שאלות בנושא: חרדים

אני אברך חסידי, בשנות העשרים. נולדתי וגדלתי והתחתנתי במשפחה מכובדת ובכירה מאוד בקהילה. המיינסטרים של המיינסטרים. משום מה, אני, לעומתם, לא כל-כך גאה ומרוצה עם הזהות הזו.

מצד אחד, אני נושא לבוש חסידי מלא, ומתחזק פרופיל של אברך חרדי מוכשר ומוצלח: יושב בכולל כל היום, נחשב למוכשר ואינטליגנטי מאוד, זוכה לשם טוב, נהנה מסטטוס חברתי גבוה, ומקבל בתדירות גבוהה הצעות לשמש כר"מ בישיבה, ולצד זה גם נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, אותם אני לומד בערב, עם סיום לימודיי בכולל.

אבל – אני לא מרוצה בזהותי החרדית. לא יודע להצביע מתי בדיוק זה התחיל ומה גרם לזה. אני רק יודע שההרגשה הדומיננטית ביותר אצלי, בעיקר לאחרונה, היא נחיתות ובדידות. אני כל הזמן מנסה למצוא חן בעיני העולם. אני גר באזור חילוני, וכשאני הולך ברחוב ועיניים ננעצות בכובע החסידי שמתנוסס על ראשי – אני קופא. אני מרגיש כמו מיצג במוזיאון הלאומי שהתחיל ללכת. זה פוצע. דוקר. הורס. זמן רב עובר עד שאני יכול להתאושש. כשאני קורא עשרות תגובות באתרי החדשות החילוניים, המזלזלים בחרדים הפרימיטיביים, אני פשוט מרגיש לא טוב. פיזית. כשאני בשדה התעופה בנתב"ג ואני עובר ליד חילוני, ורואה את המבט הקפוא והמזלזל, את הפנים שהופכות למנוכרות ברגע שהוא רואה את השחור-שחור הזה שחולף לידו – זה דוקר אותי, משפיל אותי, ומכווץ אותי. והדבר שהכי מתחשק לי באותו רגע, זה לקצץ את כל התפאורה המוזרה ה"מעטרת" את הפנים שלי, ולהרגיש, ולו לרגע אחד, בן אדם נורמלי מן היישוב. אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי כעל חרדי שחור ומצחין. מרגיש בודד בתוך העולם היפהפה והצבעוני הזה. מרגיש כמו שחור פרימיטיבי בתוך עולם של יופי. מתוך מצוקה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה וקוויתי שכרטיס הסטודנט הכחול יביא לי הרגשה טובה, ואתחיל לחוש רצוי בעולם. אבל שום דבר לא עזר. המבטים המנוכרים והמזלזלים ממשיכים לרדוף אחריי. וכשאני חושב שאני הולך להביא לעולם עוד דורות של השחורים האלה – נהיה לי לא טוב…

התסכול אוכל כל חלקה טובה. איבדתי את היציבות. את הביטחון בצדקת הדרך. אם כולם חושבים שאנחנו פרימיטיבים, אולי הם צודקים. אולי באמת אין אלוקים. הרי באמת אין הוכחות אמפיריות לקיומו. שעות אני יכול לשבת ולצפות באינטרנט (לא שירים של מוטי שטיינמץ, אם לא הבנתם לבד).

וכך נוצר לו המחזה הסוריאליסטי הבא: שעה אחת מתווכחים עם החברותא על הפשט ברשב"א בלהט תורני בוער. שעה שנייה צופים בסרטים מאד בעיתיים.. שעה שלישית נותנים שיעור לבחורים. ושעה רביעית קוראים מחקרים של האוניברסיטה… אם זה לא היה הנפש שלי שקרוע לחתיכות, זה היה יכול להיות מצחיק…

מה עושים? איך יוצאים מפה?

כשהתחתנתי לא הייתי בשל מספיק לנישואים. רציתי לרצות את ההורים שלי. הייתי קצת ילדותי ונאיבי. ולכן למרות שבתוך הלב הסתפקתי אם בהמשך אהיה אברך לא דיברתי על זה בפגישות ואשתי לא הייתה מודעת לזה. אחרי מספר חודשים בכולל נשברתי
ודיברתי על זה עם אשתי. היא מאוד תמכה בי כלפי חוץ ועודדה אותי בדרכי. אבל כיום היא חוזרת ואומרת שמבחינתה שיקרתי לה וכו' ואני אומר לה שאני אכן מבין אותה אבל אני עצמי לא הייתי בשל וההורים שלי בכוונה תחילה חיתנו אותי מהר כוון שכבר היה לי תקופות שפחות למדתי וכו' והם בעצם רצו להשים אותי במקום שבו אני לא יוכל "לעשות שטויות".
כיום אני נפתחתי מאוד. אמנם אני שומר תורה ומצוות אבל אני לא רואה את עצמי מחוייב לשום תפיסה חרדית. אשתי אמנם מוכנה להתפשר כלפי בהרבה דברים אבל מבחינה רוחנית / חרדית היא לא מוכנה לזוז מילימטר גם בענייני חינוך עתידי וגם בכל סגנון הבית. לי קשה מאוד לחשוב שילדי יתחנכו ויעשו. וכן שכל הבית יתנהל בצורה שמנוגדת לגמרי לכל התפיסות שלי. ומצד שני אני זה ששיניתי כך שאין לי זכות לדרוש ושוב מצד שלישי אני לא יכול לחיות את כל חיי ולגדל משפחה בסגנון וצורה שאני רואה בצורה מאוד שלילית.
מה הפתרון שאני יכול למצוא לפלונטר הזה?

אני בחור ממשפחה עצניקית מאוד בירושלים יש ששה אחים בחורי ישיבות וכולנו לא מתייצבים
אני בככלל לא בקטע שלהם ולא מבין את הקיצוניות הזו.
לא אכפת לי מי צודק אני לא מעונין בזה וזה רק עושה לי רע ומרגיש לי שזה מרחיק אותי מהשם.
אני גם לומד בישיבה עצניקית חשובה, וכולם שם קיצונים ופונדמנטליסטים. ואין לי שום אפשרות להביע דעה בעניין.
אני אוכל את עצמי כל פעם שצריך ללכת להפגנה ולעשות חילול השם. ושאני צריך לעבוד בשבילם בבחירות נמאס לי כבר מזה מה אני יכול לעשות. (יש לי עוד כמה חברים במצב דומה ואפי' מסובכים יותר ממני.)

נותרה לי הביקורת על הציבור החרדי אבל יחד עם זאת הבנתי אותם טוב יותר הסכמתי איתם בהמון דברים.
אקצר ואומר היום אני כבר לא נער ומשתדל שלא למרוד. בפועל מבלי להיכנס להגדרות תבניתיות אני לא חושב שאני דתי אומנם אני חובש כיפה שומר שבת ואוכל כשר יש לי רגשות דתיים ואני אוהב את התורה אבל אני יושב על הגדר.
אני עדין מבולבל מרגיש שאת התשובות אני אוכל לקבל דווקא מהחרדים נכון באיזשהו מקום אני שונא אתכם (וגם קצת כועס על עצמי שאני שונא) אבל את התשובות את התיקון העצמי אוכל לערוך רק אצלכם.
אני מאוד רוצה להיות דתי ואפילו לאחרונה מעז לחלום על להיות חרדי או אדם ירא שמיים אבל אני נמצא במצב מורכב שאיני יודע מאיפה להתחיל אני עם חברה חילונית אני רוצה שנחזור בתשובה ביחד אבל אני עצמי לא סגור על עצמי מבחינת הדת
ללכת לישיבה אם לעשות זאת בצורה רצינית זה אומר להיפרד ממנה מה גם ששנה הבאה אתחיל את לימודי באוניברסיטה ואני מפחד שאשאב לתוך הישיבה ולא אלמד
אני בטוח שאתה קורא ומרגיש את הבלבול הגדול שלי אבל אין לי דרך להביע את עצמי טוב יותר מאשר כך.
אשמח לעשות סדר בדברים בצורה אנונימית

לאחרונה נחשפתי למקרה גיזענות מזעזע במחוזותינו שלא יבייש אף כותרת בשערי עיתונים מפורסמים… האם זאת פעם ראשונה שאני ניתקלת בתופעת גיזענות במגזרנו? ממש אבל ממש לא! אך לא חשבתי שהדבר יכול להגיע לממדים כאלה!…
אז כפי שתיארתי לעייל, ברמה האישית לא מרגישה פגיעה מאחר ויש בי מספיק הגאווה והכבוד למי שאני, למה שאני ומהיכן הגעתי, אלא כואב לי יותר ברמה הקולקטיבית, הנורמות החברתיות והתפיסות המעוותות הקיימות בחברה אליה במקרה אני משתייכת. אחרי הכל אני עובדת סוציאלית, כך שהקול והמניע לשיוויון חברתי עדיין פועם בתוכי.
המקרה שנתיקלתי הינו שחברה אשכנזייה שיתפה אותי כי שני בניה הקטנים לומדים בחיידר באחד הריכוזים האשכנזיים בו יש בכל כיתה תלמיד אחד ספרדי בלבד! וגם הם משתכנזים… לאן הגענו? לאן עוד נגיע? המגמה הנ"ל אינה הולכת ונסוגה עם השנים, אלא בדיוק ההפך הוא הנכון! המכסה לספרדים רק הולכת ופוחתת…
אני לא באה ממקום של פגיעה אינדווידואלית שלי כי שוב זה לא המניע (מבחינתי שכל ילדיי ילמדו ויתחנכו רק במוסדות ספרדים וכך גם מעדיפה מלכתחילה), אלא ממקום של רצון לחיות בחברה יותר שיוויונית, יותר מקבלת את השונה והאחר, פחות מתנשאת ופחות פוגעת בכל מי שאינו עונה על ההגדרות והתיוגים שלה.
קראתי באחת התשובות לשאלה הזהה לשלי, כי יש הבדלי תרבות ומנטליות בין אשכנזים לספרדים, נכון אבל רק חלקית! אנו חיים כאן בארץ כבר 70 שנה! אני תימנייה, סבי וסבתי הגיעו מתימן בשנות החמישים וגידלו את עצמם, למדו בעצמם, פתחו עסק עצמאית והצליחו מאוד! כל ילדיהם דתיים והינם רופאים או עורכי דין מצליחים וכד', (הוריי התחרדו עם השנים). לא ניתן לומר עליהם כי המנטליות התימנית היא הדומיננטית והמאפיינת אותם, כי אם רק שאריות בלבד. בעלי ספרדי מעורב מכמה עדות. ההבדלי התרבות והמנטליות ביננו כלל אינם מורגשים וזניחים לחלוטין בחיי הזוגיות.
אז כל הקישקושים והסיסמאות של הבדלי תרבות ומנטליות בימינו אנו כבר פסה ומזמן אינו המרכיב המרכזי לתופעת הגיזענות. בבקשה נא לקרא לילד בשמו!…
כואב לי מאוד שבחברה החרדית יש כזאת דיפרנציאציה חזקה ובוטה בין אשכנזים לספרדים, יחס מתנשא ופטרוני לספרדים שאינו נובע מכוונות ומניעים טהורים של שמירה על המסורת, החינוך וכד', כי גם הספרדים הטובים ביותר חווים את אותה אפליה מול האשכנזים, אלא רק מתוך מידות רעות של שנאה! התנשאות! התנכרות! ובדלנות! וכד'.
היום אני במקום בחיים שיודעת לעשות הפרדה ברורה בין הדרך החרדית לבין החברה החרדית – שהם שני קווים שלעתים קרובות מקבילים ומתחברת כמובן לדרך הראשונה…
צר לי לומר אבל הקול שלי הוא הקול של רבים מחבריי שלא בהכרח רוצים להתערות בחברה האשכנזית, אלא רק מצפים לייחס יותר מכבד, פחות מזלזל ויותר מקבל לפחות את אותם ספרדים שכן רוצים להתערות אצלם.

כשרציתי לעבור לסמינר, וויתרתי על 5 יחידות במתמטיקה ועל 5 יחידות באנגלית. קיבלתי היתר מיוחד מהרב שלנו להמשיך ללמוד באופן חיצוני את המגמות הנוספות לאחר שהרב בדק שאין בכך דברי כפירה. היה לי קשה מאוד לוותר על זה, אך מאידך שמחתי מאוד, כי אז היה לי זמן להתחיל להתעמק בחכמה יהודית, התחלתי ללמוד בצורה נרחבת יותר מבעבר פירושים, ספרי אמונה ומוסר, הלכות, תורה שבעל פה.. (אור החיים, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, משנה תורה, ואפילו סיימתי כמה מסכתות בסדר זרעים ואני עוד מעט מסיימת את הסדר). כמובן שהכל קרה לאט לאט, זה תהליך איטי אך יעיל מאוד. בשלב מסוים, בסמינר, התבקשתי למלא בחינה באסטרופיזיקה, ואחת המורות ראתה אותי מחשבת חישובים ארוכים, מציירת מסלולים ומסמנת נקודות על תמונה של מערכת השמש. היא שאלה אותי איך אני יכולה ללמוד את הכפירה הזו, אז עניתי לה בכבוד ובכניעה שאין בזה כפירה כלל, ואפילו, יש בזה אמונה חזקה ומבוססת בה' יתברך. היא שאלה אותי האם בתור בת סמינר זה מקלקל את האמונה התמימה שלי בה', אז עניתי לה שאין זה מקלקל אלא רק מתקן את כל העבר שלי, את השנים שבהם חשבתי שאין ישות כזו כלל. היא פצחה בנאום חוצב להבות, על כך שהמדע מעורב בכפירה וזימה, שכל מטרתו הייתה להרחיק את האדם מבוראו.
אך כאן כבר אבדו עשתונותיי, וברגע אחד החלטתי להציף בפניה עובדות מוכחות לכך שהיהדות קדמה למדע והמדע הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות. הסברתי לה על טענת האר"י הקדוש, שדומה מאוד לטענה על המפץ הגדול, שלמעשה- פירש את חלק מהתהליכים האלו. (רק בשינוי, במקום לקרוא לדבר "מפץ" הוא השתשמש בכינוי "אור אינסוף" וכו') כמובן שיש בזה המון עומק ולא אפרט כאן. אך טענתי הייתה שדברי האר"י נכתבו במאה ה-16 ואילו תאוריית המפץ הופצה רק ב1949.. הסברתי לה על משפט פיתגורס, שמקורו במסכת סכה.. וכו' וכו'. היא כעסה מאוד אך לא הראתה את זה. ניסיתי להסביר לה שכל אלו רק מחזקים את האמונה שלי, ושל רבים אחרים, שבאמצעות החכמה האינסופית אני מתחזקת ביראת שמיים ואהבת ה'. ואילו היא- המשיכה לטעון טענות ללא ביסוס כלל כמו "מדע זה שקר" .
כך לאט לאט כל המורות התקהלו סביבי עם שאלות נוקבות כמו "איך את, בת ישראל, מוכנה להתקלקל בכזו קלות ראש בעזרת מדע?", "לא כדאי שתשתמשי בחכמה שלך כדי לבנות בית? יותר טוב מאשר לבנות איזו חללית שלא תוביל לשום מקום"..
ואז התחלתי למאוס בזה, לא ייתכן! לא ייתכן שישנם אנשים שפשוט לא מודעים לאור הטוב הזה שהקב"ה ברא! כל החכמה הזו, היא של ה' ומה'. ולמה צריך להדחיק את זה?
לאט לאט גם הבנות התחילו להבין שמשהו לא בסדר איתי, אני בחורה שתקנית, אינני נוהגת לתת לבנות להעתיק במבחן או לרמות, אפילו סתם לדבר בשיעור. לדעתי היושרה האמיתית נמדדת בין אדם לעצמו, ולא כלפי אחרים. ולכן אני לא מרשה לעצמי לתת לבנות אחרות להעתיק או להפך, גם אם התשובה תהיה במרחק של מבט אחד. הבנות חשבו שאני מאוד סנובית, סוג של בחורה שדואגת רק לציונים שלה. (כולן אחת אחת ללא יוצא מן הכלל, מעתיקה במבחנים)

לפני כמה חודשים היתה לי תקופה חלשה בשמירת תו"מ ולמעשה ממש התרחקתי. הייתי אז בטיול בחו"ל אמרתי לעצמי שכדי באמת להנות אני צריך לשכוח הכול ולנסות כול מה שרק אפשר חלק מזה היה גם לא לשמור שבת ולאכול שרצים וחלב בבשר בפעם הראשונה בחיי לא חשבתי על שום מצווה במשך שבועות כשחזרתי(עבר כבר מספר שבתות)התחלתי שוב לשמור שבת אבל הכיפה כבר לא חזרה וכבר לא הנחתי תפילין והיה לי הרבה יותר קשה לשמור שבת שבת אחרונה כבר נשברתי וחיללתי הסיבה שאני פונה אליכם כי אני לא באמת רוצה את זה לא שאני לא מאמין פשוט אין לי כוח עכשיו לקום להניח תפילין או בשבת משעמם אז אני כול הזמן חושב על הפלאפון וכול מיני דברים בסגנון
אין לי מושג מה לעשות אני רק יודע שמצד אחד אם אני לא יעשה כלום זה רק ימשיך להדרדר אבל מצד שני אין לי את הכוח לשנות ואני לא יודע אם אני יכול בכלל להחזיר את זה למצב שהיה

גדלתי בבית חסידי, חסידות גדולה ומכובדת.
תמיד היה דברים שלא אהבתי במסגרת, בעיקר דברים שקשורים שלא מקובל בתחום לבוש, עבודה, ספורט.
התחתנתי בגיל מאוד צעיר, והתגרשתי בגיל מאוד צעיר עם ילד.
חשוב להדגיש שאני מקפיד על כל הלכה וירא שמים, אבל אני מתנהג אחרת מאיך שגדלתי.
עברתי לשכונה אחרת, ונכנסתי לישיבות יותר פתוחות, והיום אני לא לובש בכלל חליפה וכובע כל השבוע. בשבתות ובשמחות של חברים אני לובש חליפה קצרה. כשאני הולך לשמחה משפחתית, או סתם שבת בקהילה, אני כן לובש את כל הלבוש החסידי.
אני ממש לא מרגיש נוח עם זה, זה אצלי עונש. אבל אין ברירה, אני יראה ממש משוגע אם אני יבוא בלי שטריימל ובעקיטשע, בגלל שמכירים אותי.
עכשיו רק דוגמה, בוא נגיד הלכתי לאכול סעודה בלילה אצל משפחה, אני לוקח את השטריימל ובעקיטשע, ובאמצע הדרך חזור אני צריך להוריד את זה ולהחביא את זה, בגלל אני מתבייש ככה להגיע לשכונה שלי.
בבית הכנסת ובישיבה, אני לא רוצה לקבל עליה או שום כיבוד, בגלל אני יודע את ההברה החסידית ושם כולם בהברה אשכנז.
זה פחות יותר הסיפור, אני לא נגד החסידות, אם לא הלבוש הייתי הולך הרבה יותר.
וגם לגבי שידוכים אני לא יודע מה להגיד. אשמח אם יש איזה רעיון איך לשלב מצד אחד. ואיך להסתדר אם לבוש אחת ולתמיד. וגם הברה. וגם לגבי שידוכים איך אני מגדיר את עצמי.