שאלות בנושא: משפחה

שלום אקשיבה, קודם כל אתם מדהימים! שאלתי כאן כבר כמה פעמים וקיבלתי תשובות יפות ומעמיקות! אז אני בחורת סמינר בת 18 אלוקים נתן לי הרבה נסיונות להתמודד איתם, בהרבה תחומים בחיי, ברוך ה יש לי הרבה דברים טובים ואני מנסה

היי, אני נערה חרדית, כשהייתי קטנה ההורים שלי התגרשו, והיינו עם אמא גרושה למשך כמה שנים, בגיל יותר מאוחר אמא שלי התחתנה שוב עם בנ"א שהיה מאד שונה מהמשפחה שלנו, הוא היה הרבה יותר פתוח ממנו, אני לא יודעת אם

לא מצליחה להבין למה אנשים מביאים ככ הרבה ילדים???
נכנסתי להריון מיד אחרי החתונה, ילדתי ואיכשהוא הכל היה טוב ויפה
משהילד הגיע לגיל שנתיים התחלתי להרגיש את הלחץ שאני חייבת להביא עוד ילדים
עם זה מהסביבה, בעלי ואפילו עצמי
אבל ידעתי שאין לי כחחח
למה אני צריכה את כל הבאלאגן הזה?
אחרי 4 שנים איכזהוא השתכנעתי ויאלה, עוד ילד
היה דיי בסדר, אבל כל הזמן כשהיה לי קשה
ברקע הדהד לי בראש – מה היית צריכה את זה? למה עשית את זה לעצמך?
ילדתי היה מצוין
עכשיו מרגישה יותר טוב

אבל אני מבולבלת נוראא
אני רואה סביבי את כל האנשים עם ילדים קט

אני כבר המון זמן שואל את עצמי למה דווקא אותי הוא שונא, הוא קשוח ולא נחמד לאנשים הקרובים את אמא שלי הוא מעריץ מאוד הוא כל ארוחה שאני מכין אוכל הוא אומר "קודם מגישים לאמא,אמא הכי חשובה" אני הכי לא מצליח להבין איך אמא שלי אוהבת אותו. אני בכיתה ה הייתי אצל סוג של רופאה והיא שאלה אותי מלא שאלות והיא שאלה אותי מה קורה עם אמא שלי ישר התחלתי ולבכות ופה אמא שלי ידעה שאין בניינו קשר. בכיתה ה' כתבתי לו ברכה ליום הולדת שכתבי בא "שאני הייתי בטוח שהוא לא אוהב אותי אבל טעיתי" הוא קרא את הברכה וחיבק אותי זה היה החיבוק הראשון והאחרון שאני זוכר ממנו. אני ניסיתי לעשות הכול אבל אני מרגיש שכל דבר שאני עושה הוא כועס עליי. לא משנה מה הוא עצבני. אני מפחד לשתף את אמא שלי עוד פעם בכמה שהוא פוגע בי אבל אני מפחד שהיא תיפרד ממנו ואז יהיה לה רע כי אני רוצה שהיה לאמא שלי טוב. אני כבר אמרתי לכולם שעם הייתי יכול הייתי עוזב את הבית . אני תמיד מנסה להגיד לעצמי שיש לי דודות שאוהבות אותי ואמא ואחים וסבתות ובני דודים ודודים שאוהבים אותי, אז למה אני כל כך מתייחס ונעלב רק ממנו?!
אשמח עם תוכלי לעזור לי כי אני לא יודע למי לפנות

למה אחרי החתונה צריך לשמור על קשר?
מבחינתי רק בעלי קיים והמשפחה שלי התאדו
מה לעשות כדי לנתק איתם את הקשר לגמרי
כדי שלא יכאב לי הגירושים של ההורים
שבכל פעם קורע אותי כשאנחנו ביחד
אני לא יודעת מה לעשות כדי לטפל בכאב הזה

שלום רב אני נפגעתי רבות מחמותי לאורך 4 שנות נישואי עם בעלי. השלמנו לפני מספר ימים לאחר נתק של שנה ועדיין קשה לי נורא לדבר איתה או לחייג אליה. אירחתי אותה אצלנו בבית והרגשתי המון קרירות ועוינות ממנה מה שהקשה

מאז ומתמיד יש לי בעיות עם החמות כרגע אנחנו נמצאים בריילוקיישן-אני משתדלת להתקשר אליהם הרבה שיראו את הנכדה אבל תמיד יש טענות לדוגמה: אם אני מתקשרת לסבא ולא לסבתא(החמות מתעצבנת) אם אני מתקשרת אליה והיא מבקשת את סבא (החמות מתעצבנת) לוץ מזה איני רוצה קשר איתה האישה הזאת פגעה בי המון במשך השנים ואני על הזמן הזה כיבדתי אותה וסתמתי את הפה! וכשנולדה הילדה המחמאות. רק גברו מזה שאין לי מילה/החינוך שלי גרוע/ שאני לא עושה מספיק עם הילדה…. בעלי לא ממש מתערב כשהיא מדברת כך ואני די מתפוצצת מבפנים. שאלתי היא כיצד לנהוג? והאם זה מקובל לבקש ממנו שהוא יתנהל מול הוריו ולא אני?

מרגישה אבודה ומתוסכלת,לא יודעת מאיפה להתחיל,אני אנסה לתאר קצת ולהיות הכי פתוחה שיש למרות שזה קשה לי..הקשר שלי ושל אימי בשנים האחרונות/תמיד היה רופף:
מרגישה ויודעת שהיא לא מאמינה וסומכת עלי וחושדת בי בכל הקשור לטכנולוגיה והטלפונים,בעבר הרחוק קרה שהיה לי התכתבות (של יום וחצי)*מיותרתת* לחלוטין עם איזה בחור שדיבר איתי בווצאפ ותו לא,והיא קלטה את ההתכתבות הזו..ואעפ שהייתי קטנה אז וחסרת מודעות לדעתי היא מאז כבר לא בוטחת בי בנושא הזה.וזה מתסכל אותי כי זה היה לפני שניםם! בתמימות עניתי להודעה ומאז התהפכו היוצרות..לפני שבוע מישהו העליל עלי עלילה כאילו עשיתי משהו לא הגון ברשת בעניני בנים,
אמא שלי שגם ככה לא הכי סומכת עלי בנושא הזה ולא מבינה בטכנולוגיה ,האמינה למה שהוא הוציא מהפה,ואני באמת לא כזווו!! אני לא מדברת עם בנים!! אני באמת הכי שומרת על עצמי! אני לא מטומטמת.ואני כן אחת עם ראש על הכתפים שלא תפול למלכודות.. אבל לכי תסבירי את זה לה ולכל המשפחה ששמעו את זה.. נפגעתי ממש ממש.. הכי הכי כואב לי שאמאשלי לא סומכת עלי.ממש שורף לי שלא מאמינה לי,ועל מה?! על כלום!מאשימים אותי ונטפלים אלי על סתם.אמאשלי אמרה לי במפורש "שאני יכולה להגיד על משהו שהוא לבן והוא שחור"..זה כואבב!!
ניסיתי להסביר את עצמי אבל אני גרועה בלבטא באמת מה אני רוצה להגיד, והכל היא לוקחת בערבון מוגבל, כל האמון שלה בי הלך.. אני יושבת בחדר בטלפון היא נכנסת וחושדת מה אני עושה וכו, מרגישה חנוקהה !! בכי בלילות.. וזה מתסכל אותי שכל האמון נהרס על שום דבר, מרגישה שאי אפשר להחזיר את שהיה, מתכנסת בתוך עצמי אבל מנסה להראות כלפי חוץ עסקים כרגיל.
תיארתי את זה ממש טכני וזה יכול להשמע שטחי אבל זה סופר חשוב לי כואב ושו

אני עוזרת המו-ן! בלי קשר לזה שאמא של לבד ואני מרגישה חובה לעזור לה, אני עוזרת עוד יותר מכולם. אחיות שלי כמעט ולא עוזרות והאחים גם לא. מה שאומר- שאני, גם בגלל שנחנתי בחוש סדר ונקיון יותר מאחים שלי וגם כי אני אישית מרגישה שאני רוצה לעזור לאמא שלי בבית- אני ממש כל הזמן סביב הבית.זה לא שאני לא יוצאת עם חברות ואין לי זמן לעצמי- ממש לא. פשוט כשאני בבית- אני עושה. מנקה, שוטפת, מדיחה, מכינה…. וכו.האמת היא, שאם נגיד היו לי רק אחים קטנים שלא יודעים לעזור- הייתי עושה את זה בכיף. זה לא קשה לי או משהו, אני זריזה ויש לי ידיים טובות.זה נהפך לטבעי שאני זו שעוזרת בבית. אני זו שאמא שלי תגיד לה לעשות דברים (גם כי אני עושה זאת הטוב ביותר:).כשאחים שלי מלכלכים אני מנקה (לא רק הקטנים…)זה ממש קשה לי. במיוחד שהם לא מעריכים ואפילו להפך. יש לי אח מתחתי שאני ממש לא מסתדרת אתו והוא אומר לי כשאני מתרגזת עליו שיגיד לפחות תודה שזה העבודה של הנשים- לנקות ולסדר ולא צריך להגיד להם תודה על כך. "אף אחד לא אומר לי תודה שאני לומד, זה התפקיד שלי. (לא משנה שהוא בקושי לומד….) וזה התפקיד שלך ולא מגיע לך תודה".אמא שלי מאד מעריכה אותי ואפילו אומרת לי כשאני באה לעשות דברים שביקשה מאחים שלי והם עדיין לא עשו שאני לא אעשה זאת במקומם, אבל זה לא מספיק לי.והכי מתסכל אותי- שאם אני כבר עובדת ועוזרת ועושה- שלפחות אעשה זאת בשמחה, בכיף.אבל לא, תמיד אני עושה זאת כאילו מישהו מכריח אותי (ואף אחד לא מכריח) בכעס ובזעף ואחר כך מתלוננת שאני עושה הכל בבית הזה.אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, שאחים שלי יעזרו יותר ויהיו שותפים בבית, או שאני אעשה זאת בלי תרעומת.איך אני גורמת לעצמי לעזור בבית בשמחה, בחיוך, בפנים טובות? איך אני לא אתרגז על אחים שלי שכשהם עוזרים- הם מזכירים זאת ללא הפסקה ומצפים לתגמול כאילו הם בנו את הפיזה? איך לא אכעס ולא אתעצבן גם כשהם אומרים לי

יש לי אח שקטן ממני בשנה וחצי, ומאז שאני זוכרת את עצמי האח הזה נמצא ברקע ומפריע לי להתנהל. יש לו חוסר טקט וחוסר רגישות. התנהגותו באופן כללי כלפי המשפחה וההורים היא לא נעימה וכולם סובלים ממנו במידה זו או אחרת כולל ההורים אבל אני האחות הבכורה והוא אולי מתוך קנאה מציק לי יותר מלכולם. הוא מרשה לעצמו לומר לי כל הזמן הערות חטטניות שבתור אח שקטן ממני אני לא חושבת שיש לו זכות לומר, הוא חודר לי לפרטיות ומרגיז ביותר. מאז שאני קטנה הייתי מתלוננת להורים שלי והם היו אומרים לי שזה הגיל וזה יעבור לו, בנתיים הוא גדל והמצב רק נהיה גרוע יותר – כשהוא לא באזור אני חיה ברוגע ושלוה אבל כשהוא מגיע הביתה תמיד נהיה לי לחץ ומתח ממה יקרה הפעם… עם השנים פיתחתי כלפיו שנאה וכל דבר שהוא עושה אני לא יכולה לסבול, אין ביננו תקשורת תקינה, כמעט תמיד כשמתחילים לדבר זה מגיע בסוף לויכוחים קולניים וצעקות. לפעמים ההורים מתערבים והרבה פעמים גוערים בו אבל זה לא עוזר… ולפעמים הם מתעצבנים עלי שלא דיברתי אליו יפה למרות שהם יודעים שהוא הבעיתי.
את כל שאר האחים שלי אני מאד אוהבת ומסתדרת איתם, הבעיה רק איתן.
אחרי כל מריבה כזאת (שזה קורה לעיתים די קרובות…) אני בוערת מכעס ולא מצליחה להתרכז בכלום ולוקח לי הרבה זמן להתאושש.
כשאני מתלוננת להורים שלי הם אומנם מבינים אותי מאד ויודעים שהוא זה שלא בסדר, וגם הם מתמודדים איתו יום יום, אבל אין להם הרבה מה לעשות איתו, הם אומרים לי להתעלם ממנו ולא לענות לו, אבל גם אם אני מתעלמת כמה פעמים תמיד בסוף זה יתפרץ לי, ובסוף יוצא שאני ממשיכה לסבול יום יום.
בתקופת הקורונה שהיינו כל הזמן בבית ביחד המצב החמיר ביותר ואני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך כך ומפחדת שיום אחד כל הכעס והעצבים יתפרצו החוצה.
אני מרגישה שהבית שלי שאמור להיות המקום שבו אני אמורה להרגיש הכי בנוח וברוגע כבר לא כזה…
הפתרון היחיד שנראה שיכול להועיל זה לא להתחכך איתו, הבעיה שזה פחות מעשי כל עוד אנחנו גרים באותו בית, ובמיוחד בתקופה הזאת שנמצאים בבית יותר מתמיד…
האם יש פתרון שיכול לעזור?
תודה רבה