מתחילת הנישואין בעלי אמר שהוא מרגיש חוסר משמעות ביחד. בהתחלה לא הבנתי אותו. כל שרציתי היה אהבה. נהנתי איתו.
בהמשך השנה הראשונה הוא אמר לי שרוצה שהלך לייעוץ. מסתבר שהתנהגתי כמו ילדה תלותית, ציפיתי ממנו להרבה כאילו הוא חייב לי, הרגשתי נחיתות רבה והבעתי אותה גם. ולא הבעתי דעות שאיפות ומטרות משלי .
בקיצור לא הייתי בוגרת במיוחד. הגענו למסקנה שיש לי מה להתקדם בחיים. וזה נכון, ההורים שלי באמת לא חינכו אותנו לערך עצמי, עצמאות וכו' והם בעצמם עם בעיות בנושא.
אבל מאז המצב נהיה מסובך. כי הוא מרגיש שאין לו כרגע עם מי לקשור קשר רציני, מכיוון שעליי להתבגר (מה שנכון, אני בתהליכים..)
ואני מרגישה שהוא אדיש, לוקח אותי כמובן מאליו. לא מעריך אותי ולא מנסה להשקיע בכלום. (בהתחלה הוא ניסה).
מצד אחד הוא מאמין שיכולה להשתנות מצד שני בינתיים הוא די מנתק את עצמו ורוצה שלא אחיה בפנטזיה כאילו הכל טוב איתנו.
אז בסדר. קלטתי שאין לנו קשר זוגי עמוק עדיין. לקח קצת זמן וגם הבנתי את זה בעצמי. במיוחד שאני רואה איך דברים פשוטים לאחרים לא נמצאים אצלנו בכלל.
יש ביננו קשר טוב וקשר טכני סביר, אנחנו יכולים להתפלסף ביחד לדבר על נושאים שונים, משתדלים לנהל את הבירוקרטיה הדרושה קניות וכו'. חיים באותו בית. אבל צרכים רגשיים לא ממולאים כנראה משני הצדדים..
הוא כאילו כבר אדיש, בלי ציפיות. מרגיש שאין לו מה לעשות במצב הנתון. אבל אני לא מוכנה לזה. מה בינתיים? אני יעבוד על עצמי והוא יחכה? איך תהיה לי מוטיבציה בכלל? ולמה אני אמורה לצפות? לא מצליחה לנתק ציפיות ממנו וגם לא חושבת שזה נכון לגמרי.
זה קצת מעגל קסמים, שבו אני לא מעריכה את עצמי, לכן הוא לא מעריך אותי, ואז אני לא מעריכה את עצמי עוד יותר. ומתוסכלת ממנו יותר. כמה שעובדת על עצמי זה קשה לשבור את המעגל..
אנחנו לפני לידה בעז"ה, וזה מחריד מבחינתי ללדת כשאין לך בעל שבאמת אוהב אותך. וקשר יציב.
אוקי אני לא מאשימה אותו שקשה לו להעריך אותי, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על להיות בשבילו אמא לילדים בלי שהוא רוצה בי כאישה. (הוא לא רוצה להפרד או משהו פשוט מבחינתו הוא מחכה שיום אחד נוכל להרגיש נשואים באמת, בינתיים הוא מסתדר בחיים).