחנו בסגר) ההורים שלי סופר קיצונים ולא נותנים לי לצאת לחברות… אני חנוקה בבית. וחנוקה בתוך עצמי. ומרגישה פשוט חסרת אונים. אני מביעה את צערי בעיקר לפני אבי שעד עכשיו היה סובלני אליי . אבל עלה לו סף הסבלנות והוא מטיח כלפיי שזה המצב למען הבריאות שלנו… בעוד המצב הבריאותי של הנפש שלי רק מסכן אותי . רק מחשבה אחת של ייאוש זה עול עבורי. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי.
יש לציין שאני נערה רגילה לחלוטין. רק שהמצב פשוט מעיק ובילתי נתפס..
ההורים שלי יודעים שמתחילת הנגיף ניראלי מעבר לשנה אני כלואה כביכול בבית. מלבד פעמים בודדות שפגשתי אנשים.
אני מאמינה שה לא נותן ניסיון שאי אפשר לעמוד בו. אבל הלב שלי כלכך חסר סובלנות אחרי כל התקופה שעברתי. ואני לא רוצה ליפול מדרך ה.
הבנתי מרבי שלום ארוש שהעצה – חוק התודה להודות על הקושי.
אבל אני בהתחבטות עצמית לגבי זה.
כי התקדמתי כל כך מהר בתהליך התשובה ואני לא רוצה להעמיס על עצמי וכו..