שאלות בנושא: משפחה

למה אחרי החתונה צריך לשמור על קשר?
מבחינתי רק בעלי קיים והמשפחה שלי התאדו
מה לעשות כדי לנתק איתם את הקשר לגמרי
כדי שלא יכאב לי הגירושים של ההורים
שבכל פעם קורע אותי כשאנחנו ביחד
אני לא יודעת מה לעשות כדי לטפל בכאב הזה

מאז ומתמיד יש לי בעיות עם החמות כרגע אנחנו נמצאים בריילוקיישן-אני משתדלת להתקשר אליהם הרבה שיראו את הנכדה אבל תמיד יש טענות לדוגמה: אם אני מתקשרת לסבא ולא לסבתא(החמות מתעצבנת) אם אני מתקשרת אליה והיא מבקשת את סבא (החמות מתעצבנת) לוץ מזה איני רוצה קשר איתה האישה הזאת פגעה בי המון במשך השנים ואני על הזמן הזה כיבדתי אותה וסתמתי את הפה! וכשנולדה הילדה המחמאות. רק גברו מזה שאין לי מילה/החינוך שלי גרוע/ שאני לא עושה מספיק עם הילדה…. בעלי לא ממש מתערב כשהיא מדברת כך ואני די מתפוצצת מבפנים. שאלתי היא כיצד לנהוג? והאם זה מקובל לבקש ממנו שהוא יתנהל מול הוריו ולא אני?

מרגישה אבודה ומתוסכלת,לא יודעת מאיפה להתחיל,אני אנסה לתאר קצת ולהיות הכי פתוחה שיש למרות שזה קשה לי..הקשר שלי ושל אימי בשנים האחרונות/תמיד היה רופף:
מרגישה ויודעת שהיא לא מאמינה וסומכת עלי וחושדת בי בכל הקשור לטכנולוגיה והטלפונים,בעבר הרחוק קרה שהיה לי התכתבות (של יום וחצי)*מיותרתת* לחלוטין עם איזה בחור שדיבר איתי בווצאפ ותו לא,והיא קלטה את ההתכתבות הזו..ואעפ שהייתי קטנה אז וחסרת מודעות לדעתי היא מאז כבר לא בוטחת בי בנושא הזה.וזה מתסכל אותי כי זה היה לפני שניםם! בתמימות עניתי להודעה ומאז התהפכו היוצרות..לפני שבוע מישהו העליל עלי עלילה כאילו עשיתי משהו לא הגון ברשת בעניני בנים,
אמא שלי שגם ככה לא הכי סומכת עלי בנושא הזה ולא מבינה בטכנולוגיה ,האמינה למה שהוא הוציא מהפה,ואני באמת לא כזווו!! אני לא מדברת עם בנים!! אני באמת הכי שומרת על עצמי! אני לא מטומטמת.ואני כן אחת עם ראש על הכתפים שלא תפול למלכודות.. אבל לכי תסבירי את זה לה ולכל המשפחה ששמעו את זה.. נפגעתי ממש ממש.. הכי הכי כואב לי שאמאשלי לא סומכת עלי.ממש שורף לי שלא מאמינה לי,ועל מה?! על כלום!מאשימים אותי ונטפלים אלי על סתם.אמאשלי אמרה לי במפורש "שאני יכולה להגיד על משהו שהוא לבן והוא שחור"..זה כואבב!!
ניסיתי להסביר את עצמי אבל אני גרועה בלבטא באמת מה אני רוצה להגיד, והכל היא לוקחת בערבון מוגבל, כל האמון שלה בי הלך.. אני יושבת בחדר בטלפון היא נכנסת וחושדת מה אני עושה וכו, מרגישה חנוקהה !! בכי בלילות.. וזה מתסכל אותי שכל האמון נהרס על שום דבר, מרגישה שאי אפשר להחזיר את שהיה, מתכנסת בתוך עצמי אבל מנסה להראות כלפי חוץ עסקים כרגיל.
תיארתי את זה ממש טכני וזה יכול להשמע שטחי אבל זה סופר חשוב לי כואב ושו

אני עוזרת המו-ן! בלי קשר לזה שאמא של לבד ואני מרגישה חובה לעזור לה, אני עוזרת עוד יותר מכולם. אחיות שלי כמעט ולא עוזרות והאחים גם לא. מה שאומר- שאני, גם בגלל שנחנתי בחוש סדר ונקיון יותר מאחים שלי וגם כי אני אישית מרגישה שאני רוצה לעזור לאמא שלי בבית- אני ממש כל הזמן סביב הבית.זה לא שאני לא יוצאת עם חברות ואין לי זמן לעצמי- ממש לא. פשוט כשאני בבית- אני עושה. מנקה, שוטפת, מדיחה, מכינה…. וכו.האמת היא, שאם נגיד היו לי רק אחים קטנים שלא יודעים לעזור- הייתי עושה את זה בכיף. זה לא קשה לי או משהו, אני זריזה ויש לי ידיים טובות.זה נהפך לטבעי שאני זו שעוזרת בבית. אני זו שאמא שלי תגיד לה לעשות דברים (גם כי אני עושה זאת הטוב ביותר:).כשאחים שלי מלכלכים אני מנקה (לא רק הקטנים…)זה ממש קשה לי. במיוחד שהם לא מעריכים ואפילו להפך. יש לי אח מתחתי שאני ממש לא מסתדרת אתו והוא אומר לי כשאני מתרגזת עליו שיגיד לפחות תודה שזה העבודה של הנשים- לנקות ולסדר ולא צריך להגיד להם תודה על כך. "אף אחד לא אומר לי תודה שאני לומד, זה התפקיד שלי. (לא משנה שהוא בקושי לומד….) וזה התפקיד שלך ולא מגיע לך תודה".אמא שלי מאד מעריכה אותי ואפילו אומרת לי כשאני באה לעשות דברים שביקשה מאחים שלי והם עדיין לא עשו שאני לא אעשה זאת במקומם, אבל זה לא מספיק לי.והכי מתסכל אותי- שאם אני כבר עובדת ועוזרת ועושה- שלפחות אעשה זאת בשמחה, בכיף.אבל לא, תמיד אני עושה זאת כאילו מישהו מכריח אותי (ואף אחד לא מכריח) בכעס ובזעף ואחר כך מתלוננת שאני עושה הכל בבית הזה.אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, שאחים שלי יעזרו יותר ויהיו שותפים בבית, או שאני אעשה זאת בלי תרעומת.איך אני גורמת לעצמי לעזור בבית בשמחה, בחיוך, בפנים טובות? איך אני לא אתרגז על אחים שלי שכשהם עוזרים- הם מזכירים זאת ללא הפסקה ומצפים לתגמול כאילו הם בנו את הפיזה? איך לא אכעס ולא אתעצבן גם כשהם אומרים לי

יש לי אח שקטן ממני בשנה וחצי, ומאז שאני זוכרת את עצמי האח הזה נמצא ברקע ומפריע לי להתנהל. יש לו חוסר טקט וחוסר רגישות. התנהגותו באופן כללי כלפי המשפחה וההורים היא לא נעימה וכולם סובלים ממנו במידה זו או אחרת כולל ההורים אבל אני האחות הבכורה והוא אולי מתוך קנאה מציק לי יותר מלכולם. הוא מרשה לעצמו לומר לי כל הזמן הערות חטטניות שבתור אח שקטן ממני אני לא חושבת שיש לו זכות לומר, הוא חודר לי לפרטיות ומרגיז ביותר. מאז שאני קטנה הייתי מתלוננת להורים שלי והם היו אומרים לי שזה הגיל וזה יעבור לו, בנתיים הוא גדל והמצב רק נהיה גרוע יותר – כשהוא לא באזור אני חיה ברוגע ושלוה אבל כשהוא מגיע הביתה תמיד נהיה לי לחץ ומתח ממה יקרה הפעם… עם השנים פיתחתי כלפיו שנאה וכל דבר שהוא עושה אני לא יכולה לסבול, אין ביננו תקשורת תקינה, כמעט תמיד כשמתחילים לדבר זה מגיע בסוף לויכוחים קולניים וצעקות. לפעמים ההורים מתערבים והרבה פעמים גוערים בו אבל זה לא עוזר… ולפעמים הם מתעצבנים עלי שלא דיברתי אליו יפה למרות שהם יודעים שהוא הבעיתי.
את כל שאר האחים שלי אני מאד אוהבת ומסתדרת איתם, הבעיה רק איתן.
אחרי כל מריבה כזאת (שזה קורה לעיתים די קרובות…) אני בוערת מכעס ולא מצליחה להתרכז בכלום ולוקח לי הרבה זמן להתאושש.
כשאני מתלוננת להורים שלי הם אומנם מבינים אותי מאד ויודעים שהוא זה שלא בסדר, וגם הם מתמודדים איתו יום יום, אבל אין להם הרבה מה לעשות איתו, הם אומרים לי להתעלם ממנו ולא לענות לו, אבל גם אם אני מתעלמת כמה פעמים תמיד בסוף זה יתפרץ לי, ובסוף יוצא שאני ממשיכה לסבול יום יום.
בתקופת הקורונה שהיינו כל הזמן בבית ביחד המצב החמיר ביותר ואני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך כך ומפחדת שיום אחד כל הכעס והעצבים יתפרצו החוצה.
אני מרגישה שהבית שלי שאמור להיות המקום שבו אני אמורה להרגיש הכי בנוח וברוגע כבר לא כזה…
הפתרון היחיד שנראה שיכול להועיל זה לא להתחכך איתו, הבעיה שזה פחות מעשי כל עוד אנחנו גרים באותו בית, ובמיוחד בתקופה הזאת שנמצאים בבית יותר מתמיד…
האם יש פתרון שיכול לעזור?
תודה רבה

אני גרוש בן 36 הייתי נשוי 7 שנים ולאחר קשיים נוראיים בנישואין התגרשנו . לא מרצוני (בדיוק מהסיבה הזאת שלא אצטרך להגיע לשאלה הזאת היום) אך בהחלט הבנתי את הרצון שלה להתגרש כי באמת המצב היה קשה מאוד!!

הגירושים הראשונים

הבן והבת שלנו היו אז ממש קטנים . הם עברו למשמורת מליאה שלי כי לא היה לגרושתי את הגב הכלכלי והמשפחתי שיעזרו ויתמכו כמו שלי היה, וגם כי היא לא הייתה במצב נפשי ודתי חזק מספיק בכדי באמת להיות שם בשבילם , ואולי בצדק, כי באמת עברנו גהינום ! ! ובעצמתה הרבה, החליטה לתת לי משמורת על הילדים בלי שום ויכוחים והכל לטובתם של המתוקים בשביל שיהיה להם כל מה שהם באמת צריכים…
לאחר שנתיים שהייתי גם אבא וגם אמא במלוא מובן המילה , בהכל ! מהקימות בבוקר הכנת האוכל בבוקר ובצהריים ועד המקלחות, כביסות בישולים נקיונות וכמובן בין היתר לנסות לפרנס אותם בקיצור כל מה שילדים בגילאי 2- 4 צריכים…
והנה, הגעגועים של האמא התעוררו לילדיה ולאחר שנתיים של גירושים התחתנו בשנית…..

הנישואין השניים

כן, ב"ה זכיתי לקיים את המצווה החשובה של המחזיר גרושתו שרק אחרי שזה קרה בכלל הבנתי שיש כזה מצווה מרוב שלא הפסקתי לשמוע את זה מאנשים כאיחולי "מזל טוב" לשמחה במעוני…
וב"ה , השם יתברך נתן לנו את הזכות לנסות להמשיך לבנות את הבית , ואף זיכה אותנו להוריד עוד ילד שלישי מתוק במיוחד לעולם. והנה גם הפעם למרות כל הרצון העז והטוב שהנישואין האלה יצליחו, ולמרות הקשיים וכל המאמצים, לאחר שנתיים מצאנו את עצמינו בפעם השנייה בחיים מול הדיינים בבית הדין הרבני מתגרשים שוב אחד מהשני…

הגירושים השניים

לפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שאני רוצה להתחזק . בהתחלה זה היה בסתר ואחרי התחלתי יותר להיפתח אל אחותי חשבתי שאם אני אספר לה את התהליך שעובר עלי גם היא תתחזק בגלל ששתינו מאוד דומות
אבל זה ממש לא היה ככה היא התחילה להרגיש מותקפת ולהתקין בחזרה קצת נפגעתי אבל הבנתי שזה מתוך פחד שלה וכנראה עשיתי משהו לא בסדר ולא הייתי צריכה להיתערב
זה היה קשה לקבל את זה בהתחלה כי אני מרגישה ממש קשורה אלייה אנחנו דומות יותר ממה שהיא בעצמה יודעת
אך קצת לפני שאני התחלתי להתחזק הגענו לנקודות שונות היא הלכה לכיוון ההפוך וזה לא בגלל שהיא רעה או לא מאמינה זה בגלל שהיא דיברה עם האנשים הלא נכונים וקיבלה רושם ממש גרוע על החרדים והיא פוחדת שישנאו אותה בגלל שתוקפים אותה גם איש מסוים וגם ברשת
ועכשיו היא מתחילה לשנוא אותי בגלל שאני רוצה להיות חרדייה יותר אני לא יודעת מה לעשות
אני רוצה שהיא תתחזק אבל אני לא הבן אדם המתאים
אני רוצה לחזור לאהוב אותי ולדבר איתי בלי להיות מותקפת ולהתקין
ואני גם חושבת שעדיין אפשר למנוע ממנה לרדת
אם לא יתעלמו ויניחו לה
אז איך אני יכולה לעזור לה בזה יש עדיין תאהב אותי
ואם אפשר עוד תשובה
האם אני חושבת דברים לא נכונים בגלל שאני קטנה

אני בין הגדולים במשפחה, ומסביבי יש בנים- ככה שיוצא שאני עוזרת המון.
יש לי אחות גדולה בת 22, היא מתוקה וטובה, אנחנו די מסתדרות, רק יש לי כמה דברים שממש קשה לי אתה:
דבר ראשון- פער הגילאים בינינו אמנם של כמה שנים טובות וארוכות, אך מכיוון שאני בוגרת למדי, הפער האישי, כלומר, האינטלקטואלי, השכלי, הנפשי והרגשי- פחות או יותר אותו דבר.
זאת אומרת שאני מרגישה ממש קרובה אליה בגיל, ולא שהיא אחות גדולה ומעלי. הבעיה נמצאת בזה שהיא לא מרגישה זאת ככה. ממילא יוצא שאני יכולה להגיד לה משהו, לדבר, לספר, לבקר ולהעיר, והיא לא תתייחס, או שתתייחס אלי כאל ילדה קטנה ולא מבינה.
דבר נוסף שקשור בזה ומאד מאד מפריע לי-
כמו שכתבתי אני עוזרת המון, גם כי אני בין הגדולים וגם כי יש סביבי בנים, שכמובן לא עוזרים יותר מדי. אנחנו בעצם שתי בנות גדולות בבית.
הבעיה הגדולה מתחילה פה.
אחותי גרה בבית, אוכלת בו, שוהה בו, נמצאת בו, חיה בו.
אבל לא נוקפת כמעט אצבע בתחזוקו.
לפעמים אני מרגישה שהיא חושבת שהיא חיה בבית מלון ללא תשלום, יש לה חדר שחדרנית (אני) עובדת לסדר ולנקות, יש לה ארוחות טעימות ומסודרות שבני הבית עמלו להכין, יש מי שיסדר אחריה את הכלים שהשאירה על השולחן וידיח אותם וכולי.
ומתוקף היותי הגדולה בבית אני זו עושה בעצם את רוב העבודות שאמורות אוטומטית להתחלק בינינו.
עכשיו, אני אקשר את שתי הבעיות יחד:
בגלל שאני בעצם קרובה אליה בגיל (כך בכל אופן אני חשה), אני מרשה לע

אני אישה אלמנה מגיל מאוד צעיר.חוויתי הרבה דברים קשים ולא נעימים בזוגיות ובכלל. עברו מספר שנים מאז ושום דבר לא מסתדר לי.עזבתי מקום עבודה שעבדתי בו המון שנים ומאז אני מרגישה שהכל תקוע.לא מצליחה למצוא עבודה שמתאימה לי.גם בתחום הזוגיות

יש לי אחות שהיא גדולה ממני. אני בת 17 ואחותי בת 19.
מאז ומתמיד אני והיא לא הסתדרנו והמצב בינינו כיום לא טוב בכלל.
אני ניסיתי הכול ,לדבר איתה אבל זה לא עוזר היא בשלה. וכל פעם שאני באה לדבר איתה ואומרת לה די, בואי נדבר, אני כ"כ רוצה שיהיה בינינו קשר טוב, היא צועקת בורחת מזה ומשקרת בלי סוף . אנחנו שונות מאוד באישיות בדעות שלנו מאוד אך עדיין ניסיתי לפחות שלמרות זאת נסתדר אני והיא ויהיה לנו טוב.
היא כל הזמן מבקרת אותי ,שופטת אותי ומתערבת לי בחיים ולא יורדת לי מהגב. כל דבר שלי כל נשימה יש לה מה להגיד, להעיר לבקר לשפוט אותי ,אני תמיד נמצאת תחת בדיקה ממנה . תמיד תחת מבחן , היא מנסה לחנך אותי ולשנות אותי כל הזמן וגם כשלא יש בינינו תמיד מעין מתח מסוים .זה מצב קשה מאוד שמייסר אותי כל הזמן ובמקום להרגיש שיש לי אחות ותמיכה ושנאהב אחת את השנייה ונהיה חברות אני מוצאת את עצמי מתייסרת ושואלת את ה', למה לא נתן לי אחות שמתאימה לי אחרת.
מה עלי לעשות? האם להשלים עם המצב פשוט מאוד ולהפסיק להתפלל שזה ישתנה , מה אני יכולה לעשות