למדתי בסמינר מוכר, והייתי בת מצוינת בסמינר. הורי חוזרים בתשובה, ותמיד חייתי מתוך ניסיון לבירור אמיתי של האמת בכל דבר. כבחורה הייתי הולכת להתפלל בבית כנסת בשבתות שלוש תפילות, בשבת בצהריים קראתי ספרי מחשבה ומוסר, וכל הזמן השתדלתי לחשוב על עבודת ה', ואיך הכי נכון שאעבוד אותו.
יצאתי לשידוכים. ההורים שלי מאוד תומכים ומסורים, אך כבעלי תשובה, לא יכלו לקבל את האקסיומה שכדי לקבל בחור בן תורה צריך לתת דירה, או סכום נמוך יותר (300.000) ואמרו שיתנו את כל מה שיש להם, אך לא מעבר לכך. מסיבה זו היה לי ברור שהשידוך שלי מן הסתם לא יהיה מטובי הישיבות המוכרות, אך זה גם לא הפריע לי, כי תמיד ידעתי שאני מחפשת את התוכן של הבחור ולא את הנתונים החיצוניים שלו. להפך, חיפשתי בחור שלמד בישיבה תיכונית ועבר לישיבה גדולה טובה ל"חיזוק". קיבלתי שדר מתמיד מההורים שלי שקשה להאמין שאקבל בחור מישיבה מוכרת, אבל ההורים שלי הסתכלו על כל מערכת הסחר בשידוכים בגועל, כך שלא ראו בכך הפסד גדול. אני הייתי בחורה תמימה וחשבתי שאכן העטיפה החיצונית לא אומרת דבר, ואפילו לא חשבתי לשאול בפגישות מה הבחור חושב לעשות אחרי החתונה, שהרי מה שחשוב זה הכוונה, הרצון ועבודת ה' בכל מצב, ופחות רלוונטי אם הבחור לומד או עובד. העיקר שיהיה עובד ה' אמיתי.
נפגשתי עם בחורים שונים, ובסוף מצאתי את הבחור שהפך לבעלי. כבר בפגישה הראשונה הרגשתי שזה מה שאני מחפשת. נפגשנו חמש פגישות בלבד, ובשישית סגרנו . בעלי מגיע גם הוא ממשפחה של חוזרים בתשובה, מאותה מנטליות וקהילה דומה להורים שלי. הוא למד בישיבה לא סטנדרטית, אבל נחשב לבחור רציני מאוד, ואף הציעו לו לעשות "חיזוק" בישיבת מצוינת, אבל הוא לא רצה. לא היה לי מושג האם הוא רוצה ללמוד או לעבוד אחרי החתונה, והרגשתי גם שאין זה ראוי לשאול שאלה כזו, העיקר שהוא מכוון לשם שמים.
התחתנו. לאחר החתונה הבנתי שזה ממש, אבל ממש לא מה שחשבתי או חיפשתי. אשתדל לקצר. בעלי אדם טוב, מאוד טוב. הוא אוהב אותי מאוד, דואג לי ומשתדל לעזור לי כפי יכולתו. אך האופי שלו שונה לגמרי משלי, והשוני הזה מתבטא בכל המישורים. הן במישור הזוגי, הן במישור של עבודת ה', והן בהתנהלות החיים. חשבנו שבהתחלה הוא ינסה ללמוד תורה, ואחר כך יראה מה הוא מעדיף. בפועל, במשך שנה בעלי היה בבית, בילה את רוב הזמן בשינה או בקריאת ספרים (לא דתיים אך גם לא בעייתיים מבחינה הלכתית) כשהוא שוכב על המיטה. אני, שמעולם לא ראיתי דבר דומה לזה בבית הורי, הייתי מופתעת ומבוהלת מאוד, וגם חסרת אונים. אציין שבבית הוריו של בעלי זה בדיוק המצב, והמשפחה שהייתה נראית חיצונית דומה כל כך למשפחתו של בעלי – רחוקה מהם מנטלית כרחוק מזרח ממערב. כמובן שאם בעלי שכב במיטה רוב היום, הוא גם לא ממש לקח אחריות על ניהול החיים השוטף, ובגלל שכל הזמן ניסיתי להיות איתו, ולא רציתי בשום פנים ואופן לחיות את חיי לבד, גם אני לא עשיתי צעד בנושא הזה. בשנה הראשונה היינו יוצאים הרבה מהבית, אך כל זה קרה מזמן אחר הצהריים, בו הייתי חוזרת מהעבודה, ואז בעלי היה מתעורר. בילינו הרבה, אבל זה לא עזר לי להפחית את תחושות הלחץ, החרדה וחוסר האונים.
זמן קצר מאוד לאחר החתונה נכנסתי להריון, וזה היה הדבר שמנע ממני לחשוב על חרטה מהצעד שעשיתי. סבלתי מאוד בזמן הזה, למרות שבעלי התנהג אלי בסדר גמור, אבל בגלל כל הנ"ל הרגשתי שאין לי פרטנר.
לאחר שנה וחצי יצרתי קשר עם מדריכת הכלות שלי לשעבר, והיא עזרה לי לשבור את המצב ולצאת ממנו. היה זה זמן מאוד לא פשוט מבחינה זוגית, אבל עברנו את זה והכל מאחורינו.
הכל מאחורינו, אבל אני עדיין לא שוכחת את זה לבעלי.
בעלי ניסה ללמוד לבד בבית הכנסת, וזה החזיק לחצי שנה
