שאלות בנושא: לימוד תורה

אני באמת לא תופס מדוע אני צריך להתחתן. כלומר, יש לנו מצוה של פו"ר, אבל זה מצוה שאוכל לקיימה גם בעוד כעשור. בדור שלפנינו היו בחורים שהתחתנו בסביבות ה 30. אמנם זה היה בגלל שלא רצו להתחתן עם בחורי ישיבה, אבל זה לא משנה לעצם הענין.
כמה ששאלתי, חקרתי ודרשתי, עדיין אינני מבין היטב את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו".
לצורך הבנת המצב, אכתוב על עצמי קצת. ובגלל שאני לא מזוהה , אין לי כל בעיה "להתרברב", אבל בכנות, זו האמת. אני פשוט רוצה תשובה ועל כן אני מתאר את עצמי, ובאמת לא מגזם.
אני ב"ה זוכה לישב באהלה של תורה. גדלתי בבית רגיל, אבל אני הקצנתי מאד לתורה. כלומר כיום לא מענין אותי דבר חוץ מתורה, אולי קצת פולטיקה פנים חרדית.
אני רואה חברים מסביבי מתעניינים בספורט, סרטים, בגדים, וכו', זה פשוט לא מעניין אותי בכי-הוא זה.
אני בורח מהחברה, כי אני חושב שזה מפריע לי להתעלות.
יש לי סדר יום שאומר כל רגע פנוי ללמוד. [אפילו קניית בגדים, נעלים וכו', אני כמעט לא דורך בחנויות. אבי היקר תמיד מביא לי הכל עד הבית].
אני לא אוהב ללמוד בהיכל הישיבה. כי מדברים ויש נייעס וכו'. אני בורח לבתי מדרשות שקטים, יושב למדי לומד, והרבה הרבה כותב.
אני לא לומד עם חברותא בכלל. החברותא שלי זה המחשב. (מוגן לגמרי ב"ה – אם תשאל היאך הגעתי לאתר "אקשיבה" התשובה: בגלל הספר שהוצאתם… אילולי הוא לא הייתי מגיע לזה כנראה לעולם… ובעיקר בגלל שזה חסום בסינון שלנו, והצלחתי להשיג דרך מחשב אחר את המייל שלכם, כך שאת התשובה לא אראה באתר אלא במייל).
יש לי דרך לימוד עצמאית.
אקיצר, כיף לי. אני נהנה מהלימוד. (אני יודע שזה יחסית נדיר. אבל זה לדעתי בגלל שאני כותב במחשב. וזה נותן לי סיפוק, כל יום אני רואה מה חידשתי, מה הוספתי וכו'.
למה לי להכנס ל"ריחיים על צווארו"? אני יודע את הגמרא "הא לן והא להו", אבל בכ"ז, א"א לכחש שזה "ריחיים על צווארו".

עוד נקודה. לפני שנה חשבתי להתחיל שידוכים, ובאותה תקופה היה לי ירידה בשמירת העיניים. אני סבור שזה טבעי. אני מתחיל לחשוב על שידוכים, אז אני פחות שומר על העיניים. יש איזה "מורה היתר" לא נכון ש"זה לצורך". מקווה שהובנתי.
אחר כמה ימים כאלה, כמובן שכל עבירה מביאה צער ועגמ"נ. החלטתי לדחות שידוכים עוד שנה. והכי הוה.
כעת אני חושש שוב שמא חלילה שוב אפול לזה אם אתחיל שידוכים. זה נסיון קשה. כלומר, כל אדם שרואה אשה נאה ברחובה של עיר, העין מושכת, וזה טבעי, וזה מלחמתינו עם היצר. בדרך כלל זה לא קשה לי כל כך, אני פשוט מסיח דעת, חושב על מה שלמדתי היום וזהו זה. אבל אם הראש לא מונח בלימודים, אלא בשידוכים, וכך המצב שמתחילים שידוכים, ממילא בהכרח שיהיה קשה לי ללמוד והפועל יוצא זה שמיה"ע והמחשבה.

עוד נקודה. אני סבור שיש לי הרבה מה לעבוד על מידות. על בנ"א לחבירו. לשם דוגמא, היה לי וויכוח עם אמי שתחי', באמת לא משנה מה היה הנושא, ובגלל כך תקופה ארוכה לא דיברנו. הייתי בגלל זה בצער על הצער שאני גורם לאמי, מצד שני "לא יכלתי" לבקש סליחה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. רק בערב יו"כ העזתי.

במהלך תקופה זו חשבתי לעצמי, מה יהיה אם חלילה אסתכסך עם אשתי? וזה הרי אמור לקרות מטבע הדברים, א"א לומר ולהניח שהכל יהיה חלק לגמרי.

ארחיב עוד. בביתי כמעט לא ביקשו ממני עזרה בבית. בכלל. אפי' לגהץ זה רק אם שכחו או לא הספיקו. מה יהיה כשיהיה לי בית? הכל יהיה מוטל על האשה בלבד? זה בודאי לא הגיוני. מצד שני זה יהיה לי בודאי מאד קשה.

1. נולדתי יהודי, ואני יהודי ברירת מחדל. 2. אני מאמין בבורא עולם ותורתו. נקודה. (למדתי, התבוננתי, בבחירתי, בלי פחד, עיינתי בכל הצדדים, הגעתי למסקנה שיש הרבה הגיון, בין מצד ההיסטוריה, בין מצד שכל הישר, ואני מקבל את זה ללא פקפוק.)

רציתי לשאול אני למדתי המון דברים בתחום נפש האדם ומושך אותי לקרוא על קרל גוסטב יונג תלמידו של זיגמונד פרויד ולא רק עליו אלא מפרשנים את התיאוריה שלו כמו "רות נצר" "מיכה אנקורי" ועוד רבים, אני מציין שכבר קראתי המון

לפני כמה חודשים היתה לי תקופה חלשה בשמירת תו"מ ולמעשה ממש התרחקתי. הייתי אז בטיול בחו"ל אמרתי לעצמי שכדי באמת להנות אני צריך לשכוח הכול ולנסות כול מה שרק אפשר חלק מזה היה גם לא לשמור שבת ולאכול שרצים וחלב בבשר בפעם הראשונה בחיי לא חשבתי על שום מצווה במשך שבועות כשחזרתי(עבר כבר מספר שבתות)התחלתי שוב לשמור שבת אבל הכיפה כבר לא חזרה וכבר לא הנחתי תפילין והיה לי הרבה יותר קשה לשמור שבת שבת אחרונה כבר נשברתי וחיללתי הסיבה שאני פונה אליכם כי אני לא באמת רוצה את זה לא שאני לא מאמין פשוט אין לי כוח עכשיו לקום להניח תפילין או בשבת משעמם אז אני כול הזמן חושב על הפלאפון וכול מיני דברים בסגנון
אין לי מושג מה לעשות אני רק יודע שמצד אחד אם אני לא יעשה כלום זה רק ימשיך להדרדר אבל מצד שני אין לי את הכוח לשנות ואני לא יודע אם אני יכול בכלל להחזיר את זה למצב שהיה

יש את ההתקרבות להשם, יש את עולם התורה, המצוות, גמילות החסדים
ו- יש את החברה החרדית.
נראה שאין קשר בין השניים….
בסמינרים השונים נחשפתי לאנשים חרדיים מקסימים אבל כיום אני מרגישה שחלק מהם רצו לצבור לעצמם מצוות ולכן קירבו אותי אבל בעצם לא גילו לי את העולם החרדי האמיתי. כלומר, "בוא אלי פרפר נחמד….", "תפסנו אותך,.
הרגשתי שרימו אותי, שהעולם האידיאלי הזה שהם תיארו לי בסמינרים אינו קשור לעולם החרדי שאני מגלה לאט לאט….
רואה את המחלוקות הרבות והפילוגים, רואה שהעולם החרדי נשאר בשנות ה-50 מבחינת חוסר האיחוד בו.
בגלל מעמדנו כבעלי תשובה וגם זה שאני ספרדיה גורם לי להבין בצער שהילדים של הליטאים שקירבו אותי בסמינרים כנראה שלא ילמדו עם הילדים שלי….אני מבינה שבישיבות הטובות מקצים מספר דל לספרדים, שיש את אלו שמתקבלים לישיבות כי הם הבנים של….
מרגישה שהיה לי טוב יותר שם, בגלגול הקודם, מהבחינה החברתית ולפעמים תוהה, מה עשיתי לעצמי???
לא נעים לי לחשוב כך כי מרגישה שזה כפיות טובה לקב"ה אחרי כל מה שנתן ונותן לי…..
שואלת את עצמי, איפה האמת והטוהר???
(יודעת שב"עולם האמת"…ומה עם כאן???)
כואב לי הלב על הילדים שלי שב"ה נולדו לעולם התורה אבל למה הם צריכים לחוות את הצימצום החברתי של העולם החרדי.
אני למדתי במקומות מעולים והייתי עם חברה איכותית ולמה ילדי צריכים להתפשר על מקומות שהם ככה-ככה???
בבקשה, אל תכתבו לי שאנחנו מחכים לגאולה ושמה שחשוב זה מה שנותנים בבית.. את זה אני יודעת….
אני נותנת לילדי ומטפחת אותם מאד,