שאלות בנושא: משפחה

אני גרוש בן 36 הייתי נשוי 7 שנים ולאחר קשיים נוראיים בנישואין התגרשנו . לא מרצוני (בדיוק מהסיבה הזאת שלא אצטרך להגיע לשאלה הזאת היום) אך בהחלט הבנתי את הרצון שלה להתגרש כי באמת המצב היה קשה מאוד!!

הגירושים הראשונים

הבן והבת שלנו היו אז ממש קטנים . הם עברו למשמורת מליאה שלי כי לא היה לגרושתי את הגב הכלכלי והמשפחתי שיעזרו ויתמכו כמו שלי היה, וגם כי היא לא הייתה במצב נפשי ודתי חזק מספיק בכדי באמת להיות שם בשבילם , ואולי בצדק, כי באמת עברנו גהינום ! ! ובעצמתה הרבה, החליטה לתת לי משמורת על הילדים בלי שום ויכוחים והכל לטובתם של המתוקים בשביל שיהיה להם כל מה שהם באמת צריכים…
לאחר שנתיים שהייתי גם אבא וגם אמא במלוא מובן המילה , בהכל ! מהקימות בבוקר הכנת האוכל בבוקר ובצהריים ועד המקלחות, כביסות בישולים נקיונות וכמובן בין היתר לנסות לפרנס אותם בקיצור כל מה שילדים בגילאי 2- 4 צריכים…
והנה, הגעגועים של האמא התעוררו לילדיה ולאחר שנתיים של גירושים התחתנו בשנית…..

הנישואין השניים

כן, ב"ה זכיתי לקיים את המצווה החשובה של המחזיר גרושתו שרק אחרי שזה קרה בכלל הבנתי שיש כזה מצווה מרוב שלא הפסקתי לשמוע את זה מאנשים כאיחולי "מזל טוב" לשמחה במעוני…
וב"ה , השם יתברך נתן לנו את הזכות לנסות להמשיך לבנות את הבית , ואף זיכה אותנו להוריד עוד ילד שלישי מתוק במיוחד לעולם. והנה גם הפעם למרות כל הרצון העז והטוב שהנישואין האלה יצליחו, ולמרות הקשיים וכל המאמצים, לאחר שנתיים מצאנו את עצמינו בפעם השנייה בחיים מול הדיינים בבית הדין הרבני מתגרשים שוב אחד מהשני…

הגירושים השניים

לפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שאני רוצה להתחזק . בהתחלה זה היה בסתר ואחרי התחלתי יותר להיפתח אל אחותי חשבתי שאם אני אספר לה את התהליך שעובר עלי גם היא תתחזק בגלל ששתינו מאוד דומות
אבל זה ממש לא היה ככה היא התחילה להרגיש מותקפת ולהתקין בחזרה קצת נפגעתי אבל הבנתי שזה מתוך פחד שלה וכנראה עשיתי משהו לא בסדר ולא הייתי צריכה להיתערב
זה היה קשה לקבל את זה בהתחלה כי אני מרגישה ממש קשורה אלייה אנחנו דומות יותר ממה שהיא בעצמה יודעת
אך קצת לפני שאני התחלתי להתחזק הגענו לנקודות שונות היא הלכה לכיוון ההפוך וזה לא בגלל שהיא רעה או לא מאמינה זה בגלל שהיא דיברה עם האנשים הלא נכונים וקיבלה רושם ממש גרוע על החרדים והיא פוחדת שישנאו אותה בגלל שתוקפים אותה גם איש מסוים וגם ברשת
ועכשיו היא מתחילה לשנוא אותי בגלל שאני רוצה להיות חרדייה יותר אני לא יודעת מה לעשות
אני רוצה שהיא תתחזק אבל אני לא הבן אדם המתאים
אני רוצה לחזור לאהוב אותי ולדבר איתי בלי להיות מותקפת ולהתקין
ואני גם חושבת שעדיין אפשר למנוע ממנה לרדת
אם לא יתעלמו ויניחו לה
אז איך אני יכולה לעזור לה בזה יש עדיין תאהב אותי
ואם אפשר עוד תשובה
האם אני חושבת דברים לא נכונים בגלל שאני קטנה

אני בין הגדולים במשפחה, ומסביבי יש בנים- ככה שיוצא שאני עוזרת המון.
יש לי אחות גדולה בת 22, היא מתוקה וטובה, אנחנו די מסתדרות, רק יש לי כמה דברים שממש קשה לי אתה:
דבר ראשון- פער הגילאים בינינו אמנם של כמה שנים טובות וארוכות, אך מכיוון שאני בוגרת למדי, הפער האישי, כלומר, האינטלקטואלי, השכלי, הנפשי והרגשי- פחות או יותר אותו דבר.
זאת אומרת שאני מרגישה ממש קרובה אליה בגיל, ולא שהיא אחות גדולה ומעלי. הבעיה נמצאת בזה שהיא לא מרגישה זאת ככה. ממילא יוצא שאני יכולה להגיד לה משהו, לדבר, לספר, לבקר ולהעיר, והיא לא תתייחס, או שתתייחס אלי כאל ילדה קטנה ולא מבינה.
דבר נוסף שקשור בזה ומאד מאד מפריע לי-
כמו שכתבתי אני עוזרת המון, גם כי אני בין הגדולים וגם כי יש סביבי בנים, שכמובן לא עוזרים יותר מדי. אנחנו בעצם שתי בנות גדולות בבית.
הבעיה הגדולה מתחילה פה.
אחותי גרה בבית, אוכלת בו, שוהה בו, נמצאת בו, חיה בו.
אבל לא נוקפת כמעט אצבע בתחזוקו.
לפעמים אני מרגישה שהיא חושבת שהיא חיה בבית מלון ללא תשלום, יש לה חדר שחדרנית (אני) עובדת לסדר ולנקות, יש לה ארוחות טעימות ומסודרות שבני הבית עמלו להכין, יש מי שיסדר אחריה את הכלים שהשאירה על השולחן וידיח אותם וכולי.
ומתוקף היותי הגדולה בבית אני זו עושה בעצם את רוב העבודות שאמורות אוטומטית להתחלק בינינו.
עכשיו, אני אקשר את שתי הבעיות יחד:
בגלל שאני בעצם קרובה אליה בגיל (כך בכל אופן אני חשה), אני מרשה לע

אני אישה אלמנה מגיל מאוד צעיר.חוויתי הרבה דברים קשים ולא נעימים בזוגיות ובכלל. עברו מספר שנים מאז ושום דבר לא מסתדר לי.עזבתי מקום עבודה שעבדתי בו המון שנים ומאז אני מרגישה שהכל תקוע.לא מצליחה למצוא עבודה שמתאימה לי.גם בתחום הזוגיות

יש לי אחות שהיא גדולה ממני. אני בת 17 ואחותי בת 19.
מאז ומתמיד אני והיא לא הסתדרנו והמצב בינינו כיום לא טוב בכלל.
אני ניסיתי הכול ,לדבר איתה אבל זה לא עוזר היא בשלה. וכל פעם שאני באה לדבר איתה ואומרת לה די, בואי נדבר, אני כ"כ רוצה שיהיה בינינו קשר טוב, היא צועקת בורחת מזה ומשקרת בלי סוף . אנחנו שונות מאוד באישיות בדעות שלנו מאוד אך עדיין ניסיתי לפחות שלמרות זאת נסתדר אני והיא ויהיה לנו טוב.
היא כל הזמן מבקרת אותי ,שופטת אותי ומתערבת לי בחיים ולא יורדת לי מהגב. כל דבר שלי כל נשימה יש לה מה להגיד, להעיר לבקר לשפוט אותי ,אני תמיד נמצאת תחת בדיקה ממנה . תמיד תחת מבחן , היא מנסה לחנך אותי ולשנות אותי כל הזמן וגם כשלא יש בינינו תמיד מעין מתח מסוים .זה מצב קשה מאוד שמייסר אותי כל הזמן ובמקום להרגיש שיש לי אחות ותמיכה ושנאהב אחת את השנייה ונהיה חברות אני מוצאת את עצמי מתייסרת ושואלת את ה', למה לא נתן לי אחות שמתאימה לי אחרת.
מה עלי לעשות? האם להשלים עם המצב פשוט מאוד ולהפסיק להתפלל שזה ישתנה , מה אני יכולה לעשות

אני שואלת בשביל בת דודה
בחורה בגיל 18- גיל חשוב לחיים – אך היא עוברת קשיים רבים , היא באמת עומדת בהם בגבורה
אבל די נשבר לה..
אני אסביר את הכל- היא גרה במשפחה- שחיצונית הכל נראה ורוד- במציאות ההורים שלה לא מסתדרים, היא עצמה גם לא מסתדרת בכלל עם אבא שלה- ברמה שהיא רוצה לנתק איתו קשר. זה לא הגיוני כל עוד ההורים שלה לא התגרשו היא חייה איתו באותו בית למרות שאין ביניהם בכלל תקשורת. והשאלה אם זה בכלל נכון לנתק קשר? עד כמה צריך לשמור כזה קשר- שהיא אומרת שכל מילה מצד אביה מאוד פוגעת בה?
דבר שני לאחרונה המצב החמיר בין ההורים והם ממש לפני גרושים – כבר הכינו את הילדים לגירושים – תאמת שהיא עצמה רצתה גרושים באיזשהו מקום – רק כי נמאס לה ממצב הבית.
כרגע ההורים פתאום החליטו שלא מתגרשים (כנראה בגלל השידוכים של הילדים) – ואותה זה ממש עצבן בעיקר בגלל החוסר וודאות והנידנודים – שהיא לא בנויה לזה עכשיו ובנוסף נמאס לה מהמצב שמאז שהיא מכירה את הבית זה ככה.
אני דווקא כן ראיתי שכשהיא קיבלה את ההחלטה שהם מתגרשים – זה שבר אותה.
הבעיה הכי גדולה אני חושבת בסיפור זה הקשר בינה לבין אמא שלה- אמא שלה מתייחסת אליה כאל חברה תומכת – היא משתפת אותה מאז הוא מתמיד בהכל- שופכת אצלה את כל הכעסים על האבא וכל מה שהולך ביניהם- מה שיוצר שאין מקום לכאב שלה אלא רק לכאב של אמא שלה והיא מרגישה שהיא צריכה להיות חזקה- והיא לא משתפת אף אחד בקושי שלה אלא תמיד חזקה בשביל אמא שלה ואחים שלה. – אבל באמת מאוד קשה לה והיא ניסתה לכלוא את הקושי שלה. ברור שזה לא טוב . ועוד בנוסף היא מרגישה שכל הזמן מזלזלים בה ודורשים ממנה ולא מעריכים כלל.
כאן הגיע המקום של הדת והאמונה- היא כמובן חרדית טובה בה מבית טוב קצת מודרני – אבל הסביבה שלה העלית של החרדים – היא הרגישה שהרבה שנים היא סתם מחופשת – עכשיו היא בתקופה שאין לה באמת אמונה היא חרדית כי זה המקום שלה וזה המשפחה שלה , תכלס קשה לה עם זה. והיא עוד מרגישה שהדת רק מקשה עליה. היא ממש לא מצליחה למצוא שום סיבה טובה בדת. והיא כאילו כועסת על אלוקים – כי קשה לה לאמין – והיא פשוט לא פנויה לשמוע על אמונה ועל הדרך שהיא תקבל את זה . מתוך אהבת ד' ושהוא נותן לה הכל- היא פשוט לא פנויה לשמוע את זה .
והיא רק מרגישה שזה מקשה עליה איך מסבירים לה שהדת היא זאת שתגרום לה לחיים מאושרים?
מצד שני היא מקנא שמשהו טוב לו בחיים – והכל חלק לו וברור שיתחתנו עם בחור ישיבה וכו' וכו'
בנוסף היא עומדת לפני החלטה מה להמשיך ללמוד ואיפה – וכן היא מסתבכת. היא מבחינתה אומ

שלום! אנחנו שתי בנות אנחנו להורים מיוחדים, באמת! אך לא מספיק רגישים ומבינים. אחותי הצעירה ממני מספרת לי דברים שעשתה/ חוותה שללא ספק על הורי לדעת מהם, משום האחריות החינוכית, ומפני עוד סיבות.. אך היא משביעה אותי ממש שלא אספר

אני נשואה שנה ואנחנו גרים ליד חמותי. בעלי הוא בן יחיד ואמא שלו היא אם חד הורית שגרה באותו בניין של אמא שלה , חמותי מאוד מגוננת על בעלי ועליי ואוהבת אותנו ממש. אבל אני באה ממשפחה גדולה וקצת קשה לי עם זה שכל יום היא מתקשרת לבעלי כמה פעמים ביום בשביל לשאול אותו איפה הוא, ואיך הוא מרגיש ואיך אני מרגישה. והיא גם מתקשרת אליו גם כשהוא בבית איתי והוא אומר לה שהוא לא יכול לדבר עכשיו כי הוא איתי והיא אומרת לו "רק שנייה יש לי עוד משהו קטן להגיד"… והיא ממשיכה לדבר עוד כמה דקות ולשאול אותו שאלות כמו אם הוא זכר לנעול את הדלת והאם הוא לא שכח להכין כלום למחר. והוא חייב לענות לה כי סבתא שלו חולה ואם ח"ו יקרה משהו אז הוא יוכל לעזור. הבעיה שהיא מתקשרת תמיד רק בגלל שהיא דואגת לו. והיא מדברת המון והיא חוזרת על אותם דברים שהיא אמרה כבר. וקשה לי עם זה. ואמא שלי אמרה לי שאין מה לעשות עם זה ואני צריכה להתמודד עם זה כי זה מה יש. וחמותי היא אישה מאוד נחמדה, רק אין לי כוח עכשיו אליה שהיא באה אלינו לרגע ל5 דקות ונשארת הרבה זמן. בעלי מבין אותי אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות כי אנחנו לא רוצים לפגוע בה כי באמת אנחנו היחידים שחשובים לה בחיים. אבל אני גם מפחדת שהיא תתחיל להתקשר אליי כל יום אחרי שאני אלד ותשאל מה שלומי ואם אני שותה את כל המיצים הטבעיים שהיא ממליצה עליהם (היא מאוד בריאה בקטע קיצוני שהיא אפילו לא שמה תמיד מלח ושמן באורז ובאוכל) וקשה לי את זה כי אני אוהבת אוכל מתובל.
סליחה שאני כתבתי הרבה כל כך. אבל אני לא יודעת מה לעשות וגם איך לכתוב את זה.
תודה!!

יש לי 5 ילדים. הקטן בן 4.
אי אפשר לומר שמצב השלום בית שלנו תקין. אולי אפשר לומר שהוא סביר.
שניים מהילדים שלי עם בעיות רפואיות שמצריכות התעסקות
אני לא רואה את מצב השלום בית שלנו מגיע לפתרון, מכל מיני סיבות. (כלכליות, אמונה שזה יכול להשתנות, יכולת לקחת אחריות, ועוד).
בעלי אומר שהוא רוצה עוד ילד אבל לא מגיע לשיחה על הנושא. הוא מסתפק ב"לזרוק" משפטים לאוויר וכשאני מגיבה בכאילו אדישות הוא מבין שאני לא מעוניינת.
אני מפחדת "לקחת על עצמי" עוד הריון, עוד ילד, כשהשלום בית שלנו לא משהו, כשאני כל כך טעונה כלפיו או נטענת כל כך בקלות (אני מפחדת שיום אחד נתגרש. הוא אומר שלעולם זה לא יקרה, ה' שם אותנו יחד וכך צריך להיות). אני מפחדת שאני לא כשירה לגדל בכלל ילדים. אם אני אמא לא טובה ולא מצליחה לילדים הקיימים, איך אני יכולה לקחת אחריות על עוד נשמה?
מנגד, נפלה לידי כתבה שמדברת על כך שמניעת הריון לא תמנע קושי שנגזר עלי בחיים. אני מאמינה בזה. אם כבר נגזר עלי קושי- עדיף שזה יהיה בגידול ילדים לעבודת ה'. ושוב הפחד שלי- אם אני לא מדברת על קושי טכני, אני מדברת על פחד מחוסר היכולת שלי לגדל ילדים בריאים בנפשם.
האם זה נכון/לא נכון לשקול באופן הזה?
נתונים נוספים עלי- בהריונות אני סובלת מדיכאון קל. אני עם בחילות קשות ולא ממש מתפקדת. אני מפחדת מזה. בפרט שהקשר שלי עם בעלי הוא לא מהסוג שהוא יבין אותי כל הזמן. הוא מצהיר היום שהוא מודע לכך ושווה כל מחיר בשביל ילד נוסף, בפועל הוא לא מוביל אפילו לשיחה אחת רצינית בנושא. זה נקרא "כל מחיר"?

אני בעלת תשובה, התחתנתי לפני כ17 ובחסדי השם, זכינו ל2 בנות מקסימות, יש לנו הרבה נחת מהם. עברתי אח"כ כמה הפלות רצופות ואף ניסינו טיפולים שלא הצליחו.
אני רוצה בית עם המון ילדים אבל הגיל וההפלות שלא ברור מה סיבתן. חושבת על אימוץ אבל נראה שכבר מאוחר מבחינת הגיל, חושבת על אומנה אבל הבעיה היא שיכולים להחזיר את הילדים להורים ….
משתדלת להיות שמחה במה שיש אבל לא קל לי, מרגישה סיפוק אדיר בלגדל את הילדות, שזה תפקידי האמיתי (למרות שעובדת במשרה מלאה בעבודה משמעותית)
מה לעשות???