שאלות בנושא: דיכאון

אלוקים, אין לי כוח! כל היום אני בוכה, לא עושה כלום בבית, לא מכינה ש"ב ועבודות קבוצתיות, עד שכל החברות כועסות עלי, הן טוענות שהן מקבלות ציון נמוך בגללי, כי הציון משותף, והגרוע הוא שהן צודקות! אין לי כוח ומשמעת עצמית להכין ש"ב ועבודות.
לאחרונה שונאת את בעלי, סתם, לא יודעת למה, מסכן, הוא בן אדם טוב, ואני אישה גרועה שלא עושה כלום, למה נולדים אנשים גרועים כמוני?
הלוואי שלא הייתי.
מה עושים?
(בת 20, נשואה, לומדת לתואר, בהריון חודש חמישי)

היי אני בחורה שמתקדמת לגיל 30 בצעדי ענק. בחורה חרדית, גדלתי בסביבה חרדית ויחסית שמורה כל חיי. יודעת ומאמינה שיש אלוקים והוא כאן, שומע ואוהב. אבל לא מרגישה את זה. היו ימים ותקופות לא קלים בחיי שהרגשתי את אהבתו ודאגתו

היי, אני מגיעה לפה אחרי באמת שאני מרגישה שאיבדתי תקווה.. אני בת 23, לומדת ועובדת. ואין לי חברים, פשוט אין. לא שמרתי על קשר עם חברים שהיו לי ויש לי בעצם חברה אחת בלבד. אחת בלבד. שגם איתה אני בריב

ממש לא יודע מה לעשות. עצבני על כך שאני עצבני. לפני שנים הייתי קם מוקדם והולך רחוק למנין שבת בבוקר מבחירה אישית ומתוך שמחה וסיפוק שהצלחתי. למרות שהיו לי מקומות הרבה יותר קרובים והרבה יותר מאוחרים. היום כשיש לי דרך של חצי מהזמן אני אוכל את עצמי למה צריך ללכת כל כך רחוק ואולי אני כבר יתפלל בבית ביחידות. למרות שבפועל אני כן הולך אבל איפה הסיפוק? לאן הוא נעלם?

נקודה נוספת שרציתי לעורר גם בקשר לתפילה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לרצות אותי. יש מנין הכי טוב אבל הבעל קורא….

יש מנין גם כן אפילו יותר טוב… וגם הבעל קורא. אבל הנוסח…

אם רק היו מתפללים במנין ההוא בנוסח הזה… אם רק הבעל קורא ההוא היה מתפלל בביכנ"ס השני…

שנים עברו הייתי מסיים את התפילה במקום הטוב שהבעל קורא לא הכי הכי ולאחר מכן הייתי הולך למנין אחר לשמוע את הקריאה. ולמרות שרבנים פסקו לי שאין צורך הלכתי בכך חשתי צורך נפשי. להרגיש שיצאתי ידי חובה הכי טוב שיש כיום זה לא קורה.

הנישואים שלנו ממש יורדים לטימיון אני כבר לא מסתדרת איתו, כל הזמן רבים ומתווכחים והולכים לישון כעוסים והוא מלא בטענות כלפיי שאני רק רוצה לישון ועצלנית ורוצה שהוא יהיה עבד שלי ומבשלת בכוח והכל אצלי ב"אוף" ולא מכבדת אותו וכו' וגם אני מצידי מלאה טענות עליו וכל הזמן חולמת על תחילת הנישואים איך הכל היה ורוד ונעים והיה לו אכפת ממני ומה חסר לי ומה להביא לי וממש הייתי מלכה בשבילו .אני מלאה במחשבות על למה התחתנתי ולמה עשיתי את זה לעצמי ומה יהיה בעתיד ולאן החיים עוד ידרדרו ומתי יהיה לי חופש???????? ועוד הרבה שליליות… תעזרו לי נמאס לי כבר מהכל אני עובדת מפרנסת חוזרת ב5 ואז מתחילה את המשמרת השנייה עייפה ומיואשת.

האם ניתן לחיות חיים מלאים ושמחים גם לאחר גירושין??
הגרושין שלא באשמתי

אני בת 39 בעלת תשובה, גרושה כבר 6 שנים ללא ילדים, אני מתוסכלת מהחיים שלי ומרגישה שאין להם טעם. עד לפני חודשיים עבדתי ואיך שהוא הימים חלפו והכל היה כאילו טוב. בחודשיים האחרונים אני כבר לא עובדת וכל היום יושבת בבית, אני גרה עם ההורים שרוב היום לא בבית, אחים ואחיות שלי לא מתקשרים לשאול לשלומי בכלל, כל השנים הם מתקשרים אלי רק כשצריכים כסף, גיליתי שגם החברות הבודדות שיש לי מתקשרות רק כשהן צריכות עצה או טובה. וככה כל בוקר אני קמה בסביבות עשר מתפללת ויושבת בוהה בבית עד הערב, לפעמים אני גולשת באינטרנט, פעם בשבוע קניות בקיצור המצב ממש לא פשוט. כשיושבים בבית יש הרבה זמן למחשבות על החיים ופתאום אני מבינה שאני אטוטו בת 40 – לא הקמתי בית משלי, אין לא זוגיות, אין לי ממון/בית משלי, אין לי השכלה וקריירה, אין לי חברות וכל החוסר הזה ממש שובר אותי, אם לפחות הייתי מצליחה במשהו אחד בחיים אז הייתי נאחזת בו אבל אני מרגישה פשוט אפס אחד גדול. הלב שלי שבור וכל לילה אני הולכת לישון בוכה, מבחינתי הסיבה היחידה שאני עוד בחיים זו אמא שלי, שאני יודעת שהיא היחידה שהכי אוהבת אותי בעולם ואני לא רוצה לצער אותה.
זהו

למה יש מוות? למה העולם הזה נגמר ובנוי בצורה של טרקלין?
(אוף, אולי בכלל זה שאלות שאין להם תשובה..)
הכי מפחיד אותי זה להיקבר בידיעה שלא עשיתי בסופו של דבר את התפקיד שלי..
וגם-הפחד הזה מהחיים שאחריי.. או הו.. שכר ועונש. והידיעה שזהו אי אפשר לתקן.
אשמח לתשובה שלכם…
כואב לי עכשו.
אבל זה יעבור..

למה לחיות כשאפשר לא?
אין לי כוח לחיות, אין לי כוח לקום בבוקר, לא בא לי להשקיע לעשות תואר, לעשות פסיכומטרי.
למצוא עבודה, להיפגש עם חברים.
להתחתן, להקים משפחה, לקנות בית.
לא קרה לי שום דבר, יש לי כישורים "להצליח בחיים" יש לי אשה ואני אוהב אותה, יש לי משפחה והם אחלה, לא חסר כסף בבית או משהו כזה.
אבל אני לא מרגיש שאני באמת "רוצה" בחיים האלה.
אל תדאגו אני לא מתכוון להתאבד כי אני יודע שכל מי שסביבי יסבול מזה. אני רוצה לרצות לחיות.

כמעט כל בוקר כשאני מתעורר, יש לי הרגשה לא טובה.אולי בגלל שיש שיגרת חיים שקמים והולכים לכולל ואח"כ מנחה וערבית, ושוב חוזרים הביתה.אני לא מרגיש שמח לקום . וגם בלילות לפעמים מצטיירים לי בראש כל מיני פרצופים של אנשים שאני מכיר ,בלי להיכנס למעשיהם או מה שקרה איתם, וזה בא לי בלי תכנון, ולא נוח לי עם זה . אודה לכם על ייעוץ.