ייעוץ בנושא דיכאון

למרות כל הספרים ומאמרים ועלונים וכו וכו וכו שקראתי בנושא אמונה וקבלת יסורים וכו, אינני מצליח להשקיט שאלה שמנקרת בי קשות וגורמת לי קשיים אמיתיים בקיום מצות.
אם הקב"ה הוא כל יכול מדוע ברא יסורים?
כל התשובות של "מרצון הטוב להיטיב" ו"נהמא דכסופא" ו"שכר בעוה"ב" ודברי המס"י בפרק א' וכו וכו וכו לא עונים על שאלה פשוטה מאוד מאוד כנ"ל!
הרי הקב"ה כל יכול!! וא"כ יכל להיטיב בלי להיות מוגבל לחוקים של "נהמא דכיסופא" וכו וכו!!

הדבר היחיד שאני מרגישה כשמנסה לעזור לעצמי לרצות להתקיים- זה כמיהה לקשר.
אך לא מוצאת שום אופציה סביבי והאמת שגם לא בתוכי כי קשה לי להאמין שיש דבר כזה קשר שאני יהיה חשובה למישהו למרות שהוא לא חייב לי כלום. מה שנשאר לי זה הכרויות ברשת שזה לא מתאים לי שכל חיי שמרתי על עצמי. שמרתי על עצמי וחייתי כמו רובוט ללא טיפת חום ואהבה עד שקרה מה שקרה.

אני עובדת עצות מה לעשות כרגע. אין בי כח להתמודד. מתלבטת בין להפסיק להילחם לחיות לבין להידרדר לקשרים לא ברורים העיקר לקבל משהו אנושי.
אציין שאין לי כוחות לטיפול כאשר אני בבדידות כזו וחסרת תמיכה לגמרי.
אני אחרי מלחמה ארוכה

אני בת 20 ויש לי זמנים -יותר נכון ימים שבהם אני ממש במצב רוח ירוד, בהרגשה לא טובה, כל הזמן צורך לבכות וכ'ו…הבעיה שאני מאד מאשימה את עצמי בדבר הזה, למה זה קורה לי, מה הקשר עכשיו לבכות, למה התהפכתי היום וכ'ו
נוצר מצב-שחוץ מההרגשה הירודה שלי-אני גם בהמון האשמה עצמית ולא נותנת לעצמי מקום לדכדוך.
השאלה שלי היא האם ההאשמה הזאת נכונה, האם יש צורך בה, האם באמת עליי לעצור את עצמי. או שלהפך ההאשמה היא שמרעה את המצב-ואם כן-כיצד ניתן להתמודד איתה??????
בכללי אפשר לאמר שאני מאד מאד שיפוטית כלפי עצמי, נוטה להאשים את עצמי ולקחת את כל האחריות/הבעיות על כתפיי.
אשמח לתשובה מכם ולעצות להתיעלות.

אני אחת שעברה הרבה בחיים, משברים, הרבה דיכאונות כל פעם נופלת לתוך הדיכאון וקמה מחדש. בקיצור חיה במלחמות תמידיות.
בעיקבות כל הקשיים האלה נהיו לי הרבה בעיות באמונה..
בהתחלה זה היה רק שאלות כמו מה משמעות החיים. לאט לאט זה הגיע לכעס על ה' , כעס על כל הסבל שהוא נותן לי, כעס על זה שהוא ברא אותי,כעס על זה שאני רוצה להתקרב אליו, רוצה להרגיש אותו והוא יודע את זה ובכל זאת הוא נותן לי סבל..סבל שגורם לי להתרחק ממנו. הכעס הזה רק החמיר והחמיר עד שהגעתי למצב שמרוב כעס אני מחללת שבת בדווקא, לא מתפללת בדווקא, לא נוטלת ידיים בדווקא. ופשוט עוברת כמה שיותר עברות ופשוט לא אכפת לי מכלום.
עכשיו בתקופה האחרונה הכעס כבר נרגע,לא יודעת איך. עכשיו מה שאני מרגישה זה חוסר אונים, מרגישה כלואה בעולם שאני לא רוצה להיות בו,בעולם שאין לי מה לעשות בו,ה' פשוט שם אותי פה ואין לי לאן לברוח ומרגישה גם ריקנות מטורפת. ובזמן האחרון התחילו לי הרגשות משונות.. אולי זה ישמע לך מוזר אבל פתאום אני מרגישה כל כך מוזר עם זה שיש דבר כזה ה' שמנהל את העולם ומחליט מה יהיה איתי,שיש עולם הבא. הכל מרגיש לי כמו סרט, כמו חלום. אני יודעת שיש ה' , אבל פתאום באות אלי התחושות המוזרות האלה… אני מרגישה כמו בנאדם שרק עכשיו סיפרו לו שיש דבר כזה ה' ועולם הבא וכל הדברים האלה. אבל בעצם אני יודעת את זה מאז שנולדתי…פתאום הכל מבולבל לי. אני לא אוהבת את החיים ולא רוצה לחיות אבל אין לי ברירה , אני תקועה פה בעולם,צריכה להתמודד עם כל הקשיים. אז אני רוצה לפחות להרגיש שמחה, להרגיש משמעות לזה שאני חיה, להרגיש סיפוק. עכשיו אני מרגישה ריקנות עצווומה!. ולמרות כל התחושות המוזרות האלה, אני יודעת שהדבר היחיד שיציל אותי מכל התחושות האלה ומהריקנות ומהחוסר רצון לחיות זה רק אם אני אתקרב לה' ויאהב אותו, וירגיש שהוא קרוב אלי..אני יודעת שבלי זה אין סיכוי שאני אהיה מאושרת אי פעם. אני לא שמחה שזה המציאות ושמישהו שולט על החיים שלי…אבל אין לי ברירה,אני חייבת לקבל את המציאות הזאת, אני לא רוצה לסבול יותר. אבל באמת שאני לא יודעת איך לעשות את זה, איך להיפטר מכל התחושות האלה שהם נגד ה'.
היו לי תקופות שהייתי מחוברת לה' ומתפללת אליו ומרגישה אותו לצידי. איך הכל ה

כל הזמן היום וגם במהלך ההריון תמיד היה לי את הפחד שזה חס ושלום ישפיע על העובר וחס ושלום בעתיד לא ילך בדרך התורה בגלל אותן מחשבות בנושא.
קראתי ברשת כי יש השפעה של לחץ יתר על העובר.
אני יודעת שהקב"ה הוא מתנהל את העולם וע"י התפילה על ילדי הקטן בעז"ה הוא ילך בדרך ה' מתוך בריאות הנפש והגוף אבל עדיין הפחד והמחשבות שאולי הזקתי.לא מרפות בעיקר הרגשות אשם.
אשמח לחיזוק בעניין

אני אוזן קשבת לכולם, תמיד אני זאתי שבאים לשפוך את לבם עלי, אני מכילה אותם ומייעצת להם.(גם לגדולים ממני).
אני מרגישה שאני מלאה גם כי אני סוחבת איתי את רגשות סובבי (עם כל סיפור כואב וקושי שיש לשני אני מזדהה ומרגישה אותו על בשרי) וגם אני בנאדם וגם לי יש כאב וגם עלי עוברים זמנים של משבר ואני מתמודדת איתם ל ב ד ,
אין אף אחד שהייתי רוצה לשפוך לו את ליבי, לא כי אני לא רוצה, פשוט אין!! לא קיים אצלי משהו כזה!! אני ממש בודקת ומחפשת איזה חברה משהי שאני סומכת אבל את אף אחד אני לא רוצה, פשוט אני רואה את חברותי בתור חברות לכיופים אבל לא לשיחה רצינית, עמוקה. הם שטחיות ממני, ואני זאת שנותנת להם תמיד. זה לא מסתדר לי שזה יהיה ההפך.
וחוץ מזה שאני מכילה את אמא שלי בכל מה שעובר עליה, (עבודה, ריבים עם אבא שלי) ואני מרגישה שזה מדי בשבילי.
אני פשוט חייבת לשחרר הכל החוצה,
גם לאחרונה עבר עלי משהו קשה שאף אחד לא יודע עליו ואני לבד שורדת את זה,
ולאחרונה התחיל לי לקות בדיבור, זאת אומרת אני לא מצליחה לדבר ברור, לסיים משפט כמו שצריך, רוב הפעמים אני צריכה לחזור שוב על המשפט כי פשוט לא הבינו מה אמרתי, אף אחד לא פתח מולי את הנושא לגבי הדיבור למרות שזה מאוד ניכר לעין. אני חוששת מאוד, ואני חושבת שבגלל שאני שומרת הכל ולא מוציאה זה בא לידי ביטוי בדיבור.
זה הוריד לי מאוד את הביטחון, אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך מול אנשים, אני מעדיפה פחות לדבר, נהייתי בחורה מופנמת ושקטה עם כל מה שאני עוברת בתוך תוכי, זה כיבה אותי.
אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש ואני חייבת טיפול, שפשוט יקשיבו לכל מה שאני עוברת ויעזרו לי לצאת מהמקום שאני נמצאת בו.
כשאני עם חברות אני מאוד בולטת ומאוד אוהבים אותי, אני נותנת את כל כולי למען האחר בלב הכי שלם.
טוב לי כשטוב לי האחר,
שמחה הכי בעולם לעזור ולתת לייעץ לעזור, זה הכיף שלי, זה מה שמחייה אותי, זה הסיפוק הכי גדול שיש.
אני אתן את מה שיש לי לאחר גם אם לא ישאר בשבילי.
איך אני יכולה להתקדם בחיים. אני רוצה תמיד לתת אבל אני לא יכולה להרגיש בודדה. פשוט ב ו ד ד ה.

בעלי מקדיש את יומו לתורה מהבוקר עד מאוחר בלילה.
אני מעריכה את התמדתו מאד, ועוזרת לו כמה שיכולה. כמובן שעול הפרנסה עלי, דבר שתמיד התגאתי בו.
לפני ארבעה חודשים כשהייתי בתחילת החודש התשיעי, עברתי לידה שקטה. מאז משהו בי התקרר. אני חסרת סבלנות כלפי הצדיקות שלו, שמצריכה הרבה כוחות מצידי. אני רוצה אותו יותר מעורה איתי ועם הילדים. אני מעיזה לרמוז לו שאני רוצה שנצא יחד, אך הוא מצידו לא פתוח לדיבורים ומאד נחרץ להמשיך כמו תמיד. אמנם בשלושת החודשים הראשונים אחרי המקרה, הוא היה נפגש איתי כל צהריים והיה חוזר בערב הבייתה. אך מאז שנגמרה חופשת הלידה, חזרנו לשגרה בה אני מגדלת את הילדים לבד, ורואה את בעלי מאוחר בלילה.

פשוט אני מרגישה שהבטריה שלי גמורה ריקה
אני מסתכלת על העולם ולא מבינה מה, לכולם יש כוח לקום בבוקר?
למה רק לי הכל מרגיש עול אין לי כוח לקום , אין לי כוח לאכול,
אין לי כוח להיות בסמינר, אין לי כוח להיות עם חברות, אן לי כוח ללכת למצוא עבודה, אין לי כוח לחשוב על דברים כפים לחופש, פשוט בא לי רק דבר אחד,
והוא להיכנס למיטה ולישון איזה שנה לפחות

עוברת כרגע תקופה לא קלה.. אין לי כח להחזיק את עצמי, לחייך, ובכלל לחיות.. בנוסף יש לי חרדה חברתית קלה אז נמצאת רב היום לבד,