שאלות בנושא: דיכאון

איבוד טעם בחיים

ממש לא יודע מה לעשות. עצבני על כך שאני עצבני. לפני שנים הייתי קם מוקדם והולך רחוק למנין שבת בבוקר מבחירה אישית ומתוך שמחה וסיפוק שהצלחתי. למרות שהיו לי מקומות הרבה יותר קרובים והרבה יותר מאוחרים. היום כשיש לי דרך של חצי מהזמן אני אוכל את עצמי למה צריך ללכת כל כך רחוק ואולי אני כבר יתפלל בבית ביחידות. למרות שבפועל אני כן הולך אבל איפה הסיפוק? לאן הוא נעלם?

נקודה נוספת שרציתי לעורר גם בקשר לתפילה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לרצות אותי. יש מנין הכי טוב אבל הבעל קורא….

יש מנין גם כן אפילו יותר טוב… וגם הבעל קורא. אבל הנוסח…

אם רק היו מתפללים במנין ההוא בנוסח הזה… אם רק הבעל קורא ההוא היה מתפלל בביכנ"ס השני…

שנים עברו הייתי מסיים את התפילה במקום הטוב שהבעל קורא לא הכי הכי ולאחר מכן הייתי הולך למנין אחר לשמוע את הקריאה. ולמרות שרבנים פסקו לי שאין צורך הלכתי בכך חשתי צורך נפשי. להרגיש שיצאתי ידי חובה הכי טוב שיש כיום זה לא קורה.

לקריאת התשובה >

מאז שנהייתי אמא קשה לי כל כך

הנישואים שלנו ממש יורדים לטימיון אני כבר לא מסתדרת איתו, כל הזמן רבים ומתווכחים והולכים לישון כעוסים והוא מלא בטענות כלפיי שאני רק רוצה לישון ועצלנית ורוצה שהוא יהיה עבד שלי ומבשלת בכוח והכל אצלי ב"אוף" ולא מכבדת אותו וכו' וגם אני מצידי מלאה טענות עליו וכל הזמן חולמת על תחילת הנישואים איך הכל היה ורוד ונעים והיה לו אכפת ממני ומה חסר לי ומה להביא לי וממש הייתי מלכה בשבילו .אני מלאה במחשבות על למה התחתנתי ולמה עשיתי את זה לעצמי ומה יהיה בעתיד ולאן החיים עוד ידרדרו ומתי יהיה לי חופש???????? ועוד הרבה שליליות… תעזרו לי נמאס לי כבר מהכל אני עובדת מפרנסת חוזרת ב5 ואז מתחילה את המשמרת השנייה עייפה ומיואשת.

לקריאת התשובה >

אין זוגיות אין בית אין השכלה-מה הטעם לחיי?

אני בת 39 בעלת תשובה, גרושה כבר 6 שנים ללא ילדים, אני מתוסכלת מהחיים שלי ומרגישה שאין להם טעם. עד לפני חודשיים עבדתי ואיך שהוא הימים חלפו והכל היה כאילו טוב. בחודשיים האחרונים אני כבר לא עובדת וכל היום יושבת בבית, אני גרה עם ההורים שרוב היום לא בבית, אחים ואחיות שלי לא מתקשרים לשאול לשלומי בכלל, כל השנים הם מתקשרים אלי רק כשצריכים כסף, גיליתי שגם החברות הבודדות שיש לי מתקשרות רק כשהן צריכות עצה או טובה. וככה כל בוקר אני קמה בסביבות עשר מתפללת ויושבת בוהה בבית עד הערב, לפעמים אני גולשת באינטרנט, פעם בשבוע קניות בקיצור המצב ממש לא פשוט. כשיושבים בבית יש הרבה זמן למחשבות על החיים ופתאום אני מבינה שאני אטוטו בת 40 – לא הקמתי בית משלי, אין לא זוגיות, אין לי ממון/בית משלי, אין לי השכלה וקריירה, אין לי חברות וכל החוסר הזה ממש שובר אותי, אם לפחות הייתי מצליחה במשהו אחד בחיים אז הייתי נאחזת בו אבל אני מרגישה פשוט אפס אחד גדול. הלב שלי שבור וכל לילה אני הולכת לישון בוכה, מבחינתי הסיבה היחידה שאני עוד בחיים זו אמא שלי, שאני יודעת שהיא היחידה שהכי אוהבת אותי בעולם ואני לא רוצה לצער אותה.
זהו

לקריאת התשובה >

נחשפתי היום להלוויה והתחלתי לפחד מהמוות

למה יש מוות? למה העולם הזה נגמר ובנוי בצורה של טרקלין?
(אוף, אולי בכלל זה שאלות שאין להם תשובה..)
הכי מפחיד אותי זה להיקבר בידיעה שלא עשיתי בסופו של דבר את התפקיד שלי..
וגם-הפחד הזה מהחיים שאחריי.. או הו.. שכר ועונש. והידיעה שזהו אי אפשר לתקן.
אשמח לתשובה שלכם…
כואב לי עכשו.
אבל זה יעבור..

לקריאת התשובה >

אין לי כוח לחיים

למה לחיות כשאפשר לא?
אין לי כוח לחיות, אין לי כוח לקום בבוקר, לא בא לי להשקיע לעשות תואר, לעשות פסיכומטרי.
למצוא עבודה, להיפגש עם חברים.
להתחתן, להקים משפחה, לקנות בית.
לא קרה לי שום דבר, יש לי כישורים "להצליח בחיים" יש לי אשה ואני אוהב אותה, יש לי משפחה והם אחלה, לא חסר כסף בבית או משהו כזה.
אבל אני לא מרגיש שאני באמת "רוצה" בחיים האלה.
אל תדאגו אני לא מתכוון להתאבד כי אני יודע שכל מי שסביבי יסבול מזה. אני רוצה לרצות לחיות.

לקריאת התשובה >

לא שמח לקום בבוקר

כמעט כל בוקר כשאני מתעורר, יש לי הרגשה לא טובה.אולי בגלל שיש שיגרת חיים שקמים והולכים לכולל ואח"כ מנחה וערבית, ושוב חוזרים הביתה.אני לא מרגיש שמח לקום . וגם בלילות לפעמים מצטיירים לי בראש כל מיני פרצופים של אנשים שאני מכיר ,בלי להיכנס למעשיהם או מה שקרה איתם, וזה בא לי בלי תכנון, ולא נוח לי עם זה . אודה לכם על ייעוץ.

לקריאת התשובה >

התמודדות קשה של אחות שכולה

במהלך חיי עברתי טראומה בגיל 8 וחצי שאחי נהרג בצבא . אני האחות הקטנה ביותר
משם כל חיי משפחתי השתנו, הבית כבר לא שמח, אסור לשיר ולשמוח גידלתי את אמא שלי חלק ניכר מהזמן כשכולם ברחו למקומות שיכלו למצוא ולו טיפת שקט
הדחקה זה חלק ענק ובלתי נפרד ממני. הוא שוכן עמוק בתוכי ומחביא כל חוויה, תקרית , פרקים שלמים מחיי.
גם כעבור 13 שנה ההדחקה עדיין מכוננת בי ו"מוחקת" פיסות מידע אדירות.
לצערי אחות שכולה זה משהו שאני מדביקה לעצמי כבר בתו ת.ז
העצב חיי בתוכי. וזה לא העצב על אחי. למדתי רק עצב.
בית הורי גדל והפך שמח עם נכדים ועם הזמן.
אבל אני נשארתי מאחור. על פניו אני נראת נורמטיבית לחלוטין ואף יותר מזה.
מודעת שגלום בי פוטנציאל אדיר.
אבל הראש שלי מביס אותי. בור ענק של בדידות וטלטלות חברתיות (שבעיקר אני חווה אותן והצד השני לא מבחין בזה)
כשהתחושות הקשות צפות, אני לא מצליחה לראות כלום טוב באופן, זה בא בגלים לעיתים זה קל יותר ולעיתים קשה לי לנשום ואני מרגישה כלום ושום דבר

לקריאת התשובה >

אין לי כוח יותר

במהלך חיי חוויתי הרבה טלטלות ומכולן בזכות האופי האופטימי שלי הצלחתי לקום, היום כבר הגעתי למצב שאני לא מוצא אור…
גם לא בתורה הקדושה שאותה אני אוהב ללמוד וממלאת אותי בדרך כלל, אני מרגיש פסימיות מוחלטת כלפי החיים, אני רוצה לחיות בצורה מסוימת ויודע מה היא דרך האמת, אני פשוט מרגיש שאף אחד לא מצליח להבין אותי.
אני מודע לזה שלשים קץ לחיים שלך מבטיח לך נצח של סבל, אך בכל זאת, כבר לא בא לי להיות פה!!!
לא מעוניין לחיות בעולם הרקוב הזה!
האומלל..
אני רוצה להכיר מישהי טובה שתלך איתי באותה הדרך למסלול הנכון,
אך בתגובה מקבל ההפך הגמור.
אני לא מצליח להבין מה השם רוצה ממני, השמחה בשנה האחרונה ממני והלאה…
אני מודע לזה שברוך השם אני בריא ויש לי משפחה וחברים, ידיים ורגליים, אבל אין בי יותר כוח!!!
ואין קשר במקרה הזה לפגם הברית, שום דבר כבר לא משמח אותי.
בספק גדול אם תוכלו לעזור לי אבל לפחות פרקתי את מה שעל

לקריאת התשובה >

קשה לי אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות

אני כבר הרבה זמן מרגישה שאין מטרה לחיים שלי
שאני סתם חיה בעולם הזה
אני מרגישה שאני לבד פשוט , לא משנה כמה אנשים יהיו סביבי אני מרגישה כל כך לבד .
אין לי כבר כוח לכלום ,אני פשוט רוצה למות .
אני רוצה ללכת לישון ופשוט לא לקום.
אבל להגיד את האמת אין לי תאומץ להתאבד כי זה דורש יותר מדי כוח ואין לי אותו פשוט.
ל״חברות״ שלי בכלל לא אכפת ממני הן בקושי מתייחסות אליי וכשאני עצובה או משהו הן לא עושות כלום וממשיכות בחייהן וזה מעצבן כי כשהן עצובות או בוכות או משהו אני כל כך מנסה לעזור ומייעצת ובאה ומדברת איתן .
אני פשוט מרגישה שאני צבועה אליהן כי אין לי מה לעשות אחרת בכלל לא יהיה לי עם מי להיות
להורים שלי אכפת ממני אבל הם לא שמים לב שאני חוזרת עצובה או כועסת הם לא עושים כלום ואין לי מה להגיד להם כי אין להם מה לעשות עם זה הם לא יכולים לעזור לי
וגם הלימודים מוסיפים עם כל הלחץ והדברים זה קשה אני באה לבית ספר וצריכה להתמודד גם עם החברות ולא להתייחס לזה שאף אחת לא באמת רוצה להיות איתי וגם עם הצעקות של המורים כשאני צריכה להקשיב וללמוד ..
אני פשוט כל הזמן מנסה לקום ולא להתייאש ואני פשוט כבר לא יכולה יותר אין לי כבר כוח לקום ופשוט שום דבר לא מצליח לא משנה מה אני עושה ו פשוט נמאס לי לחיות בעולם הזה ואני באמת מנסה להיות שמחה וצוחקת ועם כולם באמת !
אני מתפללת לאלוקים כבר כל כך הרבה זמן שאני יהיה שמחה ויהיה מסופקת ממה שיש לי כי הלב שלי כבר מפורק אני פשוט מרגישה בפנים ריקנות כאילו למה למה יצרת אותי?
אין לי כוח להרגיש ככה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כי זה הרגשה בלב שלי .
יש לי כמה פרקים שהרב נתן לי והוא אמר לי לקרוא אותם פשוט , הוא לא אמר לכמה זמן או משהו הוא פשוט אמר שזה יעזור לי
וזה פשוט לא עוזר כמה שאני מתפללת ומנסה שהאמונה שלי לא תרד ושאני יהיה שמחה היא תמיד יורדת ואני בכלל לא שמחה כל הפעמים שאני צוחקת זה בכוח ואני באמת לא רוצה שהאמונה שלי באלוקים תרד כי זה נורא חשוב לי כבר משהייתי ילדה קטנה
אני גם שומעת שירים שקשורים לדברים כאלה כמו של ישי ריבו ונתן גושן״ נחכה לך״ או כמו ״שמש״ של חנן בן ארי כי אני באמת נקשרת לשיר ולמילים שלו . אני באמת עושה הכל ואני מבקשת כל כך הרבה זמן עזרה שהוא יעזור לעבור את הדבר הזה ושיהפוך אותי להיות שמחה .

לקריאת התשובה >
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן