שאלות בנושא: דיכאון

אני נשואה ויש לי ילדה מהממת אנחנו דיי חיים על הקצה אבל לא רע לנו יש שפע מסוים שרודף אותנו אפילו אם אין עושר גדול. הבעיה היא שאיפשהוא הלכתי לאיבוד בתוך כל זה אני בת 21 התחתנתי בת 19 הבת

שלום, אני אחת שלמדה הרבה, אבל חסרת תועלת. אין לי חלומות או מחשבות לעתיד אבל אני כן חיפשתי עבודה עד לא מזמן. למדתי לימודים מפרכים וקשים עד אימה, הרסתי את הבריאות שלי כדי ללמוד בתקופה הזו חליתי בקורונה עם כל

נפשי בשאלתי, אני כל החיים שלי הייתי בריא, אך לאחר שחזרתי בתשובה עברתי על עבירה קלה (שוגג-זדון באי שמיעה לרב כמה זמן, לא מפני שלא רציתי, אלא היה קשה) ומשם התדרדרתי, יש אנשים שהיו פשוט עוזבים, אבל כמה שרק אפשר

הנה זה מגיע. ברוכה הבאה לחוסר השגרה. כמה התגעגעתי אליה. עד כלות. רק חודש של שגרה חלף עבר, כשבמהלכו: נשמתי, נרגעתי, שמחתי, נהניתי, בקיצור- חייתי. ושוב: אזעקות, טילים, ממ"ד, ובעיקר- איןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן לימודייייייייייייייייים. מבחינתי- אין כלום. הכול מתפרק. הילדים סביבי ואיתי

אני סובלת. החיים שלי טובים אבל אני סובלת, אני עושה תואר במשפטים וזה מפריע לי לחיות, תקוע כמו עצם בגרון. אין לי מושג אם זה יעזור לי בחיים ואם לא זה ממש מבאס אותי אבל אני לא מצליחה למצוא את

שלום וברכה, אני בטוחה שהשאלה שלי לא מקורית במיוחד והרבה אנשים חווים זאת. אני מרגישה לפעמים ריקנות. זה בא פתאום, ברגע אחד. אני יכולה להרגיש על גג העולם ומאושרת ורגע אחר כך ריקנות לא מוסברת. (בדרך כלל זה יבוא על

כלפי חוץ אני נראית הכי נורמטיבית שיש, נשואה, יפה, עם ילד חמוד, אף אחד לא חולם מה עבר עלי, מה עובר עלי ועם מה אני מתמודדת….אבל בתוכי אני יודעת שאני רק לא רוצה לחיות, לא מעוניינת להיות בעולם הרע הזה…
ואני קצת מרגישה, שכשאני כן מנסה לבחון איך להצליח לחיות, לשרוד, לפחות בשביל הילד שלי, קשה לי עם המון דברים בדת, אני מוגדרת היום כחרדית מודרנית, ומרגישה שרוצה לשחרר קצת יותר, הלבוש שלי לא ממש לפי ההלכה..ויש כמה מצוות וחיובים שקשה לי לחיות איתם, ורוצה לחיות בלעדיהם,
אז מה עדיף??? לחיות ולחטוא כל החיים ואחכ להשרף על זה בגהנום?? או אם כבר אז מותר לי להתאבד עכשיו, ולסיים את ההתמודדות בלי לחטוא??
אני מחפשת תשובה! מרגישה שאין מה לענות על זה…..
אבל נואשת!!!!

אני רוצה לדעת למה לחיות. אני לא מפסיקה כרגע את החיים כי אני מפחדת מאלוקים.ושאני חושבת שוב,גם איך שאני חיה את החיים אני צריכה לפחד מאלוקים..
ז'א ממילא אני לא מחוברת, לא מסוגלת להיות מחוברת, אז מה הענין??
אני לא איזה בחורה צעירה מבולבלת..
אני מרגישה שהחיים כבר גדולים וסוגרים עלי.ובאמת שניסיתי..
נמאס לי מהתמודדיות שלי..
אני לא חושבת שכדורים ירגיעו לי את כל הפחדים,החרדות והיאוש שלי.אני ראלית לחלוטין ולא מוצאת פתרון..
אני נמצאת בתהליך טיפולי והכול חונק עלי.
יודעת ומבינה כיום( בעקבות התהליך) שיש לי הרבה דפוסים מעוותים בגלל כל מיני דברים שעברתי בחיי.
אבל המודעות הזאת לא עוזרת לי..
אני כל הזמן בורחת במודע או בתת מודע לדפוסים מחשבתיים והתנהגותיים לא נכונים.
אני מוצפת, רע לי , והנפש שלי כל הזמן בורחת למקומות חדשים..(חרדות/ocd/ דיכאון ועוד..)אני במצב דרוך מה השלב הבא..
נמאס לי!!
לא מסוגלת להכיל את עצמי.לא מצליחהלשחרר את ההפרעת האכילה שיש לי..מרגישה מושפלת כ'כ..
אז כתבתי בלי יותר מידי לחשוב..
אני רק רוצה באמת לדעת למה בתור אדם מאמין( ואני מאמינה-לכן זה יותר מסובך..)אני צריכה להמשיך לחיות?
ואל תענו לי בכל מיני משלים וחיזוקים באמונה..
אני מרגישה מושפלת שזה מה שאני שווה בעיני אלוקים,חתיכת הפרעת אכילה..
לא יודעת אם אני מובנת בכלל..
מחפשת איזה תקווה..

שנים רבות אני נושא את הכאב בתוכי, עברתי חיים מאד קשים ומאתגרים גם בתור בחור וגם בתור נשוי, מאד מציק לי שאני לא מצליח להרגיש אהבה לקב"ה במיוחד אחרי כל הסבל שעברתי בשם הדת,ואם את זה הדת גורמת … אני

אלוקים, אין לי כוח! כל היום אני בוכה, לא עושה כלום בבית, לא מכינה ש"ב ועבודות קבוצתיות, עד שכל החברות כועסות עלי, הן טוענות שהן מקבלות ציון נמוך בגללי, כי הציון משותף, והגרוע הוא שהן צודקות! אין לי כוח ומשמעת עצמית להכין ש"ב ועבודות.
לאחרונה שונאת את בעלי, סתם, לא יודעת למה, מסכן, הוא בן אדם טוב, ואני אישה גרועה שלא עושה כלום, למה נולדים אנשים גרועים כמוני?
הלוואי שלא הייתי.
מה עושים?
(בת 20, נשואה, לומדת לתואר, בהריון חודש חמישי)