שאלות בנושא: דיכאון

נחשפתי היום להלוויה והתחלתי לפחד מהמוות

למה יש מוות? למה העולם הזה נגמר ובנוי בצורה של טרקלין?
(אוף, אולי בכלל זה שאלות שאין להם תשובה..)
הכי מפחיד אותי זה להיקבר בידיעה שלא עשיתי בסופו של דבר את התפקיד שלי..
וגם-הפחד הזה מהחיים שאחריי.. או הו.. שכר ועונש. והידיעה שזהו אי אפשר לתקן.
אשמח לתשובה שלכם…
כואב לי עכשו.
אבל זה יעבור..

לקריאת התשובה >

אין לי כוח לחיים

למה לחיות כשאפשר לא?
אין לי כוח לחיות, אין לי כוח לקום בבוקר, לא בא לי להשקיע לעשות תואר, לעשות פסיכומטרי.
למצוא עבודה, להיפגש עם חברים.
להתחתן, להקים משפחה, לקנות בית.
לא קרה לי שום דבר, יש לי כישורים "להצליח בחיים" יש לי אשה ואני אוהב אותה, יש לי משפחה והם אחלה, לא חסר כסף בבית או משהו כזה.
אבל אני לא מרגיש שאני באמת "רוצה" בחיים האלה.
אל תדאגו אני לא מתכוון להתאבד כי אני יודע שכל מי שסביבי יסבול מזה. אני רוצה לרצות לחיות.

לקריאת התשובה >

לא שמח לקום בבוקר

כמעט כל בוקר כשאני מתעורר, יש לי הרגשה לא טובה.אולי בגלל שיש שיגרת חיים שקמים והולכים לכולל ואח"כ מנחה וערבית, ושוב חוזרים הביתה.אני לא מרגיש שמח לקום . וגם בלילות לפעמים מצטיירים לי בראש כל מיני פרצופים של אנשים שאני מכיר ,בלי להיכנס למעשיהם או מה שקרה איתם, וזה בא לי בלי תכנון, ולא נוח לי עם זה . אודה לכם על ייעוץ.

לקריאת התשובה >

התמודדות קשה של אחות שכולה

במהלך חיי עברתי טראומה בגיל 8 וחצי שאחי נהרג בצבא . אני האחות הקטנה ביותר
משם כל חיי משפחתי השתנו, הבית כבר לא שמח, אסור לשיר ולשמוח גידלתי את אמא שלי חלק ניכר מהזמן כשכולם ברחו למקומות שיכלו למצוא ולו טיפת שקט
הדחקה זה חלק ענק ובלתי נפרד ממני. הוא שוכן עמוק בתוכי ומחביא כל חוויה, תקרית , פרקים שלמים מחיי.
גם כעבור 13 שנה ההדחקה עדיין מכוננת בי ו"מוחקת" פיסות מידע אדירות.
לצערי אחות שכולה זה משהו שאני מדביקה לעצמי כבר בתו ת.ז
העצב חיי בתוכי. וזה לא העצב על אחי. למדתי רק עצב.
בית הורי גדל והפך שמח עם נכדים ועם הזמן.
אבל אני נשארתי מאחור. על פניו אני נראת נורמטיבית לחלוטין ואף יותר מזה.
מודעת שגלום בי פוטנציאל אדיר.
אבל הראש שלי מביס אותי. בור ענק של בדידות וטלטלות חברתיות (שבעיקר אני חווה אותן והצד השני לא מבחין בזה)
כשהתחושות הקשות צפות, אני לא מצליחה לראות כלום טוב באופן, זה בא בגלים לעיתים זה קל יותר ולעיתים קשה לי לנשום ואני מרגישה כלום ושום דבר

לקריאת התשובה >

אין לי כוח יותר

במהלך חיי חוויתי הרבה טלטלות ומכולן בזכות האופי האופטימי שלי הצלחתי לקום, היום כבר הגעתי למצב שאני לא מוצא אור…
גם לא בתורה הקדושה שאותה אני אוהב ללמוד וממלאת אותי בדרך כלל, אני מרגיש פסימיות מוחלטת כלפי החיים, אני רוצה לחיות בצורה מסוימת ויודע מה היא דרך האמת, אני פשוט מרגיש שאף אחד לא מצליח להבין אותי.
אני מודע לזה שלשים קץ לחיים שלך מבטיח לך נצח של סבל, אך בכל זאת, כבר לא בא לי להיות פה!!!
לא מעוניין לחיות בעולם הרקוב הזה!
האומלל..
אני רוצה להכיר מישהי טובה שתלך איתי באותה הדרך למסלול הנכון,
אך בתגובה מקבל ההפך הגמור.
אני לא מצליח להבין מה השם רוצה ממני, השמחה בשנה האחרונה ממני והלאה…
אני מודע לזה שברוך השם אני בריא ויש לי משפחה וחברים, ידיים ורגליים, אבל אין בי יותר כוח!!!
ואין קשר במקרה הזה לפגם הברית, שום דבר כבר לא משמח אותי.
בספק גדול אם תוכלו לעזור לי אבל לפחות פרקתי את מה שעל

לקריאת התשובה >

קשה לי אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות

אני כבר הרבה זמן מרגישה שאין מטרה לחיים שלי
שאני סתם חיה בעולם הזה
אני מרגישה שאני לבד פשוט , לא משנה כמה אנשים יהיו סביבי אני מרגישה כל כך לבד .
אין לי כבר כוח לכלום ,אני פשוט רוצה למות .
אני רוצה ללכת לישון ופשוט לא לקום.
אבל להגיד את האמת אין לי תאומץ להתאבד כי זה דורש יותר מדי כוח ואין לי אותו פשוט.
ל״חברות״ שלי בכלל לא אכפת ממני הן בקושי מתייחסות אליי וכשאני עצובה או משהו הן לא עושות כלום וממשיכות בחייהן וזה מעצבן כי כשהן עצובות או בוכות או משהו אני כל כך מנסה לעזור ומייעצת ובאה ומדברת איתן .
אני פשוט מרגישה שאני צבועה אליהן כי אין לי מה לעשות אחרת בכלל לא יהיה לי עם מי להיות
להורים שלי אכפת ממני אבל הם לא שמים לב שאני חוזרת עצובה או כועסת הם לא עושים כלום ואין לי מה להגיד להם כי אין להם מה לעשות עם זה הם לא יכולים לעזור לי
וגם הלימודים מוסיפים עם כל הלחץ והדברים זה קשה אני באה לבית ספר וצריכה להתמודד גם עם החברות ולא להתייחס לזה שאף אחת לא באמת רוצה להיות איתי וגם עם הצעקות של המורים כשאני צריכה להקשיב וללמוד ..
אני פשוט כל הזמן מנסה לקום ולא להתייאש ואני פשוט כבר לא יכולה יותר אין לי כבר כוח לקום ופשוט שום דבר לא מצליח לא משנה מה אני עושה ו פשוט נמאס לי לחיות בעולם הזה ואני באמת מנסה להיות שמחה וצוחקת ועם כולם באמת !
אני מתפללת לאלוקים כבר כל כך הרבה זמן שאני יהיה שמחה ויהיה מסופקת ממה שיש לי כי הלב שלי כבר מפורק אני פשוט מרגישה בפנים ריקנות כאילו למה למה יצרת אותי?
אין לי כוח להרגיש ככה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כי זה הרגשה בלב שלי .
יש לי כמה פרקים שהרב נתן לי והוא אמר לי לקרוא אותם פשוט , הוא לא אמר לכמה זמן או משהו הוא פשוט אמר שזה יעזור לי
וזה פשוט לא עוזר כמה שאני מתפללת ומנסה שהאמונה שלי לא תרד ושאני יהיה שמחה היא תמיד יורדת ואני בכלל לא שמחה כל הפעמים שאני צוחקת זה בכוח ואני באמת לא רוצה שהאמונה שלי באלוקים תרד כי זה נורא חשוב לי כבר משהייתי ילדה קטנה
אני גם שומעת שירים שקשורים לדברים כאלה כמו של ישי ריבו ונתן גושן״ נחכה לך״ או כמו ״שמש״ של חנן בן ארי כי אני באמת נקשרת לשיר ולמילים שלו . אני באמת עושה הכל ואני מבקשת כל כך הרבה זמן עזרה שהוא יעזור לעבור את הדבר הזה ושיהפוך אותי להיות שמחה .

לקריאת התשובה >

איך לחזור לעצמי אחרי פרידה כואבת?

בשנה האחרונה הכרתי בחור שתאם למידותיי בהכל!
לאחר קשר עם מחשבות על העתיד, ואהבה גדולה, הוא החליט שלא רוצה להמשיך, והכיר אישה אחרת.
מאז כמספר חודשים,אני מאוד עצובה השלתי המון מהמשקל מרגישה עצב רב ובדידות.
לעיתים יש לי תחושה כי בורא עולם לא שומע תפילותיי, ולא רואה את הסבל. תחושתי כי האמונה בו הולכת ופוחת!
מה עליי לעשות על מנת להתעודד ולחזור לשמחת חיים? מנסה ולא מצליחה

לקריאת התשובה >

העיפו אותי מהישיבה

העיפו אותי עכשיו מהישיבה בה למדתי כ3 שנים, ישיבה גדולה מכיון שחסרתי כמה סדרי ג'. אני מרגיש מאוד מאוד קשה עם זה, מאוד. אני בחור מאוד רגשי, קשה לי עם ההיפרדות מהישיבה, מהבחורים האיכותיים, ההתנתקות מהכל. אני מרגיש שנמאס לי, אני רוצה פשוט לשכור דירה לבד ולישון שם כל היום, אני לא בחור מקולקל שילך לדירת רווקים, פשוט שברו לי את כל מהלך החיים שהיה לי ושבניתי בעמל וביזע רב. נמאס לי, אני פשוט רוצה להעלם לאנשהו, לאיזה חור בגלובוס ולשבת של כל היום ולבכות.

לקריאת התשובה >

חסרה לי שמחת חיים

אני נשוי ב"ה לאשה מקסימה ויש לי ילדים. וב"ה אלף פעמים הכל טוב.
יש לי בעיה אחת, בתקופה האחרונה חסרה לי שמחת חיים כל דבר נראה לי פשוט מידי ורדוד וחסר לי המון אנרגיות חיוביות אני מאוד משתדל להסתכל על הכל בצורה חיובית וטובה עם הרבה אמונה בה' אבל זה משהו פנימי שאני לא מצליח להתגבר עליו, אני לא אחד שמתלונן בד"כ ואני מאוד אופטימי (זה האופי שלי) עברתי הרבה בחיים ,התיתמתי מאמי שנפטרה בדמי ימיה ולא היה פשוט, אבל ב"ה התרוממתי והצלחתי להקים בית מקסים אבל אני לא מצליח להתרומם ממש קשה לי עם זה לפעמים אני ממש מרגיש סוג של דיכאון ואני לא מצליח להשתחרר מזה.
מה לעשות? האם ללכת לטיפול? קצת מפחיד אותי ……

לקריאת התשובה >

איך יוצאים מחוסר אונים שהגוף מרגיש?

איך יוצאים מהחוסר אונים שהגוף מרגיש,
כשבועיים כבר שפתאום התעוררתי על החיים שלי ,
כל מה שלא עשיתי וכל ההתנהגיות והבחירות שלי הכו בי וגרמו לי לפתע ביום אחד פשוט לפול ללא תחושה שאצליח להקים את עצמי יותר ,זה לא עניין של רחמים עצמיים ,אני לא מחפשת שום תשומת לב של אף אחד ,אני לא בוכה לאף אחד ,אני פשוט מרגישה חסרת אונים ,לא רוצה לאכול ,לא רוצה לצאת מהבית ,לא רוצה לשבת עם חברות,לא לדבר עם אנשים בעבודה ,לא להכיר אנשים חדשים וכל מה שאני רוצה זה פשוט להפסיק להרגיש .כל ההנאה שהחיים מביאים לנו לא מעניינת אותי ,אם זה להגיע הביתה אחרי יום עבודה קשה ו4 שעות שינה בלילה הקודם ולהגיע לרגע שהולכים לישון ,לא מהווה לי הנאה ,אני לא מצליחה להרדם , אני לא מצליחה אפילו להעסיק את עצמי בפלאפון או לדבר עם חברים ,זה פשוט מרגיש כמו גיהנום עליי האדמות .פיזית כלום לא כואב לי אבל אני נשרפת מבפנים ,וזה לא עובר ,אפילו לא למשך דקה ביום .ושום דבר לא מצליח להפיג את זה ,אני נורא רוצה שזה יפסיק אני לא מעוניינת שזה ימשיך אבל אני פשוט כבר לא מצליחה ,לא להנות מכלום ,לא לקבל סיפוק מכלום ,לא להתעניין בכלום ,אפילו לא במשפחה שלי ,אפילו לא במה שהיה עושה אותי שמחה פעם כשהיו לי ימים עצובים , שזה האחיינים שלי ,אני לא מסוגלת אפילו לשבת איתם ולשחק איתם ,זה מרגיש לי מעמסה .
אם להסביר את זה בקצרה אני מרגישה כאילו אני מתה והגוף שלי חיי ואני נרקבת מבפנים ואני לא יודעת כמה זמן אצליח להחזיק מעמד ככה .

לקריאת התשובה >
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן