שאלות בנושא: חינוך ילדים

מזה כחצי שנה בני הבכור שהינו בגיל 24, לומד בישיבת גדולה, ואביו אינם מדברים בכלל.
אציין שכבר הייתה תקופה שלא דיברו כשנה.
אישי היקר לוקח כל עניין/ התחצפות/ התנהגות שאינה תואמת לראייתו באופן קשה ולאחר שכועס, הוא נסגר ולא ניתן לשוחח איתו בעניין.
לפני כשנה היתה לבעלי ובני תקרית בשולחן שבת בעלי התחיל לצעוק עליו מילים קשות ויצא מכליו ומאז לא מדבר עם בני.
כשחזרנו הביתה בני נכנס לחדר אביו וביקש סליחה על התנהגותו שאכן הייתה פסולה. אך אישי סילק אותו מהחדר בטענה שלא ניתן כל הזמן לטעות ואז לבקש סליחה ולחזור לסדר היום.
לפני יוהכ וראש השנה ממש ביקשתי מאישי שיפתור את העניין בניהם אבל לצערי הרב לא קרה ואני שוב המומה שאפשרי שבן ואבא לא ידברו כלכך הרבה זמן.
לא יודעת מה לעשות ולאן לפנות בנושא רגיש כלכך

יש לי ילד בן 10 אשר אינו שש להתפלל, אבל הוא בא איתי לבית כנסת בעיקר בגלל החברה. מאז ומתמיד הוא לא היה שש להתפלל, כך הוא לא ממש מתפלל אלא קצת קטע וקצת קטע שם, וזה בסדר מבחינתי כי

יש לי ילד בן חמש מתוק מדבש ובוגר מאוד. לאחרונה מאוד מעסיק אותו העניין של חילונים- גויים- יהודים. יש חציין שאנחנו גרים באזור מתחרד. הוא הרבה אומר אני רוצה להיות גוי, רוצה להיות חילוני כמו הנהג של ההסעה. ניסיתי לשאול

אני בהריון ראשון כמה שנים אחרי החתונה. מוזר לומר אבל אין לי את ההתרגשות כל כך שזה קרה. מאד מפחדת וחוששת מהאחריות של להיות הורה לילד שכל מה שאני עושה ויעשה ישפיע עליו נפשית כולל חסכים ודברים תורשתיים שאין לי כל כך שליטה עליהם. כמו גם חינוך שלי עצמי שלא משהו ואני לא רוצה שהחלקים הרעים שלי יעברו הלאה. ויש לי הרבה על מה לעבוד בשלב הזה של החיים שאני לא במיטבי ואומרים שהחינוך מתחיל הרבה לפני הולדת הילד, עוד בחינוך של ההורים, האיפוק הערכים, ואני ממש גרועה בזה…די מפונקת ועושה מה שבא לי בכל תחום ולא יודעת לדבר אל ילדים ולתת חום. אני גם לא כלכך מאמינה ביכולת שלי להיות אמא טובה (אני יודעת שזה מה שרוב האימהות חושבות) אבל אני מרגישה גם נפשית במצב כל כך רגיש ומדוכא. ולא מאמין בעצמי. ולא כלכך מתפקד. ואפילו עכשיו בהריון אני לא מצליחה בכלל להתחבר לעובר וכל הזמן חוששת שאני חושפת אותו לדברים לא טובים ולהשפעות רעות הן במחשבות שלי והן בזה שאני לא יכולה להתחבר רגשית ורק חושבת שלילי. ומפחדת בעיקר מדכאון אחרי לידה כי יש לי רקע כזה, וגם מהמשבר הנפשי והזוגי שיכול להיות לי כשפתאום החיים משתנים וצריך לדאוג לילד ואין מה לעשות אי אפשר להיעלם או למסור אותו לאימוץ הוא שלך לעולם ועד וגם מבחינה זוגית זה יכול לייצר הרבה יותר מחלוקות. וגם מבחינה טכנית זה דורש לצאת מעצמי מלא , לישון פחות ולדאוג לו בעיקר לצרכים רגשיים שאני לא יודעת אם במצבי בכלל יכולה לתת. ולא רוצה שעוד כך וכך שנים הוא יכתוב לכם פה שגדל לאמא כך וכך. לא מגיע לו להיוולד למציאות לקויה ולחסכים.
אשמח לשמוע אם יש עצה. ואני אחסוך לכם להפנות אות

שלום יש לי בת שעזבה את הדרך התורנית היא גרה במדינה אחרת עם משפחתה, יש לנו בבית משפחה חסידית רגילה הקשר עם הבת ההיא נותק כמעט לגמרי מידי פעם יש טלפון פה שם אך לא יותר מדי, עם הילדים שלנו

לבעלי יש בעיות שונות, הנובעות בעיקר מהילדות שלו, בה הוא חווה ביקורתיות רבה מאד מאד ועוד התנהגויות שונות שהשפיעו על נפשו.
בשנים האחרונות הוא מטופל, ומבחינתו, עשה דרך ארוכה. אך אני מרגישה שמול הילדים הוא עדיין מעביר הרבה מהביקורת השלילית ההרסנית, ומסגנון השיח התובעני והמזלזל.
בכל פעם שאנו מדברים על זה, גם אם הוא מסכים איתי, אני מרגישה שבפועל זה גדול ממנו, והילדים, שכבר גדלים, מתחילים להיפגע.
אנו מתדיינים על הנושא הרבה, ובכנות, עייפתי. משתדלת בכל מאודי לכבד, ולפעול לפי כל כללי השיח הנכון, אך עדיין, הדבר עמוק מזה. שרוט וחרוט בנפשו, וחזק מכל שיח או דיון נחמד. וכבר אין לי כח. לא לדבר, ולא לכבד, ובקושי להבין.
והילדים שלנו נפגעים. ברור שהם נפגעים.
בעלי טוען שהפגיעה היא כיוון שאין בינינו תמימות דעים, ואם הייתי מסכימה אותו, הילדים היו מקבלים את דבריו.
לפעמים, אני תוהה, האם במצב כזה, בו הילדים סובלים מבעיה של אחד ההור, יש צורך להסכים עם הגישה הבעייתית, ולשדר לילדים חזית אחידה (כמו שבעלי קורא בכל ספרי ההדרכה ושומע בכל ההרצאות על חשיבות ההסכמה הזוגית), או שאולי, כאשר הם רואים שדעתי שונה, ואני כן מכבדת אותם כבני אדם, הם יוכלו לקבל יותר חוסן.
מוצאת את עצמי עייפה מהמצב. נואשת משינוי, ושוקלת אפילו פרידה

יש לנו בן בכתה ח', שהוא מאד ילדותי, מאד אוהב את הבית ואת ההורים, מאד אוהב שיושבים ילדו ומספרים לו סיפור כשהולך לישון, ממש לא אוהב לימודים ותפילה, אפי' בימים נוראים בקושי התפלל בבית, [ולעתים באמצע שאני לומד אתו ונהיה לו קשה, הוא נשכב על הרצפה ומשמיע קולות תינוקיים, שאעזבנו לנפשו…]

מצדנו הכל בסדר כי הוא ילד, ואפי' קצת תינוק, ואמנם מבחינה שכלית הוא מאד מוכשר, קורא המון ספרים וזוכר בצורה מיוחדת, אבל הרבי שלו בחיידר טוען שבחיידר הוא מאופק ומופנם ולעתים מגיב באופן לא פורפורציונלי, לא יוצא בהפסקות לשחק בחוץ עם חברים אלא קורא בכיתה שזה מעורר שיש משהו בתוכו שמעיק עליו וצריך לפתור מה זה, ולכן ממליץ לפנות לגרפולוג, אולם אנו כהורים רואים שבבית מאד טוב לו, אוהב ללכת לשחק עם כל מיני חברים, ולכן אנו סבורים שפשוט בגלל שהוא ילדותי ואילו הרב ברמה יחסית גבוהה – , אז זה ענין של חוסר התאמה, ולכן בחיידר הוא לא מרגיש שנמצא במקום הטבעי שלו
ולכן מתנהג לא כ"כ טבעי, וכאילו כופים עליו קצת להיות כמין רובוט, –
אומרים בשם המחנך הרב מאיר שליט"א מבני ברק [לרפו"ש], שכשיש פעם בין הבגרות הרגשית לבגרות השכלית, לא טוב לדחוף בכח כי אז מונצח הפער, אלא לתת לו להיות ילד, "עד יגדל שלה בני", ויסגור בעצמו באופן טבעי את הפער אשמח לשמוע חוות דעתכם!

שלום וברכה ותודה על המקום הנפלא הזה. אנחנו זוג הורים ל7 ילדים. עובדים קשה ומתפרנסים על מנת לכלכל את ילדנו בטוב. משתדלים מאד לספק להם אוכל בשפע, בגדים וצרכים נוספים כפי יכולתנו. אנחנו נותנים להם גם דברים שלעצמנו אנחנו לא