זמן רב שאני מחפש להבין מה הרעיון האלוקי באיסור בימי הנידה [ההסבר הפשוט לא מספק אותי], ובנוסף איזה סוג קשר צריך להיות בזוגיות כדי שאוכל להתמודד עם זה יותר בקלות, אולי יש שתי סוגי קשר, ואיך ליצור להרגיש קרובים גם ללא מגע? בקיצור אשמח להרחבה בנושא בכל צדדיו והשלכותיו!
אני התחתנתי כשהייתי בחור ישיבה מאוד רציני ,וכשהתחתנתי הדברים שהיו עקרוניים לי לגבי אשתי היו מידות וכו' ולא התמקדתי ביופי החיצוני דווקא,
היום גדלתי ואני יותר רגיש או מבין היופי של אשה וכו'
וכל פעם שאני יוצא 1)זה מלחמה תמידית לשמור עניים וזה צער בשבילי ,ואני שואל את עצמי למה הקב"ה שם אותנו במצב כזה שצריכים לסבול ?2)ואני מקנא באנשים שיש להם אשה מאוד יפה (או שבהתחלה היו יותר מבינים ),שמסתמא זה חיים יותר קלים ,ולמה אני צריך לסבול ככה?
ואני חושב שזה הנקודה שגורמת לי מרירות בחיי,ומה שווה חיים במרירות וקנאה תמידית??
איכשהו אחרי החתונה שמתי לב בבקרים מסוימים שבעלי מוותר על תפילה במניין. בהדרגה זה הדרדר לפעמים שהוא כלל לא הניח תפילין.
תחילה הייתי מזועזעת מאד. הבנתי שהוא עייף מאד ולכן מתכוון להתפלל מאוחר או ביחידות, וגם זה כאב לי ביותר. ניסיתי לדבר איתו על כך – פעמים באוירה נינוחה ומתוך כבוד, לעיתים פשוט התפרצתי. הוא הביע חרטה גדולה ואמר שהוא פשוט עייף מאד ומתקשה לקום בבוקר.
עם הילדים , העומס ושעות השינה המועטות של שנינו זה פשוט הפך להיות עובדה מוגמרת. הוא קם בשבע וחצי, מארגן ושולח את הילדים, (אני כבר בעבודה) נח מעט ופשוט יוצא לכולל. ניסיתי לגשש מספר פעמים וידוע לי בוודאות שהוא לא מתפלל שם אלא ישר מתחיל ללמוד. (אדגיש שאין מקום נוסף לבדיקה. בדקתי אין ספור פעמים, גם בחופשות לידה שבהן הייתי בבית. הוא לא מניח תפילין לא בבית ולא בכולל).
במקביל הוא לא מקפיד על מנחה וערבית, זאת ראיתי בפעמים שבהם נשאר בבית.
בשנים האחרונות אני כאילו לא מבחינה. משכנעת את עצמי שזהו לא תפקידי, תפקידי הוא להעריך את מה שיש בו, ויש בו הרבה, גם כאדם והן כיהודי. אבל הנושא הזה לא מרפה ממני. ההערכה שלי כלפיו נסדקת, וכן חוסר ההבנה- איך יכול דיסוננס כזה להתקיים אצל אדם? איך הוא יכול ללמוד יום שלם, שלושה סדרים, בהנאה ובהתמדה מרובה, להקפיד על הלכות, להיות בר דעת בכל תחום שהוא אך הנושא הזה מחוץ לתחום? בפרט שנכתבו דברים חמורים על מי שאינו מניח תפילין.
הגברת בעבר עבדה אבל לפני שנה טוענת שלא רוצה ללכת לעבוד.
קרוב לשנה שיושבת בבית בלי לעשות כלום.
עידוד להתפתחות אישית, לימודים/עבודה, נתקלים בבכי.
מאוד קשה לי עם זה,
א. שהיא לא עושה כלום, שזה כמובן פוגע ברמת חיים ומדרדר לחובות.
ב. שיושבת משועממת בבית וכשאני חוזר גמור מהעבודה היא מתעצבת שאני לא מתייחס בשיא החינניות.
ג. וזה לא שהדרישות ירדו, היא דורשת בית גדול יותר, ויש לה זמן להתרשם מאופנה ואקססוריז שהיא רוצה, שכמובן אין לי אפשרות לממן וזה קורע לי את הלב כי אני רוצה להטיב לה אבל לא יכול כאמור.
ד. בכל פעם שאני מקדיש לכך שיחה או מנתב את השיחה לכך שתקח אחריות, היא מתרצת בהמון תירוצים ובעיקר ממרת בבכי. וגברים כידוע, אין להם דרך להתגונן מבכי. וליבי נמס, ונוצר מצב שאני זה שמרגיע אותה ואומר לה יהיה בסדר, והיא לא מוכנה להבין שאם היא לא תשנה את דרכה, שום דבר לא ישתנה.
ה. קמה מאוחר, אין עבודה, אין ילדים, אין מה לעשות , וכל יום היא מתעוררת קרוב לחצות היום, וחוששני שהבטלה תגרום למה שבטלה גורמת.
אני מרגיש שאני נכשל בתקשורת, אבל רק בנושא הזה, כי בשאר התחומים הכל בסדר.
אודה לעצתכם, או הכוונה לדרכי פעולה.
אני יוצאת כבר תקופה עם בחור מקסים ואנחנו בדיבורים על חתונה. מכל הבחינות הוא כל מה שיכולתי לבקש לעצמי, הוא לא מושלם אבל את כל הדברים החשובים יש בו והכי חשוב- ערכי התורה. לפניו (הרבה לפניו) יצאתי עם בחור אך זה מעולם לא הגיע לכדי קשר רציני מכיוון שהוא אינו דתי משום בחינה ולא בחור רציני במיוחד. עם זאת, התאהבתי בו. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים אבל האהבה (או שזו אובססיה??) עדיין קיימת ורודפת אותי. אנחנו לא בקשר כבר שנים אך אין יום שאני לא חושבת עליו. מאז ומעולם ידעתי שהוא לא בשבילי וגם כיום אני מבינה את זה יותר מתמיד אז למה הרגשות האלו ממשיכים לרדוף אותי? אני מאוד מעוניינת בבחור שאני יוצאת אתו כרגע ואין לי ספק שהוא הבחור שעליי להתחתן אתו אבל אני מרגישה שאם הוא היה יודע שעוד יש לי מחשבות יומיומיות על גבר אחר, הוא היה מזדעזע. כבר כמה שנים טובות שדמותו לא יוצאת לי מהראש מבלי שום סיבה הגיונית, כל דבר מזכיר לי אותו, אני מנסה להדוף את המחשבות והחלומות וזה לא עוזר, הוא תמיד עולה. הייתי בטיפול וזה לא עזר. זו תחושה נוראית. מרגישה שנגזר עליי כתיקון לחיות עם האהבה הנוראית הזאת לגבר שלא שווה את האהבה הזו, ושאני עושה עוול לבחור המדהים שאני יוצאת אתו היום. אני לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי אבל הייתי רוצה לקבל התייחסות על דבריי.
כבר המון זמן שאני נמצא בצומת דרכים עקב בעיות זוגיות שהמשפחה שלה יצרה .
יש לה אחות שמייעצת לאשתי דברים שלילים וכך מרחיקה אותה מימני , היא מנסה לסכסך בינינו ללא סיבה אני אדם חם ואוהב ומפנק את אשתי בכל דבר דואג לילדה שלי ואגב היא אמא נפלאה לילדה שלי
אציין גיליתי שיש הקלטת שיחות בטלפון שלה שאחותה אומרת לה דברים שלילים עליי ללא שום בסיס לא האמנתי
ואשתי פשוט לא סתמה לה את הפה היא לא התנגדה לשנאה שאחותה מפיצה עליי היא הקשיבה
אני מגיע מבית חרדי. מאז ומעולם לא הרגשתי קשר מיוחד לדת, הייתי מנסה להקפיד על ההשלכות מתוך הרגל נטו. לפני כשנתיים+ התחילה אצלי ירידה בנושא,
מבולבלת. אי אפשר למעט בקדושתו של ר אלימלך מליזענסק וגדולי החסידות. אני שואפת ומייחלת למעלותיו. והוא ידע מה הוא כותב, כמובן.
מעוניינת במענה ממוקד של תלמיד חכם עם השקפה ונטיה נפשית ומגזרית- חסידית ולא ליטאית. תודה רבה
אני מרגישה שבעלי מפריז בכמויות האוכל שהוא אוכל והוא אכן משמין מעט מיום ליום. הכרתי אותו כבחור רזה יותר ואני מפחדת שבסופו של דבר הוא ישמין ברמה שכבר לא אמשך אליו, משהו שכבר עכשיו אני קצת מרגישה שקורה . כמו כן, קשה לי האכילה המרובה כשלעצמה כי מדובר בגרגרנות, אי שליטה בתאוות ודחפים, ועצם העניין עצמו מפריע לי בבן אדם. אני גם חוששת מההשפעה שתהיה לו על ילדינו כאשר יגדלו ויפתחו התנהגות כזו בעצמם, יאכלו לא בריא וישמינו. כשניסיתי לדבר אתו על כך הוא לא הסכים איתי לגמרי והוא לא חושב שזה כל כך נורא שהוא משמין. ניסיתי להוות דוגמא אישית בעצמי ולאכול בצורה בריאה ומאוזנת יותר אך ללא הועיל. הוא בחור טוב ויש לו המון יתרונות ואני מבינה שאף אחד לא מושלם, וגם אני חוטאת מדי פעם בתאוות האכילה אבל לצערי הרב נראה שהוא אינו מצליח כלל לעמוד בפיתויים וקשה לי מאוד להניח את הנושא הזה בצד. אשמח לדעת אם מחשבותיי הן שטחיות מדי ואיך עליי להתייחס למצב. תודה:)
אז ככה אני כותבת והדמעות בעיניים יורדות בלי הפסקה.
אני נשואה שנתיים יש לי ילדה אחת אני מפחדת להתגרש ואין לי אומץ לעשות את זה ואני כל יום סובלת בעלי הוא בן אדם עצבני קנאי אובססיבי אני לא עובדת כי הוא לא מרשה לי
עבדתי במשרד בהתחלה שהכרתי אותו וזה בלתי אפשרי לעבוד ככה הוא כל שניה מתקשר ורוצה צילומים של המקום שאני נמצאת ,איזה לעבוד למכולת אני לא יכולה ללכת בלי שיחת וידאו!
ומבחינתו ההורים שלי הם זבל וההורים שלו קדושים אגב אנחנו גרים אצל ההורים שלו וזה יותר סבל מחיי הנישואים האלה אמא שלו עוקבת אחרי כל דבר שאני עושה ואומרת לו אמא שלו רעה אני שונאת אותה .
היא משפילה אותי ומדברת אלי בצורה נוראית.
אני לא יכולה להתקרב לבעלי , מרגישה סלידה וכעס גדולים אליו.
ובמריבות הרבות שלנו כל פעם אותו דבר ואז הוא מבקש סליחה ואומר שהוא אוהב אותי ואני פשוט מתה מפחד להתגרש זה רק תמצית מחיי יש עוד כל כך הרבה וזה החלק הקטן אני מפחדת להתגרש איך אסתדר שהוא המפרנס היחיד ההורים שלי בעד שאני יתגרש רק הם לא מראים את זה כי הם פשוט מפחדים ממנו אז השאלה שלי היא איך מסתדרים אחרי שמתגרשים? אני צריכה נס !
כל הזכויות שמורות לאקשיבה 2018
