העיפו אותי עכשיו מהישיבה בה למדתי כ3 שנים, ישיבה גדולה מכיון שחסרתי כמה סדרי ג'. אני מרגיש מאוד מאוד קשה עם זה, מאוד. אני בחור מאוד רגשי, קשה לי עם ההיפרדות מהישיבה, מהבחורים האיכותיים, ההתנתקות מהכל. אני מרגיש שנמאס לי, אני רוצה פשוט לשכור דירה לבד ולישון שם כל היום, אני לא בחור מקולקל שילך לדירת רווקים, פשוט שברו לי את כל מהלך החיים שהיה לי ושבניתי בעמל וביזע רב. נמאס לי, אני פשוט רוצה להעלם לאנשהו, לאיזה חור בגלובוס ולשבת של כל היום ולבכות.
אני ילד בן 15 ואני חטאתי בשמירת הברית ובמראות אסורים באינטרנט, אני פשוט לא מצליח להתגבר על זה! וככל פעם שאני אומר לעצמי "יהונתן זה הפעם האחרונה שאתה חוטא" אני נופל שוב פעם ושוב פעם… שלא תבין אני ואחד שהולך עם כיפה שומר שבת מניח תפילין מתפלל שומר שבת ועוד
ואני לא יודע איך לתקן את מה שעשיתי?
שלום וברכה קראתי כאן את השאלה שנשלחה לשפרה אי אישה שאין לה אהבה בחיי הנישואין והיא בקשר וירטואלי עם אחר אז .. אני נמצאת באותה בעיה אבל קצת יותר עמוקה אצלי זה נמשך כבר כמה שנים הייתי על סף הגירושין
בעבר כשלא היה אינטרנט היו לי נפילות על מראות ברחוב, טלוויזיות אצל סבתות, עיתונות מקומית ועוד, מגיל 18 וחצי הכנסתי אינטרנט לביתנו ומאז יותר קל ליפול, אני עדיין רווק, מחד שומר ומאידך נופל. עושה חסימות של רימון לתכנים גרועים, אך גם מחשבות מהעבר לתכנים "רכים" יותר מפילים אותי. הייתי חמש שנים בתוכנית 12 הצעדים שנקראת sa ושם ההצלחה הייתה חלקית עד קלושה ועדיין נפלתי והפסקתי לאחר שחבר משם יצא דרך תוכנית שנקראת "ונשמרתם", גם אותה עשיתי , כולל צומות, תפילות, זוהר, סיגופים ותיקונים רבים ועדיין נופל כשרות חבר מלווה נהיה מעין הרב שלי לענייני קדושה וכו' ומצווה לי את דרכי ובעיקר אומר לי לא להתייאש ומדריך אותי על פי שיטת רבי נחמן מברסלב (למרות שהוא ליטאי) שבהחלט עוזרת לי ושאני מאמין בדרכו ואף הייתי בקברו, אבל עדיין ממשיך ליפול אחת לכמה ימים ספורים. מקווה, צדקות, התבודדויות תורות וכו' – ועדיין נפילות. אני טוען שאישה יכולה להקל ולמנוע אפילו נפילות, אבל עדיין היא לא מגיעה, וגם כשתגיע מי הבטיח שלא אפול? כולי באסות שאולי בורא עולם ינקום בי חלילה או ירצה לגרום לי לתקן את זה בעתיד וחודש מייסורים. למרות שגם היום אני
אני נער בן 15 וחצי לומד בישיבה קטנה, אני גם נחשב אחד הצדיקים של הישיבה שלומד תורה כל היום. הבעיה שלי התחילה כבר לפני הרבה זמן, שהיתי בכיתה ז היה לנו אינטרנט עם הגנה נמוכה ואני הרבה פעמים נכנסתי לאתרים לא צנועים בכונה, אז עוד לא היתי 'צדיק'.
ככה זה המשיך עד שהיתי כבר מכור לזה אגב שכחתי להגיד בבית שלי מקפידים על צניעות אבל חפיף. באזור סוף כיתה ח' ההורים שלי קלטו את זה שאני נכנס לאתרים לא צנועים והעלו את הרמה של ההגנה באינטרנט. ואז הלכתי לישיבה קטנה ושם ברוך ה' אני עולה מעלה בתורה ובעבודת ה'. חוץ מדבר אחד שגיליתי שיש לנו סמרטפון בבית שאף אחד לא משתמש בו ושההורים שלי שמו אותו במקום שמור מאז בערך כל פעם שאני חוזר מהישיבה אני לוקח את הסמרטפון וניכנס לאתרים לא צנועים ומוציא ז"ל. אולי זה נשמע מכאן שאני עושה את זה בכונה אבל ממש לא. אני כאילו אני בן אדם חצוי לשנים אחד צדיק בישיבה ואחד בן אדם רשע בבית. ניסיתי לעשות לעצמי כל מיני שיטות איך לעזוב את זה וזה לא עובד בכל פעם שאני מגיע הביתה אני נכנס לסמרטפון ונכשל בלי שאף אחד יודע וכולם חושבים שאני צדיק, וההורים שלי סומכים עלי. היה תקופה שלא נגעתי בסמרטפון אבל יש עוד בעיה שההורים שלי קוראים עיתונים לא צועים וכל פעם שאני רואה את העיתונים האלה אני נמשך אליהם. מה אני אמור לעשות במצב שלי? אני לא מתכון לדבר על זה עם ההורים שלי, איך אני אמור לרמוז להם לא להכניס עיתונים וסמרטפונים הביתה? או שהבעיה בי? בקיצור אני כבר לא יודע מה לעשות.
אני לא יודע אם האתר הזה נועד לבעיות כמו שלי אבל זה המקום היחיד שראיתי שאני יכול לבקש עזרה ממישהו.
בתודה מראש
אני אברך חסידי, בשנות העשרים. נולדתי וגדלתי והתחתנתי במשפחה מכובדת ובכירה מאוד בקהילה. המיינסטרים של המיינסטרים. משום מה, אני, לעומתם, לא כל-כך גאה ומרוצה עם הזהות הזו.
מצד אחד, אני נושא לבוש חסידי מלא, ומתחזק פרופיל של אברך חרדי מוכשר ומוצלח: יושב בכולל כל היום, נחשב למוכשר ואינטליגנטי מאוד, זוכה לשם טוב, נהנה מסטטוס חברתי גבוה, ומקבל בתדירות גבוהה הצעות לשמש כר"מ בישיבה, ולצד זה גם נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, אותם אני לומד בערב, עם סיום לימודיי בכולל.
אבל – אני לא מרוצה בזהותי החרדית. לא יודע להצביע מתי בדיוק זה התחיל ומה גרם לזה. אני רק יודע שההרגשה הדומיננטית ביותר אצלי, בעיקר לאחרונה, היא נחיתות ובדידות. אני כל הזמן מנסה למצוא חן בעיני העולם. אני גר באזור חילוני, וכשאני הולך ברחוב ועיניים ננעצות בכובע החסידי שמתנוסס על ראשי – אני קופא. אני מרגיש כמו מיצג במוזיאון הלאומי שהתחיל ללכת. זה פוצע. דוקר. הורס. זמן רב עובר עד שאני יכול להתאושש. כשאני קורא עשרות תגובות באתרי החדשות החילוניים, המזלזלים בחרדים הפרימיטיביים, אני פשוט מרגיש לא טוב. פיזית. כשאני בשדה התעופה בנתב"ג ואני עובר ליד חילוני, ורואה את המבט הקפוא והמזלזל, את הפנים שהופכות למנוכרות ברגע שהוא רואה את השחור-שחור הזה שחולף לידו – זה דוקר אותי, משפיל אותי, ומכווץ אותי. והדבר שהכי מתחשק לי באותו רגע, זה לקצץ את כל התפאורה המוזרה ה"מעטרת" את הפנים שלי, ולהרגיש, ולו לרגע אחד, בן אדם נורמלי מן היישוב. אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי כעל חרדי שחור ומצחין. מרגיש בודד בתוך העולם היפהפה והצבעוני הזה. מרגיש כמו שחור פרימיטיבי בתוך עולם של יופי. מתוך מצוקה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה וקוויתי שכרטיס הסטודנט הכחול יביא לי הרגשה טובה, ואתחיל לחוש רצוי בעולם. אבל שום דבר לא עזר. המבטים המנוכרים והמזלזלים ממשיכים לרדוף אחריי. וכשאני חושב שאני הולך להביא לעולם עוד דורות של השחורים האלה – נהיה לי לא טוב…
התסכול אוכל כל חלקה טובה. איבדתי את היציבות. את הביטחון בצדקת הדרך. אם כולם חושבים שאנחנו פרימיטיבים, אולי הם צודקים. אולי באמת אין אלוקים. הרי באמת אין הוכחות אמפיריות לקיומו. שעות אני יכול לשבת ולצפות באינטרנט (לא שירים של מוטי שטיינמץ, אם לא הבנתם לבד).
וכך נוצר לו המחזה הסוריאליסטי הבא: שעה אחת מתווכחים עם החברותא על הפשט ברשב"א בלהט תורני בוער. שעה שנייה צופים בסרטים מאד בעיתיים.. שעה שלישית נותנים שיעור לבחורים. ושעה רביעית קוראים מחקרים של האוניברסיטה… אם זה לא היה הנפש שלי שקרוע לחתיכות, זה היה יכול להיות מצחיק…
מה עושים? איך יוצאים מפה?
אני בחורה חרדית רווקה בשידוכים מחכה בעזרת השם להקים את ביתי בקרוב!, לפני כמה חודשים, הייתי שקועה תקופה ארוכה בקשרים וירטואלים ברשת עם כל מיני אנשים לא יהודים….חלקם היו ממש ממש דוחים והקשרים שניהלנו הם לא היו קשרים רדודים וחברותיים כאלו מלמעלה אלא הרבה יותר אישיים ורגישים ואסורים ממש …. היום ב"ה מחקתי את האפליקציות והאמייל ששימש אותי לזה אבל מידי פעם אני נזכרת בזה ועולה בי תחושה ממש של גועל!!! קשה לי לחשוב על זה שהייתי עם בנים כאלו מכוערים בפנימיות, שממש מתנהגים כמו חיות (שמתאימים להם בחורות גוייות טמאות ולא יהודיות ספוגות בתורה!..) ! נכון שלא ממש הייתי בקרבתם פיזית ב"ה, אבל לי זה מרגיש נורא ואיום
החשש שלי זה האם זה יכול להשפיע על הנפש שלי לרעה חלילה?! האם זה יכול להזיק לנפשי? ואיך אני יכולה להתנער מתחושות הגועל האלו, לשכוח מאותם קשרים לא ראויים ולא טהורים ולהמשיך הלאה?!
כמו כן, קשה לי לחשוב על עצמי שאני חלילה בחורה מלוכלכת… ואולי מה שמשפחתי רואה בי: בחורה צנועה ויפה זה לא בדיוק נכון!!!
אשמח לתשובות במהרה …. תודה על ההקשבה !!!!
אני בת שלישית במשפחה, עד לפני שאחותי השניה התחתנה היה לי יחסית בסדר עם העניין הזה, היינו בקשר מאוד טוב והתייעצתי איתה הרבה והיא חזקה אותי מאוד ברוחניות.
והיא התחתנה לפני כמה חודשים ומאז ממש קשה לי, לדוגמא שאנחנו יוצאים לטיול, ההורים שלי יושבים ביחד וכל אחת מהאחיות שלי יושבת עם הבן זוג שלה והם הולכים יד ביד וצוחקים וקשה לי שאני לבד
והמשפחה שלי חרדית והם מצפים שאתחתן בשידוך כמו אחיות שלי ושבעלי יהיה אברך וממש לא בא לי מצד אחד, אבל מצד שני אני יודעת שגבר כמו שאני רוצה, שהוא פחות דתי לא יהיה נאמן כמו גבר חרדי והקושי הזה גדול עלי.
אני לא רוצה להישמע עם גאווה אבל אני נראית טוב ומשקיעה בעצמי ובחורים מתחילים איתי הרבה באוטובוס וברחוב וקשה לי בצורה מטורפת להגיד לא, כאילו השכל אומר לי להגיד לא והלב שורף לי, ובזמן האחרון התחלתי ללכת פחות צנוע כי אני רוצה למשוך תשומת לב מבחורים, ואני חייבת לומר שאני אוהבת מאוד את אלוקים ומדברת איתו הרבה אבל עדיין חסר לי החיבוק מהגבר שאני אוהבת. ואני חייבת שתחזקו אותי ותתנו לי כלים להצליח כי אני מרגישה שאני עוד רגע נשברת!!!
לצערי ניהלתי קשר אסור עם אשה נשואה (שנינו חרדים) שהתאפיין בעיקר בשיחות והתכתבויות וכללו גם מפגשים.
היו תקופות שהתנתקתי ממנה ואחרי תקופה חזרנו לקשר…
כרגע בעלה עלה על התכתבות…
כמובן שהתחמקתי ככל יכולתי אבל הוא מתקשר אליי והשאיר לי הודעה שאם אני רוצה שהם לא יתגרשו שאצור איתו קשר כמה שיותר מהר.
אבקש לקבל דעה הלכתית ומוסרית מה עליי לעשות…
אני כבר תקופה מתמודד עם התמכרות קשה מאוד בעניין של שמירת הברית. כמה שאני פועל כנגד פשוט לא עוזר. האמת, ניסיתי בכמה דרכים, התייעצתי עם כמה אנשים, שאמרו שעלי ללכת לאבחון והוא רק יקבע אתו .
למעשה הבעיה עדין קיימת גורמת לי כל פעם מחדש תחושת דיכאון ויאוש, הנה עוד פעם שחשבתי שנגמר הסיפור והכל מתפוצץ בפנים.
נמאס לי כבר מכל הפתרונות של חכה עוד חמש דקות כך לאט לאט תחזק את השריר של ה'לא' וכו' וכו', פשוט אין לי טיפת כוח להתמודד ולנסות לנסות לחשוב שהנה הפעם גמרנו עם הסיפור, אולי אפי' קצת לגחך על התקופה שחשבתי שלא אוכל לפתור לבד את הבעיה… והנה, שוב נפילה. שוב אני באותו מקום .
הדבר מאוד מקשה גם אח"כ ללמוד להתפלל להתקדם, הרי לפני רגע היית במקום אחר לגמרי, לעל אף שאני מאמין שעשיתי הרבה מאוד כדי לא להיות שם בכ"א עדין מה מקומך?
אני פשוט לא יודע מה לעשות, ובפרט שעכשיו הגענו לגיל השידוכים, אני פשוט לא רוצה ליפול אחרי החתונה, מכל הבחינות האחרות אני חושב שבהחלט אני בנוי ומוכן להקים בית של תורה, רק שבנושא הזה אני לא חושב שנישואין יפתרו את הבעיה.
וכן אני מאוד חושש מהשאלה מה אומרים לבחורה אם בכלל מה היא מבינה ומה היא יודעת על הקושי האם תבין שזה ממש לא בגידה גם אם הדבר קורה אחרי הנישואין.
אשמח לשמוע דעתכם בעניין האם כדאי להתחיל שידוכים באופן ובמצב זה, אולי לא מומלץ אלא לחכות עד למציאת פתרון לבעיה, אם כן איך הדברים עומדים ביחס למשודכת, ובכלל האם יש המלצה כיצד להיפתר מן ההתמכרות האובססיבית אחת ולתמיד.
שתפו בפייסבוק, באימייל או בוואטצאפ
מאמינים בך, שומרים עליך, משקיעים בך
כל הזכויות שמורות © אקשיבה 2019 | קידום אורגני
