כשהייתי נערה, הייתי מהצדיקות בשכבה, חברותיי ואני היינו בנות ששואפות באמת להתעלות, לומדות ספרי אמונה וביטחון ומתפללות שלוש תפילות ביום, מקפידות יותר מהרגיל בצניעות ועוד. שאפתי כמובן לבית הכי תורני שיש, ואכן נישאתי לבחור שבתקופה ההיא באמת היה צדיק רציני. אבל מה, מיד לאחר החתונה נשבר בו משהו, הוא הביט עלי והבין שלא אלו החיים שהוא רוצה. הוא החליט להשתנות, אבל לא בעצמו אלא לשנות אותי. הוא היה בדיכאון ממש מאיך שאני מתלבשת ומאיך שאני בכלל, בכל פעם שאמרתי איזו הלכה הוא יכול היה להיכנס לדיכאון של יומיים שלושה.
אני עצמי אמנם חשתי מושפלת ומרומה, אך בכל מאודי רציתי שהנישואין יצליחו, באתי עם אג'נדה שצריך לוותר, ולעשות הכל כדי שיהיה שלום בית. וגם הייתי מאוהבת בו מעל הראש. הלכנו לטיפול, ואחר כך למטפלת אחרת. אצל שתיהן הדינמיקה הייתה זהה, הן ראו שבעלי עומד על שלו ולא מוכן להתפשר בכך שהוא מוכרח שאשתנה עבורו. ולכן התמקדו בי, למה כל כך קשה לי להשתנות. כיום במבט לאחור יש לי ביקורת רבה על אותן מטפלות, למה נראה להן שמישהו יכול להנדס מחדש את בת הזוג שלו? ולמה למען ה' הבעיה היא במי שלא רוצה לשנות את חייה, ולא בבן אדם שלא משלים עם בחירתו השגויה או עם זה שלא היה סגור על עצמו כשבחר בי. למה אני זו שאמורה לשלם את המחיר על הטעות שלו.
תכלס בפועל, בחרתי בחור איקס, כיום אני נשואה למישהו אחר לגמרי. שזה יכול להיות נסבל ואפשר להכיל שינוי דרסטי בבן זוג שאוהבים, אם היה לי את עצמי. הבעיה היא, שהוא התחיל עם לשנות אותי ולא עם השינוי שבו. התהליך הזה, שהתחיל כעניין תמים של "רק תקצרי את החצאיות", הלך והתקדם ושינה את כל סגנון הלבוש שלי בצורה קיצונית. לא יכולתי לבחור בגדים בעצמי, הכל הוא החליט. צורת וסגנון לבוש שפוצעים לי את הנשמה, כי הצניעות היא אצלי לא עניין של לחץ מהמורות אלא הוא בא מתוכי, אני כזו. וכואב לי ממש ללבוש את מה שהוא קובע לי. אני מרגישה ברבי שלו, חפץ נאה שהוא רוצה להתהדר בו מול אחרים. הוא גם היה אומר זאת במפורש, אני רוצה שאחרים יראו כמה את ***". שזה הדבר הכי מנוגד לרעיון של צניעות, אבל זה מה שהוא רוצה. ואני, דווקא משום שאני רוצה לעשות מה שה' רוצה, יודעת שאישה כשרה עושה רצון בעלה, וקרועה בין דרישת התורה לצניעות לבין החובה שלי לעשות רצון בעלי. ומה באמת ה' רוצה ממני בעניין הזה? לא יודעת.
בהתחלה לא הייתי מודעת לאיך אחרים רואים זאת ועוד הייתי מדברת כמו שאני תמיד, דוסית. אחר כך הבנתי מה אחרים רואים בי, כל הסביבה שלי דיברו עלי אבל לא איתי, בכל זאת לא נעים, ודאי תיארו לעצמם שהשינוי הקיצוני שעבר עלי הוא בגלל בעלי. מהר מאוד התרחקו ממני כל החברות, או יותר נכון הן לא ידעו איך לדבר איתי כי פתאום הייתי מישהי שונה בעיניהן. אני מבינה אותן, אך נותרתי בודדה מאוד. מול משפחתי הטראומה קשה יותר, הייתי הצדיקה במשפחה, הפרח, והנה מישהו בא ושינה אותי לגמרי. הם לא ידעו איך לעכל את זה, וגם הקשר הקרוב שהיה לי עם אחיי, התעמעם ונעשה שונה ומרוחק יותר. אמי רק דרכה לי על היבלות בכך שהביעה בקול את אכזבתה מבעלי וממני, וכך התרחקתי רגשית גם ממנה. כך חשתי שגם אופציית הגירושין לא קיימת כי אמי לא תתמוך בי. גם מבחינה מקצועית, קיבלתי את משרת ההוראה שכל כך רציתי אבל ירדתי מזה כי לא הייתי מספיק דוגמא לבנות בעיני עצמי, מבחינת הלבוש, ואני האחרונה שארצה להרוס את החינוך שלהן. אז חלומי הגדול להיות מורה בסמינר עמד להתגשם, ולא יכולתי ליישם אותו. כך מצאתי את עצמי אבודה גם בפן המקצועי, אם לא אהיה מורה מה כן?
אחרי שנתיים של שינוי והליכה אחרי בעלי תוך שהוא מכריח אותי לרמוס את כל מה שיקר וקדוש לי, ודווקא מול משפחתי וחברותיי, נכנסתי לדיכאון עמוק . גם אז הוא לא התפכח ולא שינה את עמדתו לגבי הדרישות שלו ממני. כך התחלתי הריון ראשון, עם כדורים פסיכיאטריים וטיפול נפשי שאמור היה לסייע לי. הדינמיקה של זה הייתה שאני אומרת לו בקטע רומנטי מתוך אהבה "אני אלך אחריך לכל מקום שרק תחליט" והוא בתמורה מקצין את הדרישות עוד ועוד. הדיבורים משיעורי הבית היהודי על כך שכאשר את נותנת, בסוף גם תקבלי, התבררו כשקר. נתתי בלי סוף. הוא אפילו לא הבטיח לתת משהו בחזרה.
בפועל, הטיפול הנפשי שוב הפך לזוגי כי בעלי הגיע לפסיכולוגית שלי והפך את הטיפול לזוגי. איכשהו, גם כאן הדינמיקה של הטיפולים הקודמים חזרה על עצמה, קל להפנות את החיצים אלי ולגרום לי לרצות אותו ולא לו לרצות אותי, כי אני זו שכמהה לאהבה ולקשר זוגי טוב. מאז אני לא חוזרת לטיפולים, כי הדרך היחידה שבה הם פועלים זה לפעול עלי לתקופה הקרובה לרצות את בעלי בשמחה בחודשים הקרובים, על חשבון רמיסת האישיות שלי שוב ושוב בלי להתחשב בזה שהייתה כאן מישהי 21 שנים עם חלומות ואישיות משלה. המישהי הזו כבר לא קיימת, היא רמוסה לגמרי. אני עצמי חשבתי שאוכל באמת להשתנות ולזרוק את מי שהייתי, אבל זה לא עובד. זה רק דיכאון גדול ועמוק שמתפרץ בכל פעם מחדש ומוביל אותי לרמות של חוסר תפקוד. איבדתי את כל מי שהייתי בשביל בעלי, וכיום אני חושבת שהקרבן הזה לא רק גדול מדי, הוא פשוט בלתי אפשרי.
יש לי שיחות רבות על כך עם בעלי, כי חוץ מהעניין הזה הוא בעל טוב וקשוב ואינטלגנט וחבר טוב לחיים ואבא מקסים לילדיי. כבר 13 שנה אנחנו נשואים ומדברים על כך ארוכות, הוא עומד בשלו ולא מוכן לאפשר לי להיות אני. כלומר הוא אומר שכן אבל לא מקיים זאת בפועל. כל חצאית שכבר לא עומדת עלי בגובה הנכון לדעתו, זו סיבה אצלו לפנים זעופות. אני ממשיכה לשמש בובת הברבי שלו, וזה תפקיד כל כך, כל כך שנוא עלי! אני אוהבת להתלבש יפה ולהתקשט אבל לעמוד ולמדוד לי איפה גובה החצאית ולבחון במבט ביקורתי מתמיד כאילו הייתי בובת תצוגה בחנות ולא בן אדם! שזקוק למרווח נשימה ומינימום של החלטה עצמאית אם הגב שלי מספיק בסדר היום לנעול עקבים או לא. בלי קשר לדת ולצניעות, זה מקום מאוד חונק להיות לבושה לפי קריזות של מישהו אחר בלי יכולת להחליט לעצמי בזה.
אני כותבת כי אני תוהה אם הגיוני להתגרש עבור כזה דבר. בן זוג דוס יותר ומכבד יותר כנראה אין בנמצא בשוק הגרושים שהוא לא משהו בלשון המעטה, כך שאני לא רואה סיכוי לחיי זוגיות טובים יותר. אם להתגרש כדי להיות לבד, אני גם כבר לא בטוחה עד כמה אוכל לשקם את עצמי ולחזור להיות אישיות בפני עצמה ולא סמרטוט אבוד כמו שאני כיום. כמובן, כל הסביבה לא יודעת מאום, ובעיני אחרים אנחנו זוג מוצלח ביותר.
ושאלה נוספת, רוחנית יותר. מה ה' רוצה מנשים. למה מצווים עלינו להיות דתיות בעצמינו אם בסוף מי שמחליט הוא הבעל, מה ה' רוצה ממני בתחום הזה? אני שואלת לא רק בשביל עצמי, כי בעניין הלבוש אני רואה בזה תופעה יותר רחבה, בנות רבות משנות סגנון לבוש אחרי החתונה, ומי יודע כמה מהן עושות זאת שלא מרצונן כמוני. אז בשביל מה חינכו אותנו לצניעות או בכלל להיות דתיות? אפשר לקצר את החינוך הדתי ל"תעשי מה שהוא יאמר" וזהו. למה להכניס אותנו לכף הקלע הזו.
