שאלות בנושא: ביטחון עצמי

קושי חברתי מהעבר שצף וכואב

ני רוצה לשאול בקשר לקושי מהעבר שהיה לי בסמינר ולפעמים זה עולה פתאום בזמן האחרון אחרי תקופה של שקט, זה קרה לפני הרבה שנים שהייתי בתחילת כיתה ט' באתי חדשה לסמינר בלי חברה מהבית ספר הקודם, והייתי צריכה להכיר בנות חדשות, בית ספר חדש. הייתי ילדה טובה ושקטה.
בשנות התיכון שלי חוויתי דחיה חברתית כואבת מאד, אני השתדלתי להיות רגילה וחברותית אבל בכל זאת הרגשתי ריכלויות וציחקוקים השפלות והעלבות.
וככה לפעמים יש לי הרגשה, למה עשיתי את זה???? ולמה לא עברתי בית ספר??? למה נתתי לעצמי להיות במתח??? היה יכול להיות יותר טוב ככה היה נפתח לי דף חדש, אם בית ספר גם יותר מתאים לסגנון ולרמה הרוחנית.
אמירות שחברות אמרו לי אז אני מרגישה שזה כמו חוזר אלי עוד פעם היום בהווה- נגיד עבדתי במקום שלא ראו את הטוב שלי והיה לי קשה להמשיך שם ובכל זאת נסתי לראות את הטוב שם, ואז אחת העובדות שאיתה היה לי קשר טוב- היא אמרה לי תראי מדברים עליך לא נעים לי להיות שותפה לדיבורים האלה אבל לפעמים אני מגנה עליך אבל בכל זאת הם אחכ מוציאים אותי לא טובה, וקשה לי לראות ככה שהם מדברים עליך כי אני יודעת כמה את טובה, ואני לא מבינה מה קורה אולי לכי למנהלת , תדברי איתם ..תראי את עצמך יותר..
או גם בשידוכים – לא באתי לאיזה וורט (כי היה לי לימודים) של קרוב משפחה שצעיר ממני ב4 שנים אמרו אה היא בדיכאון , ובת דודה אחת אמרה דיברו עליך לא נעים לשמוע אני מכירה אותך והם לא מספיק , וכאב לי ככה לשמוע שהם מדברים, תראי להם מי את , ,,
אני שואלת איך באמת מתנתקים מהעבר , איך יכולה לסלוח לעצמי ולבנות???
תודה רבה!!!!!

לקריאת התשובה >

אני תמיד לבד, אין לי חברים ואני בוכה לפחות פעם אחת ביום. מה עושים???

אני פשוט בתוך "בור" שאין דרך לצאת ממנו, כבר שנה וחצי לפחות שאני מרגיש שחסרה לי אהבה/יחס ולא דווקא מבת זוג, אני גם מתכוון לחברים, יש לי רק חבר אחד שאני אוהב אותו מלא! והוא היחיד שנשאר לי אבל זה לגמרי לא מספיק לי כי אני רואה אותו פעם בכמה שבועות בד"כ, הייתה לי אופציה לא להתגייס לצבא מטעמי דת אבל התעקשתי להתגייס מהרבה סיבות, אבל הסיבה העיקרית (!) שמבינהן הייתה חברים! למעשה גם עכשיו אני מוצא את עצמי בלי חברים .המצב הנפשי השתנה לרעה באופן חמור! ואפילו פניתי מזמן לפסיכולוגית דרך העיריה כדי שתשחרר אותי קצת אבל היא לא הצליחה לזהות את הבעיה (גם בגלל שאני לא אחד שנפתח בקלות) והפנתה אותי למישהו שעוזר לי במערכת הצבאית, זה חשוב אבל זה משהו אחר, הוא מייעץ לי דברים לחיים ולצבא אבל לא מטפל בי נפשית, אני חושב שכבר ניסיתי את כל הדרכים שיש כדי להשיג קצת אהבה ויחס חם אפילו התחלתי לדבר עם בנות בכל מיני משחקים שיש בהם אופציה להתכתב ואם אני עשיתי דבר כזה זה אומר שהגעתי למצב ממש נואש, גם מדי פעם אני שולח עוד כמה הודעות נואשות לבנות ברשתות החברתיות בשביל להשיג קצת אהבה, אני לא הטיפוס, אני בוגר מאוד ואני לא זול עד כדי לשלוח הודעות נואשות לבנות, אבל אין לי מה לעשות אני מנסה לנחם את עצמי בזה שאני שולח הודעה שאולי איזו מישהיא תענה לי ואז אוכל לדבר איתה, אני מנסה להתגבר על כל העניין הזה ולשכוח מזה אבל זה תופס אותי בכל רגע ותבינו שאני ככה כבר שנה וחצי+, בקיצור אני נואש רצח לקצת יחס חם וכל הזמן עולות לי מחשבות אובדניות ואני לא רוצה את זה, אני רוצה לחיות בכיף שיהיו לי חברים לצחוק איתם, לצאת איתם בחמישי אחרי הבסיס, לעשות קצת שטויות, להנות, אני מתנהל כרגע כמו בן אדם בן 45 מבחינת הבגרות, אני בוגר מטבעי, אבל יש זמן להיות בוגר ויש זמן לצחוק ולהיות יותר משוחרר ולי אין עם מי לצחוק ולדבר אז יוצא שאני כל הזמן רציני וזה מקשה עלי! אין לי כח כבר, אני מגיע למצבים שאני נהיה חלש בגוף, פיזית, אין לי כח לרדת מדרגות ולעלות לפעמים בגלל המצב הנפשי. זהו.
אשמח אם תתנו לי איזו עצה למרות שאני כבר בסוג של גישה שלילית שכלום לא יעזור כי באמת באמת באמת שניסיתי הכל אבל הכל. מקווה שהייתי מובן כי אני בעצמי לא ממש יודע איך להגיד את כל מה שאני מרגיש. תודה רבה!

לקריאת התשובה >

זקוקה למחמאות מאחרים באופן נואש

ש לי שאלה שמטרידה את מנוחתי כבר שנים רבות, אך בשל הבושה והמבוכה הגדולה לשתף ולהתייעץ בנידון, נמנעתי מלהציף את בעייתי ולהתמודד עימה עם גורם חיצוני.
נחשפתי לאתר המדהים הזה לא מזמן והחלטתי שזה הפורום היחיד שיכול להתאים לי כעת בפניה לעזרה, תודות לאנונימיות ולתשובות המקצועיות הניתנות כאן.
אז אתחיל מהתפתחות הבעיה, פחות או יותר, כדי להבין את הרקע והשתלשלות הדברים עד ליצירת הבעיה כיום. בתחילת גיל ההתבגרות התמודדתי עם דימוי עצמי נמוך מאוד, על רקע בעיות חברתיות ובעיקר בשל המראה החיצוני שלי שהשתנה לרעה (בעקבות שינויי גיל ההתבגרות שקורים להרבה מאיתנו). חשבתי והאמנתי לחלוטין שאני האדם הכי מכוער ביקום! ללא שום הגזמה! זאת התחושה שליוותה אוותי למשך שנתיים לפחות. כעבור מספר שנים השתנתי לטובה במאה שמונים מעלות מבחינת המראה והדימוי העצמי עלה בהתאם. התחלתי לקבל מחמאות בלי סוף על המראה. כמובן שבהתחלה כלל לא הייתי מאמינה ומפנימה את כל המחמאות שהורעפו עלי מכל עבר, היות ועדיין בתפיסתי הפנימית הייתי מכוערת, אך עם הזמן שהמחמאות גברו ונהיו אף גרנדיוזיות התחלתי קצת להאמין ויחד עם זאת לפתח אובססיביות ותלות קשה בקבלת מחמאות מהסביבה עד היום, לצערי הרב (ראוי לציין שכבר מעל עשור אני נמצאת במצב הזה). יותר מכך, אני נשואה כחמש שנים לבעל מדהים, אוהב ומפרגן שחושב ואומר בכל הזדמנות שאני האישה הכי מושלמת והכי יפה בתבל ומחמיא לי בלי סוף! אך זה לא מפחית מההתמכרות לקבלת מחמאות נוספות כל הזמן מאנשים חדשים. אני יודעת שזה נשמע הזוי לחלוטין! מוגזם! תאוותני! ואפילו מעורר בושה ומבוכה! על אף האנונימיות… אך זאת מציאות חיי כעת ואיני יכולה לברוח ממנה! אני ממש סובלת ביני לבין עצמי באופן יומיומי. לא שיתפתי וכנראה שלא אשתף אף אחד בנידון פנים מול פנים, בשל הבושה והמבוכה, כאמור.
לא יודעת איזו עצה ופתרון תוכלו להציע לי, כי אני בעצמי אף פעם לא נתקלתי במקרה מהסוג הזה ולא שמעתי על מכון לגמילה מסוג התמכרות זו…

לקריאת התשובה >

יש לי התפרצויות שאני נופלת כל פעם מחדש – וזה פוגע בי ובנישואין שלי

אני אישה לחוצה מטבעי, אך לכאורה אני די שמחה ורגועה ונעימה – אבל יש התפרצויות של עצבים וכעס- ברמה שאולי זה יכול להיות צעקה אחת ושתיקה- אבל אני מסוגלת לצעוק על משהו הקרוב לי ביותר אפילו ברחוב. ואז אני מתמלאת ייסורי מצפון וכועסת על עצמי. כל זה היה מאז שבגרתי וחייתי עם זה – נסתי לשפר את זה ולעבוד על עצמי לעשות לי מבצעים אבל בגלל שאני נזכרת לתקן את זה אחרי מעשה -אז עד הפעם הבאה אני שוכחת וזה פשוט בורח לי- ואני יודעת שאני אסבול אח"כ. לפני לא הרבה זמן התחתנתי- בהתחלה שלטתי בעצמי, לבעלי לא היה מושג על זה שאני יכולה גם להתעצבן – אך לאחר כמה חודשים הגיעה ההתפרצות הראשונה- זה לא היה דווקא על בעלי- אלא ויכוח שעלה לטונים גבוהים – וזה קרה ברחוב – ובעלי היה בהלם הוא כאילו לא מכיר צעקות והוא לא מסכים לקבל את זה משום כיוון. ומפה מתפתח ביננו פגיעות ואני מלאת ייסורים בוכה- כי אני שוב ושוב נכשלת למרות שאני מנסה להתגבר על זה- ובעלי מרגיש נפגע כי הוא חושב שאני לא קולטת כמה זה חשוב לו.
בבקשה אם יש לכם עצה בשבילי- אני מרגישה שזה פליטות של פעם בשבוע שבועיים -אפילו לא אישיות וזה פוגע בי ובבעלי למרות שמעבר לזה אנחנו חיים מצוין.

לקריאת התשובה >

לוקחת קשה מדי משפטים שנאמרים לי

הרבה פעמים אני מרגישה שיש משפטים שנאמרו לי מאנשים בסביבתי או סתם מאנשים באקראי ,או שאפילו זורקים לי משפטים בלי לסיים אותם וגם המשפטים יכולים להתפרש בשני מובנים ואז אני לא מפסיקה לחשוב למה התכוונו ומנסה להבין את זה בשני הפרשנויות מהצד החיובי שלהן ומהצד השלילי, ומשום מה קשה לי עם כל הפרשנויות העמוקות האלה כדי להיכנס לראש של השני מה הוא התכוון להגיד אבל מצד שני אני חייבת להירגע כי אם אני לא יבין אני לא ירגע וגם שאני חושבת שהבנתי אני לא יודעת אם באמת הבנתי ומעדיפה לשכוח מזה ואני מרגישה שאני נעלבת ויורד לי הערך העצמי ואני נשברת מזה מהר, וקשה לי להתמודד כאילו כבר מה קרה. לוקחת קשה ומידי אישי אפילו כל אחד גם אם הוא לא קרוב, ולא מצליחה להירגע למרות כל מה שאני אומרת לעצמי ומנסה להבין למה התכוונה ולדון לכף זכות ולראות את הטוב.
וזה קורה לי הרבה פעמים כמו עיוותי מחשבה כי אני מאוד רגישה ולפעמים מרגישה שאני לוקחת אנשים רציני מידי כי לפעמים אנשים אומרים משפטים שנשמע שהם רציניים אליהם והם אומרים שהם צחקו, וקשה לי לדעת מה באמת קורה כי בכל צחוק יש טיפת אמת ואני יודעת מתי צוחקים, ובכל זאת יש אי הבנות סביב כל הנושא הזה. נגיד יש לי דוגמא על סיטואציה שקרתה לי עם שכנה שלי שהיא יותר קטנה ממני ועשתה רשיון נהיגה אחריי, ולקחתי אותה טרמפ, וקצת הפריע לי שהיא מלמדת אותי כאילו איך לנהוג כי לא ביקשתי ממנה עזרה ,כמו: היית צריכה להיכנס ככה, או בנסיעה לרוורס יש עוד קצת לנסוע אחורה ואמרתי לה שאני לא מעדיפה להסתכן ,וגם בחניה לאחור נגיד היא אמרה לי מעולה, זה היה מעולה באמת אבל הרגשתי שהייתי צריכה קצת להיצמד לימין מאשר לשמאל ותיקנתי באותו רגע בלי שום בעיה ואני יודעת שאני נוהגת טוב תמיד וגם באותו זמן נהגתי ממש יפה, ואז היא שאלה אותי כמה זמן יש לך רשיון אמרתי לה 4 שנים אז היא אמרה: אה, אז את אמורה לנהוג טוב, ולא הבנתי מזה אומר שנהגתי טוב או לא? והמשפט הזה הכי הפריע לי . ולא רציתי לשאול אותה למה היא התכוונה כי אני לא רוצה להרגיל את עצמי שיתנו לי אישורים אני יודעת שאני בסדר, ואז אמרתי לה כן אבל אני לא כל כך הרבה נוסעת מידי פעם אני צריכה עוד להשתפשף בכביש, ואז הרגשתי לא טוב אם זה שהיא זרקה לי משפט ולא באמת הבנתי מה היא התכוונה להגיד ובכל זאת זה מפריע לי ההערות האלה למרות שכל הזמן אומרים שאם זה נכון אז נעלבים ואם זה לא נכון אז לא, אז אני הפוך מתי שזה לא נכון אני נעלבת כי אני מאוד אמתית וקשה לי עם זה שלא רואים באמת את מה שאני עושה וסתם אומרים משפטים. וגם הרגשתי לא טוב עם זה שאמרתי לה כן אני לא הרבה נוסעת עם הרכב כאילו הורדתי בערך של עצמי וכמו אישרתי את דבריה, או שאולי לא , כי היא אולי היא לא התכוונה לזה שאני לא נוהגת טוב בכלל. אני יודעת שאין לי באמת את השליטה על המשפטים של אנשים אבל אני יכולה לבחור שלא להיפגע אבל בכל זאת קשה לי ואני מרגישה שאני חושבת על זה ונכנסת לזה יותר ויותר למרות שאני יודעת שאולי זה לא נכון. ובטח שכנראה היא לא התכוונה לפגוע בי. אני לא יודעת…
ואני לא יכולה לקחת את החיים בצורה כזו כל הזמן שמישהו יגיד מה שהוא רוצה ולהישבר כאילו נחרב עלי עולמי.

לקריאת התשובה >

תחושת נרדפות ומשקעים מהעבר

אני היום כבר לא צעיר יש לי כבר נכדות גדולות ונכדים קצת יותר קטנים אישה טובר משרה תורנית מאוד מכובדת מעמד חברתי גבוה מאוד מה שנקרה הי סוסייטי איני עשיר אבל אני חי טוב ב"ה אבל שני דברים שלכאורה הם

לקריאת התשובה >

רוצה להיפתח ולתת אמון באנשים סביבי

בעקבות טראומה שחוויתי אני מרגישה שקשה לי מאד לסמוך ולהאמין בבנ"א.
אני מפחדת שאפגע ורוב הזמן אני שמה את עצמי במצב של התגוננות רגשית ופיזית.
כך יוצא, שהפתיחות והשיח אצלי בחברה הוא מועט, אני חוששת שזה מכמה דברים: מחשש לפגיעה, חוסר אמון באחרים, חרדה חברתית וחוסר בטחון עצמי.
זה מאד מפריע לי, כי זה בעיקר בתחילת הקשר או ברצון לקשור חברות שלוקח לי זמן להיפתח, אבל ברגע שאני נפתחת הכל ב"ה זורם ונעים.
השאלה שלי היא, איך להאמין בעצמי ובטוב שבעולם יותר, ולהגיע למצב של רוגע נפשי מחשש של פגיעה? וכן, איך ליצור קשרים חברתיים בצורה נכונה ללא

לקריאת התשובה >

מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו

כבר הרבה זמן שאני שואלת את עצמי מה אני רוצה עד לא מזמן אהבתי מוזיקה והרבה מהזמן הייתי משקיעה בזה וזו הייתה השאיפה שלי לאחרונה קצת הפסקתי עם זה כי פתאום אני כבר לא בטוחה ככ שזה מה שאני באמת רוצה ואני שואלת את עצמי כל הזמן מחנכים אותנו שצריך ללמוד כדי להצליח להתפלל ולעבוד את ה' כי זה התכלית של החיים אבל שניה רגע תעצרו אני בדכ לא אוהבת להסתכל על אחרים כי כל אחד ומה שה' נתן לו .
יש לי המון דברים שאני רוצה לעשות אבל כשאני באמת חושבת על זה זה לא שאני מחליטה עליהם משום מה בכל תלוי במשהו או מישהו ובעצם ככה אנחנו חיים כל הזמן חושבים מה יקרה אם יהיה לי את זה או אם אני יעבור בגרות או יעשה רישיון אבל מה כל זה אם בסוף נתחרט על זה הרי החיים עוברים ובמה אני באמת עסוקה רואה סדרות שלא מועילות או סתם מבזבזת את הזמן זה סבבה זה חלק מהחיים אבל השאלה שלי היא מה אני באמת רוצה האם שווה לי לקחת משהו וללכת איתו עד הסוף מה עושים עד עכשיו המוזיקה הייתה החלום שלי וירד לי מזה כי אמרתי וואו מה הסיכוי שזה יצליח וכמה זמן יקח עד שאני באמת יעשה עם זה משהו רק לפרוטוקול אני לא מתלוננת על מה שיש לי ברוך ה' אני פשוט מנסה להבין על מה ללכת כשעוד 30 שנה שאני אסתכל אחורה אני יגיד וואלה בחרתי נכון ואני לא מתחרטת על כלום.

לקריאת התשובה >

חוששת מלקחת על עצמי התחויבויות

קשה לי לעמוד במחויבויות. ז"א- אני לא רוצה ללהתחייב לעבודה או ללימודים, כי אני חושבת שמה יקרה אם פתאום ארצה לטוס או לטייל- אז לא אוכל, כי יש עבודה או לימודים… ולכן קורה לא פעם, שאני מתחיבת למשהו, ואז מבטלת.
כרגע אני עומדת להתחיל לימודים פעם בשבוע ועובדה 3 פעמים בשבוע. אמנם עוד לא התחלתי בפועל, אך כבר התחייבתי ונרשמתי. מה לעשות- אני מרגישה שאני לא רוצה!! אני פשוט רוצה לבטל הכל וליהנות מהחיים הרגועים והזורמים. יש לציין שאני לא טיפוס שמשתעמם. טוב לי להיות חופשיה לעצמי ולמצוא תעוסקות כאוות נפשי. הסיבה שבשלה נרשמתי ללימודים וקיבלתי את הצעת העבודה, היא בגלל ההורים שלי והסביבה. שהרי כולם שואלים מה אני עושה בחיים ואני הרי "חייבת" לעשות משהו. לא!?… יש לציין שאני רווקה וכרגע זה הזמן שלי ליהנות בחיים, בלי עול הפרנסה וכו'. שאלתי היא- האם זה נורמאלי מצידי פשוט לבטל הכל ולשים "פס" על הסביבה? או שמא לא יהיה זה צעד חכם?

לקריאת התשובה >

מראה חיצוני וכאב מהשוואה

פעם, הייתי אוהבת את המראה שלי וקיבלתי עליו הרבה מחמאות…
הייתי רגילה שמסתכלים עלי, שמפרגנים וכו…
עד.. השנתיים האחרונות..
במהלך השנתיים האחרונות ירדתי בצורה דרסטית במשקל מבלי שהתכוונתי לכך…
כמובן שבדקתי הכל מבחינה רפואית נפשית וכו..
והכל תקין..
ניסיתי הכל הכל הכל כדי להעלות במשקל בחזרה..
כולל כל מיני הזרקות שעשיתי בסתר, וכל מיני שייקים הזויים וארוחות כמובן…
אך ללא הועיל….
המראה שלי השתנה, מאוד.
הרבה העירו , עקצו ושאלו מה קרה פתאום…
אבל..זה עוד המצב הטוב…
יש לי אחות אחרי, שבאמת ברוך השם נראית מאוד טוב, כשנראיתי גם אני טוב,זה לא הפריע לי כי החמיאו לשתינו..
אולם כעת המצב קשה ובלתי נסבל עבורי..!
כל מקום שאנחנו הולכות אני שומעת את ההשוואה הזאת ביני לבין אחותי ..
את הפירגון לאחותי בלבד…
וזה צובט לי בלב, שאני כבר משהו אחר..שמשהו נלקח ממני לתמיד..
אפילו בשידוכים מציעים המון לאחותי בגלל המראה למרות שאני הגדולה יותר..וזה כואב מאוד…
אני לא רבה עם אחותי או שונאת אותה בעקבות זאת, אבל כל חג, כל מפגש חברתי, או מפגש עם אנשים שוב גורר השוואות וכאב חזק אצלי…
אפילו מצד ההורים ההשוואה וההחמאה לצד אחד לא מפסיקה…
ולא, אני לא רוצה שיחמיאו לי בשקר..
אך לא יודעת מה עלי לעשות…
וכן כן, ניסיתי למצוא את עצמי באפיק מקצועי כלשהו שיספק אותי, שארגיש שאני מגשימה את עצמי בו, אבל גם אם יש דברים שאני אוהבת..
אצלי לצערי, מודל היופי הוא בעדיפות על…
אני שונאת את עצמי, וזה קשה..
אין לי מצב רוח כבר תקופה ארוכה ואף אחד לא יודע ומבין למה…
ואני לא אוהבת את הפיתרון תאמרי לעצמך כל יום כמה את יפה וטובה!
כי אני לא אשקר את עצמי כדי להרגיש טוב יותר!!
אם אני באמת לא יפה…
לצערי הרב, המצב הזה הוביל אותי למקום שאני מחפשת כל הזמן לברוח, לברוח מהמציאות שבה אני נמצאת..
ואם יכלתי הייתי בורחת למקום שאף אחד לא מכיר אותי , לא יודע איך נראתי בעבר, ולא מכיר את אחותי…
בנסוף זה גרם לי למצב של חיפוש ברשתות חברתיות ו

לקריאת התשובה >
דילוג לתוכן