שאלות בנושא: צניעות

נושאי הדיבור בסמינר…..

התוכן שבשאלה קצת רגיש, אבל אנסה בצורה הכי עדינה…. מקווה שיתאים.
אני בחורה בכיתה י' בבית יעקב,
לאחרונה התחברתי יותר לקבוצה כזו בכיתה [ 4-5 בנות… ]
ושמתי לב שאנחנו קצת מדברות יותר מידי על מיניות, וכל העניין שמסביב לזה…
עכשיו, אני יודעת שזה לגיטימי לצערינו שבנות קצת מדברות ,
אבל מרגישה שאנחנו קצת יותר מידי מתמצאות בעסק. בקטע של צחוקים כזה, וגם מוגנות [ באמת! ]
כי באמת, הכל בקטע כזה של "לא הולכות לפארק, יש שם…. " או: "שמעת על הסיפור שקרה….: "

אבל אנחנו בנות עם השפעה על הכיתה, לדעתי
ובוודאי שכשהראש כל היום סביב לעניין, ומתחילים לקשר כל דבר לקטע המיני זה כבר באמת לא טוב.
אני חושבת שזה מגיע כי ההורים לא מדברים עם הבנות בצורה מסודרת, ואז מקור הידע שלהן הוא הרשת
או לחילופין- החברות… ואז זה כבר גולש לשטויות.
[ שומרות על עצמינו! לא בקטע מוגזם]
השאלה היא:
האם באמת זה לגיטימי? איך אדע מתי עוברים את הגבול? [ שוב, בדיבורים ולא משהו אחר ח"ו ]
ואיך אוכל להביע את דעתי לחברותיי שאולי זה כן מוגזם ולא טוב כבר?

לקריאת התשובה >

קשר עם אישה חילונית בעבודה

לאחרונה התחלתי לעבוד בצוות עם חילוניות הקשר הוא צמוד פעם בשבוע במשך ארבע שעות ובסוף ישיבת סיכום ובו אני מעלה את ההרגשות שהיו לי במהלך העבודה מול המטופלים אינני רוצה להגיע למצב של קשר רגשי עם עובדת ספציפית אולי אפשר להגיד שכבר התחיל משהו
לא רוצה לקבל תשובה של תעזוב את העבודה ואין לי אפשרות לעבוד כעת אחרת חוץ מצוות והתייעצויות רגשיות בסיכום אך מצד שני אינני רוצה שזה יגלוש מעבר למקצועי

לקריאת התשובה >

בעלי רוצה אותי לא צנועה. אישה כשרה עושה רצון בעלה בזה?

כשהייתי נערה, הייתי מהצדיקות בשכבה, חברותיי ואני היינו בנות ששואפות באמת להתעלות, לומדות ספרי אמונה וביטחון ומתפללות שלוש תפילות ביום, מקפידות יותר מהרגיל בצניעות ועוד. שאפתי כמובן לבית הכי תורני שיש, ואכן נישאתי לבחור שבתקופה ההיא באמת היה צדיק רציני. אבל מה, מיד לאחר החתונה נשבר בו משהו, הוא הביט עלי והבין שלא אלו החיים שהוא רוצה. הוא החליט להשתנות, אבל לא בעצמו אלא לשנות אותי. הוא היה בדיכאון ממש מאיך שאני מתלבשת ומאיך שאני בכלל, בכל פעם שאמרתי איזו הלכה הוא יכול היה להיכנס לדיכאון של יומיים שלושה.
אני עצמי אמנם חשתי מושפלת ומרומה, אך בכל מאודי רציתי שהנישואין יצליחו, באתי עם אג'נדה שצריך לוותר, ולעשות הכל כדי שיהיה שלום בית. וגם הייתי מאוהבת בו מעל הראש. הלכנו לטיפול, ואחר כך למטפלת אחרת. אצל שתיהן הדינמיקה הייתה זהה, הן ראו שבעלי עומד על שלו ולא מוכן להתפשר בכך שהוא מוכרח שאשתנה עבורו. ולכן התמקדו בי, למה כל כך קשה לי להשתנות. כיום במבט לאחור יש לי ביקורת רבה על אותן מטפלות, למה נראה להן שמישהו יכול להנדס מחדש את בת הזוג שלו? ולמה למען ה' הבעיה היא במי שלא רוצה לשנות את חייה, ולא בבן אדם שלא משלים עם בחירתו השגויה או עם זה שלא היה סגור על עצמו כשבחר בי. למה אני זו שאמורה לשלם את המחיר על הטעות שלו.

תכלס בפועל, בחרתי בחור איקס, כיום אני נשואה למישהו אחר לגמרי. שזה יכול להיות נסבל ואפשר להכיל שינוי דרסטי בבן זוג שאוהבים, אם היה לי את עצמי. הבעיה היא, שהוא התחיל עם לשנות אותי ולא עם השינוי שבו. התהליך הזה, שהתחיל כעניין תמים של "רק תקצרי את החצאיות", הלך והתקדם ושינה את כל סגנון הלבוש שלי בצורה קיצונית. לא יכולתי לבחור בגדים בעצמי, הכל הוא החליט. צורת וסגנון לבוש שפוצעים לי את הנשמה, כי הצניעות היא אצלי לא עניין של לחץ מהמורות אלא הוא בא מתוכי, אני כזו. וכואב לי ממש ללבוש את מה שהוא קובע לי. אני מרגישה ברבי שלו, חפץ נאה שהוא רוצה להתהדר בו מול אחרים. הוא גם היה אומר זאת במפורש, אני רוצה שאחרים יראו כמה את ***". שזה הדבר הכי מנוגד לרעיון של צניעות, אבל זה מה שהוא רוצה. ואני, דווקא משום שאני רוצה לעשות מה שה' רוצה, יודעת שאישה כשרה עושה רצון בעלה, וקרועה בין דרישת התורה לצניעות לבין החובה שלי לעשות רצון בעלי. ומה באמת ה' רוצה ממני בעניין הזה? לא יודעת.

בהתחלה לא הייתי מודעת לאיך אחרים רואים זאת ועוד הייתי מדברת כמו שאני תמיד, דוסית. אחר כך הבנתי מה אחרים רואים בי, כל הסביבה שלי דיברו עלי אבל לא איתי, בכל זאת לא נעים, ודאי תיארו לעצמם שהשינוי הקיצוני שעבר עלי הוא בגלל בעלי. מהר מאוד התרחקו ממני כל החברות, או יותר נכון הן לא ידעו איך לדבר איתי כי פתאום הייתי מישהי שונה בעיניהן. אני מבינה אותן, אך נותרתי בודדה מאוד. מול משפחתי הטראומה קשה יותר, הייתי הצדיקה במשפחה, הפרח, והנה מישהו בא ושינה אותי לגמרי. הם לא ידעו איך לעכל את זה, וגם הקשר הקרוב שהיה לי עם אחיי, התעמעם ונעשה שונה ומרוחק יותר. אמי רק דרכה לי על היבלות בכך שהביעה בקול את אכזבתה מבעלי וממני, וכך התרחקתי רגשית גם ממנה. כך חשתי שגם אופציית הגירושין לא קיימת כי אמי לא תתמוך בי. גם מבחינה מקצועית, קיבלתי את משרת ההוראה שכל כך רציתי אבל ירדתי מזה כי לא הייתי מספיק דוגמא לבנות בעיני עצמי, מבחינת הלבוש, ואני האחרונה שארצה להרוס את החינוך שלהן. אז חלומי הגדול להיות מורה בסמינר עמד להתגשם, ולא יכולתי ליישם אותו. כך מצאתי את עצמי אבודה גם בפן המקצועי, אם לא אהיה מורה מה כן?

אחרי שנתיים של שינוי והליכה אחרי בעלי תוך שהוא מכריח אותי לרמוס את כל מה שיקר וקדוש לי, ודווקא מול משפחתי וחברותיי, נכנסתי לדיכאון עמוק . גם אז הוא לא התפכח ולא שינה את עמדתו לגבי הדרישות שלו ממני. כך התחלתי הריון ראשון, עם כדורים פסיכיאטריים וטיפול נפשי שאמור היה לסייע לי. הדינמיקה של זה הייתה שאני אומרת לו בקטע רומנטי מתוך אהבה "אני אלך אחריך לכל מקום שרק תחליט" והוא בתמורה מקצין את הדרישות עוד ועוד. הדיבורים משיעורי הבית היהודי על כך שכאשר את נותנת, בסוף גם תקבלי, התבררו כשקר. נתתי בלי סוף. הוא אפילו לא הבטיח לתת משהו בחזרה.

בפועל, הטיפול הנפשי שוב הפך לזוגי כי בעלי הגיע לפסיכולוגית שלי והפך את הטיפול לזוגי. איכשהו, גם כאן הדינמיקה של הטיפולים הקודמים חזרה על עצמה, קל להפנות את החיצים אלי ולגרום לי לרצות אותו ולא לו לרצות אותי, כי אני זו שכמהה לאהבה ולקשר זוגי טוב. מאז אני לא חוזרת לטיפולים, כי הדרך היחידה שבה הם פועלים זה לפעול עלי לתקופה הקרובה לרצות את בעלי בשמחה בחודשים הקרובים, על חשבון רמיסת האישיות שלי שוב ושוב בלי להתחשב בזה שהייתה כאן מישהי 21 שנים עם חלומות ואישיות משלה. המישהי הזו כבר לא קיימת, היא רמוסה לגמרי. אני עצמי חשבתי שאוכל באמת להשתנות ולזרוק את מי שהייתי, אבל זה לא עובד. זה רק דיכאון גדול ועמוק שמתפרץ בכל פעם מחדש ומוביל אותי לרמות של חוסר תפקוד. איבדתי את כל מי שהייתי בשביל בעלי, וכיום אני חושבת שהקרבן הזה לא רק גדול מדי, הוא פשוט בלתי אפשרי.

יש לי שיחות רבות על כך עם בעלי, כי חוץ מהעניין הזה הוא בעל טוב וקשוב ואינטלגנט וחבר טוב לחיים ואבא מקסים לילדיי. כבר 13 שנה אנחנו נשואים ומדברים על כך ארוכות, הוא עומד בשלו ולא מוכן לאפשר לי להיות אני. כלומר הוא אומר שכן אבל לא מקיים זאת בפועל. כל חצאית שכבר לא עומדת עלי בגובה הנכון לדעתו, זו סיבה אצלו לפנים זעופות. אני ממשיכה לשמש בובת הברבי שלו, וזה תפקיד כל כך, כל כך שנוא עלי! אני אוהבת להתלבש יפה ולהתקשט אבל לעמוד ולמדוד לי איפה גובה החצאית ולבחון במבט ביקורתי מתמיד כאילו הייתי בובת תצוגה בחנות ולא בן אדם! שזקוק למרווח נשימה ומינימום של החלטה עצמאית אם הגב שלי מספיק בסדר היום לנעול עקבים או לא. בלי קשר לדת ולצניעות, זה מקום מאוד חונק להיות לבושה לפי קריזות של מישהו אחר בלי יכולת להחליט לעצמי בזה.
אני כותבת כי אני תוהה אם הגיוני להתגרש עבור כזה דבר. בן זוג דוס יותר ומכבד יותר כנראה אין בנמצא בשוק הגרושים שהוא לא משהו בלשון המעטה, כך שאני לא רואה סיכוי לחיי זוגיות טובים יותר. אם להתגרש כדי להיות לבד, אני גם כבר לא בטוחה עד כמה אוכל לשקם את עצמי ולחזור להיות אישיות בפני עצמה ולא סמרטוט אבוד כמו שאני כיום. כמובן, כל הסביבה לא יודעת מאום, ובעיני אחרים אנחנו זוג מוצלח ביותר.

ושאלה נוספת, רוחנית יותר. מה ה' רוצה מנשים. למה מצווים עלינו להיות דתיות בעצמינו אם בסוף מי שמחליט הוא הבעל, מה ה' רוצה ממני בתחום הזה? אני שואלת לא רק בשביל עצמי, כי בעניין הלבוש אני רואה בזה תופעה יותר רחבה, בנות רבות משנות סגנון לבוש אחרי החתונה, ומי יודע כמה מהן עושות זאת שלא מרצונן כמוני. אז בשביל מה חינכו אותנו לצניעות או בכלל להיות דתיות? אפשר לקצר את החינוך הדתי ל"תעשי מה שהוא יאמר" וזהו. למה להכניס אותנו לכף הקלע הזו.

לקריאת התשובה >

איך לגרום לאשתי להתלבש יותר צנוע?

אני בן 30 נשוי לאישה מדהימה במידותיה ,עדינת נפש בעלת נתינה עצומה, ענווה ,פשטות מדהימה מצד אחד ומורכבות אינטלגנטית מצד שני,באמת שלא יכולתי לבקש יותר ב"ה!הנקודה שסביבה בעצם השאלה מתחילה היא שהיא אישה מאוד מאוד יפה ממש יוצאת דופן. שהכרנו אחד את השנייה אפשר לומר שהיה ביננו חיבור בלתי רגיל וכשהחלטנו להתחתן ישבנו ודיברנו על נושא הצניעות שלה (שבתקופה הזאת היא הייתה במצב די גרוע בנקודה הנ"ל)והיא אמרה שאין לה שום בעיה לקחת על עצמה סיגנון אחר של ביגוד ,וב"ה התחתנו.

לקריאת התשובה >

היחס לגוף מתוך תפיסת צניעות

חשתי זעזוע פנימי ורגשי עמוק שקרע אותי לחלוטין. מצד אחד אולי זה טוב לחוש ככה בושה וקושי, הרי חונכנו תמיד על צניעות מלאה, מצד שני- זה היה מוגזם….
מה היחס הנכון שלי, כבחורה חרדית, אל הגוף שלי?

לקריאת התשובה >

לימוד תורה בנושאים שהצנעה יפה להם

מצד אחד יש חיוב ונשמרת מכל דבר רע שלא להרהר הרהורים ומצד שני על כל צעד ושעל אנו מתעסקים בעיון בתוך הבית מדרש בדברים שיכולים לגרום הרהורים.

על היצר הרע נאמר משכהו לבית המדרש והנה בתוך בית המדרש נחשפים לדברים שגורמים לגרות את היצר הרע.

לקריאת התשובה >

הריחוק בין גברים לנשים בחברה שלנו

נושא הקירבה המותרת והאסורה בין המינים במקומות כאלה מאד מעסיקה אותי, כי אני מאד שומרת, והקושי שלי עצום.
אני חרדית, אך מגיעה ממקום יחסית פתוח,
אך עם כל הפתיחות, קיבלתי מהבית המון יר"ש וציות להלכה בצורה בלתי מתפשרת.
אני יודעת שקיים תקנון שעליו חתומים רבנים חרדים, שמהותו היא- אמירת שלום שלום ולהתראות, אי השתתפות באירועים חברתיים.
כך אני נוהגת, מרגישה שמכבדים זאת, אך אני גם מרגישה עוף מוזר במשרד משפחתי וחם המונה עשרות עובדים.

לאחרונה נתקלתי במאמר של הרב יגאל אריאל (לא שמעתי עליו…) שאומר-
"הקוד הזה איננו ההלכה אלא הוספת סייגים וגזירות מתחום הדמדומים. אילו נהג משה רבינו על פיו, לא היה מציל את בנות יתרו מן הרועים, אלישע לא היה שואל בשלום השונמית, ובועז לא היה מדבר עם רות ונותן לה לאכול מן הקלי, לטבול את הלחם בחומץ ולשתות מן המים ששאבו הנערים. שמענו כיצד נהג בדורנו ר' אריה לוין לבקר כל שבוע את הרבנית הרצוג במשך שנים רבות כדי לדרוש בשלומה ולעודדה, כפי שעשה גם לאלמנות אחרות".

האמת היא שהשורות האלה גורמות לי להזדהות.

אני מרגישה שנשים שגורמות לקידוש ה' בעבודה הן נשים שמגלות אכפתיות ואנושיות,
ולא מסתפקות בשלום ולהתראות.
אשה מבוגרת במשרד שלי מתענינת בשלומם של כולם, גם של הגברים- "מה שלומך? איך הילדים? איך העבודה?" וכולם כל כך מכבדים אותה.
אולי זה קשור גם לעצם היותה מבוגרת?

לקריאת התשובה >

העין רואה והלב חומד עוד ועוד

אני אברך כולל נשוי שנה וחצי, וכל יום כמעט המלחמות חוזרות על עצמם, אני אמנם מרוצה מאשתי ואוהבים והכל, אבל הלב חומד עוד ועוד ואני כל היום רק חושב על האחת… ואין לי מנוחה
כל אחת שאני רואה ברחוב מייד נמדדת בעיני אופציה דיייייי קשה לי ד-ח-ו-ף

לקריאת התשובה >

בירור בעניין נישואין וצניעות

אני רווקה, ויש נושא שלא ברור לי. ניסיתי לברר אותו בייעוץ מקצועי מול נשים תורניות, טרם הצלחתי. אולי מדמות גברית זה יובן. נאמר לי ממספר מקומות שיש לי הנחת יסוד שגויה, בסגנון של 'הוצאו דברים מהקשרם'. אשמח לעזרה וליבון בנושא.
תמיד הבנתי שמצוות הצניעות קשורה ב"לפני עיוור לא תיתן מכשול" שהיצר הגברי מאוד עצמתי וחזק, וקשה לו להתאפק.
יותר מזה, בעולם התשובה מחנכים נערות (ובחורות) לשמור על כבודן, ולא לתת לגבר לנצל אותן – הוא רואה בהן רק אובייקט לתאוותיו. וכשהיא צנועה הוא פחות יכול לעשות זאת.
ועכשיו, כשאמורים להתחתן, אני די כועסת על גברים שהם כאלה. וממש מרגישה שהקרבה שבנישואין פירושה ויתור על כבודי, להיות מנוצלת, הוא ישתמש בי, ובכלל תחושה ש"התחייבתי להיות הפתרון לצורך שלו". (לא למדתי אותה כמובן, כי עוד לא הגיע הזמן. אני מדברת רק מתחושה).אני מרגישה שהנישואים, עבור גבר דתי, הם רק דרך להסדיר מסגרת הלכתית למילוי היצר שלו.
חשוב לי להדגיש, אני מגדירה את עצמי כתורנית, ומשתדלת להקפיד על קלה כבחמורה. בחור ירא שמיים (אמיתי, שגם בפנימיות וגם במעשים אכפת לו מה ה' רוצה ממנו עכשיו) זו האופציה היחידה שאני רוצה. אני פשוט מנסה להבין במה הוא שונה מבחור ברחוב, הרי הנפש שלו היא אותה נפש גברית. יש לו את אותם צרכים ותאוות כמו לכל גבר.
נחשפתי להמון ציטוטים (ממקורות וספרים תורניים, ביניהם היו גם ציטוטים כמו "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה") שיצרו לי בנפש את התפישה הזו, ואני לא ממש מצליחה לזהות מה אני מבינה לא נכון. איך מה שהיה ניצול, שימוש בחפץ, מילוי תאווה, זלזול, חוסר נאמנות וחוסר כבוד – הופך לקדושה, מצווה, נאמנות וחיבה? במה מחויבות הופכת את זה להוכחה שהוא לא רואה בי אובייקט? במה כתובה משנה לו את הנפש (ואם היא לא משתנה אז למה לי לחבור לנפש כזאת?)? [זה כמו לחם? שבפסח הוא איסור חמור, ובשבת הוא מצווה נעלה?]
בחוויה שלי, יש לו בדיוק את אותה נפש, שרואה באישה אובייקט. הוא פשוט מרסן אותה כי יש הלכות שאומרות לו שלא הכל מותר, ומה החובות שלו. אבל ברצון – הוא רוצה רק למלא את התאוות שלו. לשמח ולכבד את האישה זה לא הרצון שלו – אלא הוא צריך וחייב, אז הוא עושה. כמו עול.
ובכלל כל העניין הזה שאישה צריכה להתייפות לבעלה (ולבחורים שמציעים לה….), עוד יותר מדגיש את היותה אובייקט. (מזכירים את העניין הזה במקרים של שלום בית, ההכוונה להשתדל להלך בתאוות ליבו של הגבר, להשקיע מאוד כי יש לו צורך, קשה לו לשמור על העיניים, הרחוב בחוץ קשה, ועוד ועוד)

אם הגוף מושך את תשומת הלב לגוף במקום לאישיות, איך אישה יכולה לדעת שבעלה מתעניין באישיותה ולא בחיצוניותה?
אני יודעת על גברים שלא נאמנים ולא מחויבים ורק מפזרים אמירות שהאישה רוצה לשמוע לצורך מילוי רצונם, ואני תוהה :בחור בפגישות? וגבר בנישואים? במה הוא שונה? אולי גם הוא רוצה להתחתן רק עבור התוכניות בראשו, ומספר סיפורים רק בשביל זה?"
ובנישואים? איך פתאום אלו לא יהיו יחסים אינטרסנטיים של תן וקח? איך שם זה לא נחשב שהיא נתנה את כבודה וגופה? גם בנישואים אפשר לומר מילים יפות מתוך אינטרס.
מה במחויבות משנה את התמונה?…

לקריאת התשובה >
דילוג לתוכן