שאלות בנושא: דיכאון

שלום וברכה, אני בטוחה שהשאלה שלי לא מקורית במיוחד והרבה אנשים חווים זאת. אני מרגישה לפעמים ריקנות. זה בא פתאום, ברגע אחד. אני יכולה להרגיש על גג העולם ומאושרת ורגע אחר כך ריקנות לא מוסברת. (בדרך כלל זה יבוא על

כלפי חוץ אני נראית הכי נורמטיבית שיש, נשואה, יפה, עם ילד חמוד, אף אחד לא חולם מה עבר עלי, מה עובר עלי ועם מה אני מתמודדת….אבל בתוכי אני יודעת שאני רק לא רוצה לחיות, לא מעוניינת להיות בעולם הרע הזה…
ואני קצת מרגישה, שכשאני כן מנסה לבחון איך להצליח לחיות, לשרוד, לפחות בשביל הילד שלי, קשה לי עם המון דברים בדת, אני מוגדרת היום כחרדית מודרנית, ומרגישה שרוצה לשחרר קצת יותר, הלבוש שלי לא ממש לפי ההלכה..ויש כמה מצוות וחיובים שקשה לי לחיות איתם, ורוצה לחיות בלעדיהם,
אז מה עדיף??? לחיות ולחטוא כל החיים ואחכ להשרף על זה בגהנום?? או אם כבר אז מותר לי להתאבד עכשיו, ולסיים את ההתמודדות בלי לחטוא??
אני מחפשת תשובה! מרגישה שאין מה לענות על זה…..
אבל נואשת!!!!

אני רוצה לדעת למה לחיות. אני לא מפסיקה כרגע את החיים כי אני מפחדת מאלוקים.ושאני חושבת שוב,גם איך שאני חיה את החיים אני צריכה לפחד מאלוקים..
ז'א ממילא אני לא מחוברת, לא מסוגלת להיות מחוברת, אז מה הענין??
אני לא איזה בחורה צעירה מבולבלת..
אני מרגישה שהחיים כבר גדולים וסוגרים עלי.ובאמת שניסיתי..
נמאס לי מהתמודדיות שלי..
אני לא חושבת שכדורים ירגיעו לי את כל הפחדים,החרדות והיאוש שלי.אני ראלית לחלוטין ולא מוצאת פתרון..
אני נמצאת בתהליך טיפולי והכול חונק עלי.
יודעת ומבינה כיום( בעקבות התהליך) שיש לי הרבה דפוסים מעוותים בגלל כל מיני דברים שעברתי בחיי.
אבל המודעות הזאת לא עוזרת לי..
אני כל הזמן בורחת במודע או בתת מודע לדפוסים מחשבתיים והתנהגותיים לא נכונים.
אני מוצפת, רע לי , והנפש שלי כל הזמן בורחת למקומות חדשים..(חרדות/ocd/ דיכאון ועוד..)אני במצב דרוך מה השלב הבא..
נמאס לי!!
לא מסוגלת להכיל את עצמי.לא מצליחהלשחרר את ההפרעת האכילה שיש לי..מרגישה מושפלת כ'כ..
אז כתבתי בלי יותר מידי לחשוב..
אני רק רוצה באמת לדעת למה בתור אדם מאמין( ואני מאמינה-לכן זה יותר מסובך..)אני צריכה להמשיך לחיות?
ואל תענו לי בכל מיני משלים וחיזוקים באמונה..
אני מרגישה מושפלת שזה מה שאני שווה בעיני אלוקים,חתיכת הפרעת אכילה..
לא יודעת אם אני מובנת בכלל..
מחפשת איזה תקווה..

שנים רבות אני נושא את הכאב בתוכי, עברתי חיים מאד קשים ומאתגרים גם בתור בחור וגם בתור נשוי, מאד מציק לי שאני לא מצליח להרגיש אהבה לקב"ה במיוחד אחרי כל הסבל שעברתי בשם הדת,ואם את זה הדת גורמת … אני

אלוקים, אין לי כוח! כל היום אני בוכה, לא עושה כלום בבית, לא מכינה ש"ב ועבודות קבוצתיות, עד שכל החברות כועסות עלי, הן טוענות שהן מקבלות ציון נמוך בגללי, כי הציון משותף, והגרוע הוא שהן צודקות! אין לי כוח ומשמעת עצמית להכין ש"ב ועבודות.
לאחרונה שונאת את בעלי, סתם, לא יודעת למה, מסכן, הוא בן אדם טוב, ואני אישה גרועה שלא עושה כלום, למה נולדים אנשים גרועים כמוני?
הלוואי שלא הייתי.
מה עושים?
(בת 20, נשואה, לומדת לתואר, בהריון חודש חמישי)

היי אני בחורה שמתקדמת לגיל 30 בצעדי ענק. בחורה חרדית, גדלתי בסביבה חרדית ויחסית שמורה כל חיי. יודעת ומאמינה שיש אלוקים והוא כאן, שומע ואוהב. אבל לא מרגישה את זה. היו ימים ותקופות לא קלים בחיי שהרגשתי את אהבתו ודאגתו

היי, אני מגיעה לפה אחרי באמת שאני מרגישה שאיבדתי תקווה.. אני בת 23, לומדת ועובדת. ואין לי חברים, פשוט אין. לא שמרתי על קשר עם חברים שהיו לי ויש לי בעצם חברה אחת בלבד. אחת בלבד. שגם איתה אני בריב

ממש לא יודע מה לעשות. עצבני על כך שאני עצבני. לפני שנים הייתי קם מוקדם והולך רחוק למנין שבת בבוקר מבחירה אישית ומתוך שמחה וסיפוק שהצלחתי. למרות שהיו לי מקומות הרבה יותר קרובים והרבה יותר מאוחרים. היום כשיש לי דרך של חצי מהזמן אני אוכל את עצמי למה צריך ללכת כל כך רחוק ואולי אני כבר יתפלל בבית ביחידות. למרות שבפועל אני כן הולך אבל איפה הסיפוק? לאן הוא נעלם?

נקודה נוספת שרציתי לעורר גם בקשר לתפילה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לרצות אותי. יש מנין הכי טוב אבל הבעל קורא….

יש מנין גם כן אפילו יותר טוב… וגם הבעל קורא. אבל הנוסח…

אם רק היו מתפללים במנין ההוא בנוסח הזה… אם רק הבעל קורא ההוא היה מתפלל בביכנ"ס השני…

שנים עברו הייתי מסיים את התפילה במקום הטוב שהבעל קורא לא הכי הכי ולאחר מכן הייתי הולך למנין אחר לשמוע את הקריאה. ולמרות שרבנים פסקו לי שאין צורך הלכתי בכך חשתי צורך נפשי. להרגיש שיצאתי ידי חובה הכי טוב שיש כיום זה לא קורה.

הנישואים שלנו ממש יורדים לטימיון אני כבר לא מסתדרת איתו, כל הזמן רבים ומתווכחים והולכים לישון כעוסים והוא מלא בטענות כלפיי שאני רק רוצה לישון ועצלנית ורוצה שהוא יהיה עבד שלי ומבשלת בכוח והכל אצלי ב"אוף" ולא מכבדת אותו וכו' וגם אני מצידי מלאה טענות עליו וכל הזמן חולמת על תחילת הנישואים איך הכל היה ורוד ונעים והיה לו אכפת ממני ומה חסר לי ומה להביא לי וממש הייתי מלכה בשבילו .אני מלאה במחשבות על למה התחתנתי ולמה עשיתי את זה לעצמי ומה יהיה בעתיד ולאן החיים עוד ידרדרו ומתי יהיה לי חופש???????? ועוד הרבה שליליות… תעזרו לי נמאס לי כבר מהכל אני עובדת מפרנסת חוזרת ב5 ואז מתחילה את המשמרת השנייה עייפה ומיואשת.

האם ניתן לחיות חיים מלאים ושמחים גם לאחר גירושין??
הגרושין שלא באשמתי