ייעוץ בנושא זוגיות

אני רווקה חרדית מבית בשנות ה30 הראשונות.
איכותית, עובדת בתחום שמסב לי המון סיפוק, אני עסוקה מאוד במגוון של עניינים. יש לי חיי חברה מלאים, אני מרוצה מעצמי ושמחה במשפחה שנולדתי אליה.
אני רק… רווקה 🙂
אין לי כעס על עצמי ולא האשמה. האישיות שלי רק הולכת ונבנית עם השנים וזה משמח אותי. אני מלאה אמונה והשידוכים זה לא הנושא שבגללו בחרתי לכתוב.
חסרה לי אהבה. אחת.
אני מרשה לפרש את המילה לכל הכיוונים האפשריים של המילה היפה הזו.
יש בתוכי המון אור רצון ונתינה שמחפשים דרך החוצה.
אני נותנת המון לאחרים, אהובה ואוהבת ומרגישה מצויין ב"ה מהרבה בחינות.
אבל עדיין חסרה לי אהבה אחת. עד כלות.
לפעמים אני כל כך מתגעגעת למישהו נעלם, ונשאר לי רק לקוות שזה קרוב ויגיע ושאני לא חיה בפנטזיה שאין לה מוצא.
אין לי שמץ רצון "להתלכלך" בקשרים, במראות או בחוויות שלא מתאימות לי כרווקה עובדת ה'. אבל ההתמודדות הזו רק הולכת ומתרחבת עם השנים.
יש בי כמיהה אדירה לנפש קרובה, לבן זוג, לחיים של ביחד ועד כמה שידוע לי אין לי שום דרך מותרת להביע אותה אפילו לא זמנית.
נראה לי שאין לזה פתרון חוץ מחתונה, בזמן הנכון עם האדם המתאים.
ועדיין, אשמח לקבל כל תגובה תומכת ומפיחה תקווה. עצם האפשרות לכתוב את זה בלי לחתום ובלי להזדהות משחררת מאוד.

הבעיה היא שאנחנו גרים עם אמא שלו מאז החתונה.
הקשר של בעלי עם אמא שלו זה משהו שאי אפשר להסביר במילים,בקצרה היא אלמנה והוא הבן האחרון ומזה 10 שנים הם גרים ביחד (השאר התחתנו). הוא בא ממשפחה מבוססת מאוד ואני לא. קנינו בית מכספי חסכונות שלו ללא צורך במשכנתא. לאחרונה הסתיימה הבנייה של הבית ואני מאוד רוצה כבר להיכנס אליו. יש לנו תינוק בן 5 חודשים שזקוק לפינה שלו ( אצל חמותי אין לו פינה,להפך) וכל הזמן בעלי אומר איך נעבור אין לנו כסף לקנות ריהוט וכל מה שצריך.
הבעיה שאני כבר מרגישה חנוקה לגור עם אמא שלו. אין לנו פרטיות. היא כל דבר רוצה לדעת ולהתערב בעיקר בגידול של הילד. כל דבר שקורה לא טוב או שנהרס היא מאשימה אותנו ובעיקר אותי. כל היום עקיצות ולעג עליי. 3 שנים אני סותמת את הפה לא עונה לא משתפת את בעלי כי הוא כמובן יגיד שאני סתם רגשנית.וסתם נפגעת.
אבל אני באמת לט יודעת כבר מה לעשות. אני יושבת בוכה בלילה אין לי חשק לכלום. שמחת החיים שהייתה לי הלכה ונעלמה. ואני מפחדת שבאיזשהו אופן זה יפכע בזוגיות שלי עם בעלי.

בעלי עובד במשרה חשובה וכל השבוע לא בבית. יש איתו נשים ואני מקנאה למה הן עובדות איתו יום יום ורואות אותו ואני לא…
בעיקר אני מקנאה שנשים יפות ומגניבות כאלה עובדות איתו.
אציין שאני אוהבת איך שאני נראת ולא מרגישה פחות מהן אבל בכל זאת קשה לי.
הייתה תקופה שהתפללתי המון לה' שיקח ממני את הקנאה הזו ואני עדיין מקנאה. נמאס לי כל היום אנחנו רבים על הנושא הזה. מה אני יכולה לעשות?? לא רוצה לקנא לבעלי רוצה להיות אדישה!! אני מקנאה בחברות שלי שהם ממש לא מקנאות לבעלים שלהם. גם אני רוצה להיות כזו!!איך עושים את זה???

יש ביני לבין אשתי פער רוחני. אני הולך לכיוון של קודש ואשתי פחות. אמנם מוגדרת כדתיה אך רואה סרטים וכו.
הנקודה היא שכבר לפני החתונה ידענו זאת אך לפני החתונה הייתי בתהליך של התחזקות ובאמת תהינו האם זה נכון להינשא. בסוף ב.ה נישאנו. מאוד פחדתי לבטל.. לחץ.. אך הפער עדיין היה קיים. ציפיתי מאשתי להתחזק איתי. היה חשש גדול מאוד שהלך ורק הצדיק את עצמו. אני רציתי בית עם קדושה ואת אשתי מעניין דברים אחרים.. זה גורם לי גם קצת לזלוג החוצה לא מבחינת שמירת העיניים אלא מבחינת השוואות. אני כל הזמן מאוכזב מהפער הזה ומרוכז בהשוואות. אני כועס על אשתי ומאוכזב שהיא רואה סרט או משהו. כמובן שהיא גם עושה דברים אחרים. אני אברך והיא עובדת כרגע. היא אמא מקסימה. אך עם נקודה זו אוד קשה לי עד כדי מחשבות על פירוד. בגלל הפער הרוחני.
אני רוצה ללמוד עוד שנים בישיבה והיא רוצה שאסיים בקרוב ואצא לעבוד.
אני בעיקר מאוכזב מזה שהיא לא רוצה את אותם ערכים כמו שלי אלא פשוט לחיות..
השאלה שלי מה לעשות? אני מפחד שלעולם לא אצליח לקבל אותה כך. שלא נצליח לגשר על הפער. שתמיד אחיה בגיהנם של השוואות לנשים אחרות. באמת חשוב לי דברים שבקדושה! אך לכאורה ברור לי שעל דבר כזה לא מפרקים זוגיות אך מצד שני אני מרגיש שאני כבר לא מצליח. אני בטיפול בערך שנה. יש קצת התקדמות אך עדיין..

מדוע תפקיד האישה בבית היהודי הוא עול כבד לדוג': נקיון, חינוך, בישול, גיהוץ, כיבוס, פרנסה והרשימה עוד ארוכה…

ואילו לגבר ישנו תפקיד רם ונישא של לימוד תורה, ואין על כך זלזול או פקפוק בעול הכבד שנא' "תורה מתשת כוחו של אדם".
אך עדיין עומדת כאן שאלה של כביכול "שיוויוניות".

כיצד יש לאישה הרבה תפקידים ואילו לגבר פחות?

אני אישה חרדית, נשואה פלוס 4. מתמודדת הרבה מאד עם בעיה של חיפוש אחרי אהבה… בעלי הוא אדם מקסים, אבא ובעל טוב, ירא שמים אמיתי. אבל, קר, קר מאד, אדיש ופאסיבי, לא מסוגל להביע רגשות. אני חווה כל הזמן דחייה, מרגישה לא רצויה ולא נחשקת. הוא טוען שאני טועה, רק שהוא לא מסוגל להביע את עצמו. אוקיי, מקובל. אבל תכל'ס, הנפש שלי מחפשת ומשתוקקת לנפש קרובה, חמה ואוהבת. אני מוצאת את עצמי נופלת כל הזמן לקשרים אסורים 'לא מבינה איך, אבל הם מזדמנים איכשהו לחיים שלי בכל מיני דרכים מעניינות, לאו דווקא דרך הרשת. ניסיתי המון דברים כדי לסור מהרע, ממלאה את עצמי בהמון תוכן שעושה לי טוב אבל בסופו של יום אני מרגישה בודדה מאד ונופלת לדפוס של קשרים אסורים. בד"כ הקשר מסתכם בקשר וירטואלי וטלפוני בלבד. מלבד מקרה בודד של כישלון. ומאז איבדתי אמון בעצמי, לא יודעת לאן אסחף….
מרגישה שנכנסתי למעין לולאה בלי יכולת להשתחרר.
אני מתחננת על נפשי, הצילו! זקוקה לעיצה טובה. איך? איך אני ממלאה את החור הזה שזקוק וצמא לאהבה? יש דרך מותרת?
יישר כח:)

אנחנו נשואים כ-10 שנים, והורים ל ארבע בנות לאחר כל הלידות קיבלתי היתר מרב לקחת מניעה בזמן ההנקה.
כעת הבת שלנו בת שנתיים וכבר שנה בערך שלא יונקת, אך לי וגם לבעלי עדיין קשה לחשוב על הריון נוסף.
אשמח מאד לקבל תשובה האם זה בסדר מבחינת דעת תורה? (ולא מבחינת דרכי חסידות וכ').
וגם מבחינה השקפתית, האם כל אשה אמורה להיות זמינה כל הזמן להולדת ילדים???

בעלי לא נותן לי להתקרב לפלאפון שלו
נכנס איתו למקלחת לשירותים וכו'
כשאני אומרת לו אתה יכול להשאיר את הפלאפון לידי
הוא ישר מחליף נושא
שני אומרת לו כנראה שיש לך מה להסתיר אם אתה מפחד
אז הוא ישר אומר לי שאני כל החיים שלי מה שמעסיק אותי זה פלאפון ולפעמים אומר גם שאני פרנואידית
איך אני אמורה לקבל את זה?

שלום רב, למרות שאני מרגישה שיש עוד זמן אני כל הזמן חושבת על הזיווג שלי. אני לאחרונה משתדלת להתחזק ולומדת מספרים וצופה בסרטוני הידברות ובאמת