אנחנו חיים ברמה לא נמוכה בכלל, אבל כן חושבים לפני שמוציאים כסף.
אצלנו לא מסתירים מהילדים דבר והם שותפים טבעיים. אנחנו לא חוששים ולא חיים בפחד מפני העתיד, אבל אני כן חושבת הרבה לפני שאני מוציאה כסף.
יש לילדים אצלנו עצמאות וגם נותנים לנו עצמאות, ככה שאני פה ושם עובדת ויש לי כסף משלי. כלומר, ברור שצרכים בסיסיים הם לא מהכסף שלי. אבל בילויים, מתנות, בגדים וכולי אני מוציאה משלי.
נהיה מצב שאני הרבה פעמים נמנעת מלעשות דברים עם חברות למשל, או סתם בילוי.
שמתי לב שתמיד כשחברות שלי רוצות לצאת אני מיד מחשבת כמה כסף אני אצטרך להוציא- ולפי זה יכולה/לא יכולה.
לא מזמן עשינו יום הולדת לחברה עם מתנה וכו וחברות שלי ממש לא מהסוג שחושבות על כסף.
מההתחלה ידעתי שיהיה לי מתח אתן.
לכן התלבטתי, לא רציתי להוציא הרבה כסף, אבל מצד שני אני לא רוצה לוותר על משהו כיף שאני לא עושה הרבה בגלל שיקולים כלכליים.
כשערכנו את הקנייה ידעתי שצדקתי.
חברות שלי לא מהסוג שחושבות ומחשבנות חשבונות כמוני.
חלק מהן לא צריכות- או כי באמת לא חסר להן כסף, או ההורים שלהן מממנים להן הכל, או שסתם, הן פשוט לא חושבות ולא אכפת להן.
הרגשתי קמצנית וענייה כשאני מנסה למתן אותן ולהוריד אותן מכל מיני דברים. התחרטתי על הרגע שהסכמתי להיכנס לזה. זה עשה לי רע והלקיתי את עצמי למה נכנסתי לזה.
בסוף כמובן יצא הרבה יותר ממה שחשבתי, ושילמנו וזהו.
חזרתי לבית עם הרגשה רעה ממש. הרגשתי נחיתית ומסכנה.
למה חברות שלי יכולות ליהנות בלי לחשוב על כסף?? למה אני מרגישה נחיתית לידן כשאני יודעת שבאמת לא חסר לי כלום וחלקן במצב כלכלי ממש כמונו?
למה רק אני צריכה כל הזמן לחשוב על הכסף, על ההוצאות, למנוע מעצמי הנאות שאחרות לא חולמות לוותר עליהן?
ושוב אני אדגיש שבאמת לא חסר לי כלום, ויש לי כסך משלי לממן בילויים וכזה עם חברות- רק שאני מעדיפה לשמור אותו לדברים נצרכים יותר.
אבל מה שהכי הפריע לי בהרגשה זה, שאני מתביישת לכתוב- אבל אפילו הרגשתי קצת קנאה….
ויש לי את ההורים הכי טובים בעולם!!!