שאלות בנושא: לימוד תורה

אני בחור בן 20 ולומד בישיבה גדולה מהמגזר הליטאי אני פילוסוף ועוסק הרבה במשמעות התורה והמצוות במהות ובתוכן וזה עיקר עיסוקי גם בלימוד הגמרא עצמה ויש לי בזה ברוך ה' הישגים גדולים וכן החיים הפנימיים הרוחניים שלי מאוד גדולים ברוך

שלום וברכה אני אברך. כבר תקופה מעוניין ללמוד אומנות לחימה ויש לי איסורי מצפון שכאילו אני עושה משהו לא בסדר.. כמובן שזה לא אמור לפגוע בלימוד התורה שלי ובסדרים ואני רוצה את זה על מנת לשמור על כושר וגם בשביל

שלום לכם! למדתי באולפנה מקסימה עם המון לימוד תורה. ותמיד הרגשתי שאני מחפשת מעבר. עכשיו אני בלימודים גבוהים ואני מאוכזבת שלא למדתי יותר לעומק וברצינות תורה. חסרה לי היציבות ההלכתית שאני יודעת מה אני עושה. וחסרה לי ההשקפה. (גדלתי בבית

שלום כבוד הרב אני לומד בישיבה תיכונית וחשקה נפשי ללמוד תורה . האם לעבור לישיבה קדושה? אני מפחד שלא העשה בגרות לא יהיה לי פרסה לכשהיה גדול. אם הרב אומר לעשות אז כמה?

שלום רב ישר כח על האתר והמאמץ שאתם עושים רציתי לשאול מי שהוא אברך כולל ולא מצליח לתת לילדים שלו את המינימום האם זו דרך נכונה ? השאלה שלי היא כלפי הילדים ולא כלפי האברך שלומד כי מי שלומד הוא

שלום, לאחרונה ניסיתי להעמיק קצת את הידע שלי ביהדות. ניסיתי לפתוח ספרי מוסר, ספרי הלכה, ספרי פירושים על התנ"ך, ספרי השקפה ואפילו גמרא, אבל זה לא עזר: אני רוצה לדעת יותר על היהדות. לא וורטים מפולפלים, לא דיבורי מוסר ענוגים,

שלום רב למשיב/ה היקר/ה קודם כל אני רוצה להודות מקרב לב על האתר הזה אני ממש נהנה ממנו. שאלתי היא כך, הדת היהודית כידוע מתבססת על אמיתות המסורת היהודית בנוגע למקור התורה ופירושה כמובן שאם נשלול את מקור התורה כמקור

הייתי שמח לשאול לגבי המטרה האמיתית שלשמה בחור ישיבה צריך ללמוד, כלומר מהו הדלק שאמור להניע את הלימוד? שאלה זו נובעת בעיקר מצם העובדה שכידוע עולם הישיבות חרת על דגלו את הרעיון של גידול תלמידי חכמים, ואין הכוונה דווקא להעמדת רבנים או דיינים, בוודאי שלא בעלי-בתים יראי
שמים, אלא דווקא תלמידי חכמים. תכניות הלימודים לא נבנו בשום פנים ואופן כמכוונות להכשרת רבנים, ולימוד ההלכה לא היה חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים.
עד היום בישיבות החרדיות נחשב לימוד ההלכה כאופציה דיעבדית, שאין לה
מקום בתכנית הישיבתית הרגילה.
ובעצם כאן אני, בחור הישיבה, עומד ומסתכל מהצד על הסטודנט שיוצא עם תעודה/תואר/מקצוע, ושואל את עצמי עם מה אני יצאתי ביד? עוד סוגיא בעיון? עוד מסכת בבקיאות? לאן כל זה בסוף מוביל? אך גם אם אנסה לכוון את לימודי להיות תכליתי יותר, כגון מסלול הלכתי, הרי כידוע אין טעם ללימוד ללא הבנה, וא"כ בשביל לצאת עם מסכת שבת אליבא דהלכתא ביד לדוגמא, אצטרך להקדיש כמה שנים טובות, דבר שעלול להביא לייאוש באמצע התהליך, ובכלל להתייאש מעצם המושג של לימוד תורה.
יש לציין שאני מאוד אוהב ללמוד, ובפרט בעיון (מבלי להיכנס לעצם ההגדרה של המושג אשר יכולה להיות שנויה במחלוקת) כאשר אני מעורב בתוך הלימוד, ולא משמש כצופה מהצד, אך אז בסוף היום אני יכול לשאול את עצמי "מה יצא מכל החשבון שעשיתי בתוס

אני בחור ישיבה חרדי בן 24. בכל שנות לימודיי בבית הספר ובתיכון, הלימוד היה מלווה בהצבת יעדים כגון : מבחנים, בגרויות, תפקיד בצבא, אוניברסיטה וכו'. במקרה שלי זה נעצר אחרי כיתה יב', כי מיד לאחר מכן נכנסתי לישיבה חרדית לחוזרים בתשובה. בתחילת דרכי, הרגשתי התקדמות היות וכל סוגיה או דף גמרא קידמו אותי לעבר המטרה הנקראת בשם "לדעת ללמוד". אך כיום הגעתי למצב שאני די מרגיש שמיציתי את השלב הזה של "ללמוד לשם חידוד השכל", ולכן חשבתי שעליי להציב לעצמי יעדים כדי להרגיש סיפוק. במחשבה ראשונה חשבתי לפנות לכיוון הלכה, היות וזה דבר שמתחבר לי עם המציאות היומיומית, אך אז נתקלתי בבעיה והיא : אני מטבעי נוטה יותר לעיון והבנת הדברים, כך שאם אני מציב לעצמי הספק מסוים או תוחם את הלימוד לתוך זמן מוגבל, זה מפחית מההבנה והבהירות, אך מצד שני ללמוד ללא הצבת יעד מראש, זה די מתיש כי אין לך שום מדרבן שמאיץ בך לסיים את החומר הנלמד.

אשמח אם תוכלו לייעץ לי בעניין, ואולי להציע אפיקים נוספים שלא עלו בדעתי.

תודה רבה.