ייעוץ בנושא משפחה

לפני 10 שנה הוצאתי רישיון נהיגה – וכאשר הוצאתי את הרישיון הנהיגה אבי ע"ה אמר לי את לא נוהגת – אני מפחד שתנהגי.. אז שמעתי בקולו.. אך כל הזמן הפריע לי שלא נהגתי .
לצערי אבי היקר נפטר לפני שנה ועברתי שינויים בתפיסת החיים שלי והחלטתי שאני רוצה לנהוג
אך מפחדת – לכן לקחתי 10 שיעורי נהיגה עד עכשיו – אך עדיין לא רואה את עצמי נוהגת לבד
ואפילו עם בעלי – אני פשוט מפחדת שאעשה טעות וחס שלום יקרה משהו..
כנראה לא מאמינה בעצמי שאני מסוגלת לזה.

אני רואה הרבה נשים מהעבודה שלי נוהגות יום יום ומרגישה מתוסכלת למה אני לא ???
בעלי מפרגן ורוצה שאלמד
אך אני לא יודעת איך מתקדמים מפה ? מחוסר האמונה שאני אצליח

מאוד יתכן גם שאני בתוך תוכי לא מאמינה שיכול להיות לי טוב – כי להורי היו חיים קשים מאד
אז כביכול אני אומרת שגם לי אסור שיהיה טוב בגלל שהם סבלו- וזה למעשה המעצור בחיי

אני עומדת לפני פרק חשוב בחיי וזהו "שידוכים".
אבל השאלה האמיתית היא לא על השידוכים, אלא זה רק הטריגר שפתח בפניי את השאלה המורכבת.
אתחיל בכך שמאד חשוב לי קשר טוב במשפחה שלי, אם זה בין אחיי, גיסותיי והוריי. (אני בת יחידה לשני אחים גדולים ממני שנשואים ב"ה.)
ומכאן עולה השאלה איך לשמור על תקשורת טובה, איכותית ושמחה כאשר יש לפעמים חילוקי דעות ורצון "לרצות" את הסביבה.
לדוגמא: בנושא של שידוכים, כשהתייעצתי עם אחי וגיסתי הגדולים הם מיד התנגדו ואמרו: "למה לך להכנס עכשיו לכל זה?"
ומצד שני, ששאלתי את אחי וגיסתי הקטנים מהם, הם עודדו ותמכו. (וכך גם הוריי.)
ומשום מה אני מחכה לאות "ירוק" מכוווולם בשביל להחליט מה לעשות.
מדוע? מה אין לי אישיות משל עצמי? אין לי בחירות משל עצמי? למה אני צריכה "אישור" מהסביבה?
אולי ואני משערת, כי אני מחשיבה את דעתם של אחי וגיסתי הגדולים י

לא מבינה מה האושר בילדים
בעלי אומר לי כשאהיה מוכנה
נביא
אני לא חושבת שאי פעם אהיה מוכנה.
אני נהנית מהשקט שלי, מהזוגיות והפרטיות.
אמנם בעבר הייתי הרבה שנים מורה
והייתי מאוהבת בילדים
נהנתי מכל רגע שהייתי מורה לילדים מתוקים
אבל כיום אין לי את הרצון הזה.
בשבת האחרונה בעלי סיפר לי על רצונו להיות אבא
כמעט השתכנעתי להפסיק עם הגלולות
ולבדוק עם רופאים איך להיכנס להריון
ואז כשהייתי עם עצמי
התחלתי לבכות בהיסטריה.
הרגשתי שאני הולכת למות.
כל הלילה הייתי ערה ורק חשבתי על החיים שיהיו אחרי

אשתי החלה לספר לי מצוקה גדולה שהיא חווה עם ההורים. היא גדלה בתנאים מאד לא פשוטים והיא חשה הרבה קנאה ואפליה בינה לבין האחים האחרים. לצורך הקשבה לה הוספתי דברים משלי כדי שתרגיש שאני לא סותר את דבריה אבל אחכ התמלאתי צער , והאמת שגם בשיחה סייגתי את הדברים ואמרתי שבסוף אחרי הכל אני מקנא בהם והייתי רוצה שאזכה להיות כמותם בהנהגות שלהם. האם זה אסור היה , ממש הרגשתי שנכשלתי בלשוני כשהוספתי מעצמי את הכעסים שלי עליהם. הלב שלי מנסה לייסר אותי וזה ממש דווקא עשוי להכשיל אותי יותר. מצד אחד לא לשמוע אותה זה ממש יהיה לא נכון מצד שני אני נכשל לצערי. ואחו דברים שהיא לא תספר לאף אחד גם לא לחברה קרובה…

ההרגשה שלי כל הזמן מאז שגיסי נכנס למשפחה לפני 4 שנים שיש בינינו תחרות מסוימת, ולדעתי הסיבה לכך היא ששנינו יושבים על אותה משבצת, וכאילו מתחרים (מול השווער והשויגער) מי יותר מוצלח. מה שקורה בפועל הוא שגיסי מידי פעם אומר לי עקיצות ודברים פוגעים ומתנשא עלי, ואני מצידי לעולם לא פוגע בו. (אוי ואבוי אם הייתי מעיז לפגוע בכבוד שלו, היה בינינו מריבה סופית. הדבר שהכי חשוב לו זה הכבוד האישי שלו).
הוא מצדו מרגיש שהכל בסדר, (רק אולי קצת קצת צריך להזהר יותר בדיבור) יצא לי לדבר אותו על זה במפורש והוא טען שהבעיה היא אצלי שאין לי מספיק בטחון עצמי, ולכן אני מרגיש שאני בתחרות.
מה שגרם לי כל הדבר הזה שאני לא מסוגל להפגש אתו, אם אני יודע שאני אמור להפגש אתו כגון בשבת או ארוע משפחתי מתחילת השבוע אני מרגיש במתח כי כשאני לידו אני מרגיש דמות מאיימת. ולכן כל פעם אני מעדיף לסדר שלא נהיה ביחד.

אני מודע לזה שיש לי קצת קנאה (וכנראה זה גם קצת סיבה להנ"ל), כי גיסי הוא מאד מוכשר ויש לו מה לומר על כל דבר, וכל מפגש משפחתי הוא מרכז הארוע. (למרות שגם לי לא חסר כשרונות, גם אם אני לא מחצין כמוהו)

עד היום תמיד אמרתי לעצמי בלב שאני יהיה מהנעלבים ואינם עולבים וכו', אבל אני מרגיש שז

יש לי 2 בנות בגילאים 6 ו-4
הבת הגדולה מאוד דומיננטית והיא די משתלטת על הקטנה
היא מרביצה לה מאיימת עליה מחליטה לה מה לעשות ואיך
מצד שני היא חברה מאוד טובה שלה דואגת לה וכו
יש לציין שלבת הקטנה קשה היא צועקת מלא על כל דבר כשהגדולה בבית.
כשהיא לא נמצאת היא משחקת ושקטה ורגועה הרבה יותר
מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק את המעגל הזה