שאלות בנושא: זוגיות

אני נשואה שנתיים לבעלי. עם ילדה בת שנה.
הזוגיות שלנו נוראית, אנחנו רבים כל יום לא מסכימים אחד עם השני, כל דבר שאנחנו עושים נהרס, כל טיול מתוכנן נהרס, אנחנו מדברים לא יפה אחד כלפי השני, צועקים, מרגישה שבעלי כבר לא אוהב אותי, הוא אומר לי שאני טיפשה ושאני לא יודעת לדבר והדבר היחידי שאני יודעת לעשות זה לנקות ולבשל
עברנו עיר לפני חודש והמצב שלנו נהיה יותר גרוע. בעלי כל הזמן מדבר על גירושים ומאשים אותי לרוב במה שקורה
הזוגיות הזאת גם דירדרה אותי בדת ובאמונה אין לי כח להתפלל לא מעניינות אותי המצוות, מרגישה חרטה שהתחתנתי בכלל ויש בי כעס על השם למה הוא הביא לי את הבעל הזה.
נמאס לי ואני לא מוצאת פיתרון וגם שאני מנסה לעבוד על עצמי בעלי אומר שזה משחק שתכף יגמר
אני בנאדם רגשי מאוד והלחץ הזה גורם לי לבכות כל יום ולהיות חולה ממש ככה שאני גם לא מצליחה להיות אמא רגועה לילדה שלי שהיא בסך הכל בת שנה וצריכה לחיות בבית כזה!
קשה לי ממש, מאמינה שגם לבעלי אבל נמאס לי ההצגה הזאת שכולם חושבים בחוץ שהכל בסדר ואני מתה מבפנים.
אשמח לעצה כי במצב שלי אני לא מצליח

מאז שהכרנו הרגשתי שהוא לא אהב אותי ממש אולי חיבב והתחתן איתי מסיבות לא ברורות, אולי לחץ חברתי. הבנתי את זה במעומעם בהתחלה אבל לאחרונה זה התבהר לי.
מצד שני בחור טוב, נאמן ישר, עובד בצורה מסודרת על פניו כולם אוהבים ומחבבים אותו. איש נוח
לעומת זאת אני בנאדם קשה, לא מסתדרת עם כולם, עקשנית, לוחמנית…
אבל אנחנו לא מסתדרים. מתחילת הקשר לא מסתדרים,הוא אדם קשה עושה איתי מלחמות קשות, לא מדבר איתי..וככה יכולים לחלוף חודשים שלמים מבלי שנדבר.
הלכנו לייעוץ עזר אכן ברגע שהפסקנו חזרו הבעיות.
לגישתי הכל נובע מכך שלא באמת רוצה את הקשר.
אני רוצה להתגרש…מרגישה שעומדת להתפוצץ..אני לא מסוגלת יותר. החיים איתו זה סיוט. פשוט סיוט של מלחמות בלתי פוסקות.
הוא מבחינתו שהמצב יישאר ככה הוא הולך עובד, נמצא עם הילדים, לא אכפת לו שזה ככה. אני לא מסוגלת לא מסוגלת.
מצד שני אני גם לא מצליחה לעשות את הצעד הזה ולהתגרש.
אני ממש נרתעת. וזה קורע אותי הידיעה הברורה שהחיים איתו זה מוות, עונש בל יתואר ומצד שני לא מסוגלת לעשות זאת.גם הילדים אני פוחדת מה יהיה עליהם רואה איך ילדים להורים גרושים מתדרדרים ומתקלקלים…פוחדת מזה ויודעת שכל החיים אם יקרה לילדים משהו אני לא אסלח לעצמי.אבל לא מסוגלת לחיות איתו. רוצה להפרד, אבל הוא לא מוכן לזוז אפילו ללכת לא עושה את זה. מה לעשות????

אם להיות כנה, התחתנתי שלא מסיבות שכולן נכונות, הייתי כבר בת 35 ורציתי להתחתן, אפילו רעיון של משפחה לא היה לי בראש, רציתי להיות נשואה. בעלי, היה גרוש ללא ילדים, ובסך הכל בחור טוב, שהרגשתי שיאהב אותי וחשתי שיש פוטנציאל לממש את הנישואין וקשר הזוגיות שכל כך רציתי. לא הייתי שלמה, הרגשתי שיש משהו שלא שלם בהחלטה זו אבל החלטתי לקפוץ למים. אחרי החתונה, הדברים לא התפתחו כפי שרציתי, הרגשתי שממש אין ברכה בביתנו, בעלי נקלע לקשיים בעסק ולקח את כל כספי החתונה כדי שחשבון הבנק שלו לא יקפוץ ובכלל לא היה יציב מבחינת התנהלות כלכלית. יחד עם הרקע שלי שבית הורי פשט רגל ולאחר מכן גירושי הוריי, ולא משנה כבר ביקשתי והתחננתי ממנו שישנה את התנהלותו, כבר איבדתי סבלנות שבעלי ישנה דרכיו. דעכתי, שמנתי, איבדתי כל חשק לכלום ושום דבר, רבים מלא. אנחנו מנהלים משק בית משותף, מנסים מידי פעם טיפול זוגי אבל אין עדיין התקדמות של ממש. אני מייחלת לזוגיות בריאה וטובה, מלאת שמחה ותשוקה וברכה בביתנו אבל אני לא מצליחה להגיע לשם עם בעלי. ומצד שני, אני לא מצליחה לקבל ולהבין ולהרים מהלך של לקום ולהתגרש, אין לי תלות כלכלית בו. אנחנו כבר למודי טיפולים זוגיים וטיפולים פרטניים וסוג של מיואשים, הרבה פעמים אני מרגישה שאנחנו פשוט לא מתאימים ולכן לא מוצאים את הרצון ל"התאבד" על הקשר שלנו, אני גם חושבת שזו ההרגשה שלו והוא עכשיו נשאר בקשר שלנו כי יש לו התעסקויות רבות עם ענייני פרנסה ולא בא לו להתעסק בפרידה וגירושין. הוא גם אמר שהוא מסכים שאבחן את האופציות שלי ומבלי לפרק את הבית שלנו. גם כשאני חושבת על לעוף על הקשר שלנו, אני חושבת על להתקרב אליו אני מרגישה רתיעה של ממש, פחד, פחד להיפגע, לצאת פרייארית, כאילו שברור לי שאני אפגע ממנו וכל הנורות האדומות הבהבו לפני כן ואני התעלמתי מהן. ונמאס לי כבר, החיים נועדו לחיות אותם בתשוקה ושמחה ואני כבויה. אני מבקשת הכוונה, איני יודעת אם הכוונה להתחזק כדי שיהיה בי האומץ כדי לקבל החלטה להתגרש או משו אחר אבל אני רוצה להתחיל לחיות ולהיות דוגמא שמחה וטובה לבני. אנא עזרתכם

אני נשואה קרוב לשנה, אני חושבת שבגלל שהתחתנתי יחסית מאוחר (ביחס לסביבה שלי) הגעתי מוכנה לחיי נישואים, אך מיום ליום אני נוכחת לדעת כמה שוני יש ודברים שלא צפיתי, יש דבר אחד שמפריע לי מאוד, שאין לי כמעט שיחות ארוכות עם בעלי, הוא לא מופנם אך חושב הרבה בינו לבין עצמו, אני מנסה לקבל את זה עד שאני מתפוצצת והוא לא מבין על מה, ואם אני מנסה להסביר לו שזה מה שמציק לי שהוא לא מפתח שיחות, הוא נפגע.
קשה לי עם שתיקה ממושכת, זה מרגיש לי לא בנח ומעלה לי פחד שאולי הוא מאוכזב ממני.
חייבת עצות איך להשפיע עליו להיפתח יותר, איך לקבל את השתיקות בתבונה והעיקר ליצור אווירה חיובית.

זכיתי באם קשה עם הפרעה נפשית כך שקשה מאוד להיות אתה בקשר רציף, אבל אני בכל זאת משתדל לקיים קשר מינימלי, מה שכן-זוגתי לוקחת אותה יותר קשה ומפחדת ממנה, כך שהיא כמעט לא בשום קשר אתה מטוב ועד רע.
אמנם, זאת נראית לי קצת הגזמה מצד זוגתי, אבל אני משתדל לכבד את זה.
לאחרונה, נולדה לנו תינוקת בשעטו"מ, ואמא שלי כמובן רוצה לראות אותה, אבל אשתי נבהלת מהאופציה הזאת, ומבחינתה ברגע שאני לוחץ עליה שכן נראה לה אותה אפילו לקצת זמן (כמובן ללא נוכחות אשתי) זה כבר מפחיד אותה ו"גומר" עליה, בנוסף, אשתי טוענת ש"אני בצד של אמא שלי" ברגע שאני לוחץ קצת על זה.
ושאלתי:
1. האם נכון שתמיד עלי לגבות את אשתי מול אימי גם במקום שאני חושב שהיא לא צודקת ודי מגזימה?
2. האם יש לכם רעיון מעשי ליציאה מהפלונטר? אני חש ש"אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" שאם אתעלם מבקשת אימי לראות את התינוקת-מרגיש שזאת התנכרות מוגזמת ולא מוסרית,מצד שני אם בכל זאת אתעקש-אשתי תשדר לי שאני לא מתנהג כלפיה מספיק יפה ו"שעברתי לצד

אני אברכית והבית שלנו חרדי המקפד על קלה כבחמורה,כל השנים היינו ללא מחשב כלל וזה היה לנו מצוין. לא הרגשנו שמשהו חסר.
לאחרונה, בעקבות אילוץ של עבודה שלי בתקופת הקורונה הכנסנו מחשב עם אינטרנט מסונן הביתה
כיום סיימתי את העבודה מהבית וכבר לא רלוונטי, ובתכלס אין לנו צורך ממשי במחשב.
אך בעלי שכבר התרגל אינו מעוניין להוציא אותו.
יש לציין שהוא אברך רציני שיושב לומד ,אך התרגל לחזור לראות חדשות,מבזקי עדכונים וכמובן בנקים והכל יותר בקלות,אך כמו כן הוא טיפוס שאוהב ללמוד והוא נחשף לכל מיני אתרים של ידע ותוכן שבאמת מסקרנים אותו והרבה נושאים מעניינים אותו ויכול לקרוא וללמוד המון.
אני מפחדת שבסוף יעזוב את הלימוד ויפנה ללימוד של חומר שלא תורני וכואב לי.
אני בטוחה שגם אם חס וחלילה זה יקרה הוא תמיד יעבוד באופן מסונן וישמור על עצמו
אך עדיין שאיפתי הייתה ועודנה שלימוד התורה יהיה בראש מעיינו,

אני נשואה 3 שנים ויש לנו ילד מתוק. בעלי הוא אדם נעים,יש לו לב טוב, הקשבה ורצון לטוב. יחד עם זה הוא גם מאד איש של חופש ולא יעשה דברים בשביל לרצות מישהו.
בתחילת הנישואים בעלי סיפר לי שהוא נפל באינטרנט. התגובה שלי לנושא הייתה מאד קשה. זה ממש שבר אותי ושבר לי את האמון בו ובי ובקשר שלנו. לא הצלחתי לסמוך עליו שיעבוד או ילמד עם נשים כי הרגשתי שהוא לא ידע לשים את הגבול.( באופן כללי הדימוי שלי נמוך וזה ממש ריסק אותי) מאותה פעם שהוא שיתף אותי הוא לא דיבר על זה יותר. במשך השנים הרגשתי שהוא לא משתף אותי בכללי,על תחושות,רגשות וכו. ושלאט לאט הקשר שלנו הולך ונחלש. ניסיתי בכל מיני דרכים להחיות את הקשר – יצאתי איתו למסעדות, קניתי לנו ספרים של לימוד זוגי, בחרתי לעבוד בעבודה שבה אני נוכחת בבית המון ועוד.
כל זה לא עזר והרגשתי שמשהו חסום.
כבר 3 שנים הוא עובד עם נשים ואני משתדלת מאד להיות נעימה ונינוחה למרות שזה קשה לי.
השנה הרגשתי שיש משהו לא בסדר- הוא התכתב עם משהיא מהעבודה וכשנכנסתי לחדר הוא מייד סגר. ראיתי.
שוב נשבר לי האמון שניסיתי לבנות. אחכ לא התאפקתי וכשהוא לא היה בחדר הצצתי לו בהודעות. לא היה שם משהו מאד מוגזם אבל גם לא עניני עבודה ( מה שלומך איך החופש וכוו).
ניסיתי לדבר איתו על זה ולהסביר לו שיש הבדל בין לעבוד עם משהיא ללהתכתב איתה סתם על החיים.
בתגובה הוא אמר לי דבר שהוא הסתיר ממני 3 שנים. מאז אותו שיתוף על הנפילה הוא מרגיש שאני לא סומכת עליו בשום מקום מול נשים ואני כל הזמן בודקת אותו. הוא אמר שמבחינתו הוא סגר את הלב שלו מאז ללא כוונה לפתוח. כל הניסיונות שלי לפתוח רק גרמו לו להסגר יותר.
זה מאד כאב לי כי ממש ניסיתי והשתדלתי ולא חשבתי בכיוון הזה. הרגשתי גם שהוא לא משתף אותי וזה הקשה לי מאד על האמון והיכולת לסמוך עליו.
ואז הלכנו לטיפול זוגי ושם התגלה לי שהשנה הוא חזר לנפילות האלו. הכל קרה בבית שלנו כשאני יצאתי.
אני לא יודעת איך לתאר את התחושה,את הרעידת אדמה שהרגשתי. נורא. נורא.
אנחנו מדברים על הדברים וכל פעם מגיעים למבוי סתום. הוא לא מסכים להתחייב שהוא ישתף אותי אם יקרה משהו,לא מסכים להתחייב שהוא לא יפול שוב,לא מסכים שאקח איתי את המחשב.
כאילו אומר לי,תסמכי עליי ,אבל על עיוור.
אני לא מסוגלת לסמוך עליו,במיוחד שזה קורה והוא לא אומר לי,
אני לא מסוגלת להתקרב אליו כבר תקופה,מרגישה נבגדת ומאויימת. הדימוי העצמי שלי ירד מתחת לאפס.
אני מרגישה שזה אבוד ושלעולם לא נצליח להתגבר על זה.
עלו בי המון מחשבות על גירושים ואני מפחדת וגם לא יודעת האם זה נכון.

מתחילת הקורונה בעלי מאד מאד מפחד, תקופה ארוכה מאד לא יצאנו מהבית, היום יוצאים ממש מעט. הילדים עדיין בבית, הוא בשום אופן לא מוכן להחזיר אותם למוסדות הלימוד, ויש ביננו הרבה ויכוחים על כך. אני משתוקקת שיחזרו כבר למסגרות, כמובן שלהם גם כבר קשה להיות בבית והם מחכים לפגוש את החברים ולחזור לבתי הספר ולגנים. כבר תכננו שיחזרו ואז החלה העליה החוזרת בתחלואה וכל יום שעובר מרחיק את הסיכוי שהוא יסכים להחזיר אותם כי באמת יש עליה תלולה. אני תוהה מה עלי לעשות? לשתוק ולוותר? אולי בכלל הוא צודק? אז למה כל העולם שולח ואנחנו לא??? מאד מאד קשה לי המצב במיוחד שאין שום צפי שהעניינים הולכים להסתדר בקרוב מה שאומר שהילדים יישארו עוד תקופה ממש ארוכה בבית

ב"ה רב הזמן אני חיה חיים מאושרים מאד, אך ישנה בעיה אחת שממש מפריעה לי ברמה היומיומית והיא שבעלי בן אדם עצלן וכך יוצא שהאחריות בניהול הבית בכל היבטיו נופל עליי.
קודם על חשוב לי להדגיש שאני מאד אוהבת את בעלי והוא אדם חכם מאד ובעל יכולת הרבה מעל הממוצע. (באמת שזו לא הגזמה הוא אדם מאד מיוחד!)
אבל וזהו באמת אבל גדול, הוא לא עושה כלום עם עצמו אם אני לא מפעילה אותו.
לדוגמא: לא מזמן הוא עזב עבודה מאד נחשבת כדי שנוכל לבצע מהלך דרסטי מאד בחיינו אך כרגע למרות שיש לו שפע של זמן פנוי, הוא לא מחפש עבודה או משיג הכנסה נוספת לבית. למרות שהראיתי לו שאנחנו חייבים הכנסה נוספת מלבד זו שלי.
רק אחרי שאני לוחצת עליו מאד הוא מסכים לעשות כמה טלפונים כדי לחפש, ככה כבר יותר מחצי שנה! ובינתיים כל עול הפרנסה עליי ומה שגם הוא לא מפסיק להוכיח אותי שאני סתם לחוצה מכסף. ובאמת שזה לא נכון! פשוט הוא לא מוכן להקשיב לי או לראות את מה שקורה בעו"ש.
מלבד זאת הוא שונא לעשות מטלות בבית ורק לאחר תחנונים רבים הוא מוכן להוריד זבל או לשטוף כלים וכו'
רב היום הוא מבלה בשכיבה במיטה עם הפלאפון שלו. (אפילו לא עושה ספורט או כל פעילות גופנית אחרת)
יזמתי אינספור שיחות איתו בנושא רובם המוחלט היו שיחות מאד נעימות. הוא הבין שיש בעיה ואמר שינסה להשתפר, אך בפועל הוא מנסה ליום-יומיים ואז שוב אני מוצאת אותו במיטה.
באמת שאני מנסה לעבוד על עצמי לראות רק מה שטוב בו, אבל קשה לי ואני מתוסכלת ואפילו אין לי למי לבכות או להתלונן בנושא כי אני לא רוצה שיחשבו עליו דברים שליליים.
ולכן לפעמים אני גם מתפרצת עליו. במקר

ראשות אקדים לומר בעלי הוא בעל ואבא נהדר והרבה יותר מכך!
יש לו יראת שמים ומידות טובות באמת!!!! והוא אדם מיוחד!
אך יש לנו בעיה משותפת שיוצרת בלגן.
אנחנו דחיינים דוחים הכל עד למצבים נוראים ביותר אנחנו דוחים בכסף עד שעכשיו אנחנו בחובות של 400000 שח בלי דירה
ברוחניות שזה ממש מפריע לי. הוא לא מצליח לקבוע עיתים אפילו לא קצת. לפתוח ספר לעיין ככה כי הרצון בוער זה לא קיים וזה חסר לי מאוד.
איך אני יכולה לדרבן אותו באהבה לעשות את זה. למען שניינו…