התפרסם בתאריך:

06/08/2020

רק אני עוזרת בבית!

שאלה מקטגוריה:

שלום,ההורים שלי גרושים ואמא שלי מגדלת אותי ואת ששת אחי לבד. אנחנו משפחה רגילה ונורמלית, (כן, למרות שההורים שלי גרושים:) ואני השלישית מבין שבעה ילדים. יש דבר שהחלטתי לפרוק אותו פה- וזה העזרה בבית. אני עוזרת המו-ן! בלי קשר לזה שאמא של לבד ואני מרגישה חובה לעזור לה, אני עוזרת עוד יותר מכולם. אחיות שלי כמעט ולא עוזרות והאחים גם לא. מה שאומר- שאני, גם בגלל שנחנתי בחוש סדר ונקיון יותר מאחים שלי וגם כי אני אישית מרגישה שאני רוצה לעזור לאמא שלי בבית- אני ממש כל הזמן סביב הבית.זה לא שאני לא יוצאת עם חברות ואין לי זמן לעצמי- ממש לא. פשוט כשאני בבית- אני עושה. מנקה, שוטפת, מדיחה, מכינה…. וכו.האמת היא, שאם נגיד היו לי רק אחים קטנים שלא יודעים לעזור- הייתי עושה את זה בכיף. זה לא קשה לי או משהו, אני זריזה ויש לי ידיים טובות.זה נהפך לטבעי שאני זו שעוזרת בבית. אני זו שאמא שלי תגיד לה לעשות דברים (גם כי אני עושה זאת הטוב ביותר:).כשאחים שלי מלכלכים אני מנקה (לא רק הקטנים…)זה ממש קשה לי. במיוחד שהם לא מעריכים ואפילו להפך. יש לי אח מתחתי שאני ממש לא מסתדרת אתו והוא אומר לי כשאני מתרגזת עליו שיגיד לפחות תודה שזה העבודה של הנשים- לנקות ולסדר ולא צריך להגיד להם תודה על כך. "אף אחד לא אומר לי תודה שאני לומד, זה התפקיד שלי. (לא משנה שהוא בקושי לומד….) וזה התפקיד שלך ולא מגיע לך תודה".אמא שלי מאד מעריכה אותי ואפילו אומרת לי כשאני באה לעשות דברים שביקשה מאחים שלי והם עדיין לא עשו שאני לא אעשה זאת במקומם, אבל זה לא מספיק לי.והכי מתסכל אותי- שאם אני כבר עובדת ועוזרת ועושה- שלפחות אעשה זאת בשמחה, בכיף.אבל לא, תמיד אני עושה זאת כאילו מישהו מכריח אותי (ואף אחד לא מכריח) בכעס ובזעף ואחר כך מתלוננת שאני עושה הכל בבית הזה.אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, שאחים שלי יעזרו יותר ויהיו שותפים בבית, או שאני אעשה זאת בלי תרעומת.איך אני גורמת לעצמי לעזור בבית בשמחה, בחיוך, בפנים טובות? איך אני לא אתרגז על אחים שלי שכשהם עוזרים- הם מזכירים זאת ללא הפסקה ומצפים לתגמול כאילו הם בנו את הפיזה? איך לא אכעס ולא אתעצבן גם כשהם אומרים לי דברים מרגיזים ממש?תודה רבה. 

תשובה:

שואלת יקרה שלום לך, וסליחה על האיחור בתשובה.

ראשית רציתי להביע את הערכתי והתפעלותי מהשאלה. את מתארת מצב שבו את משקיעה ונותנת מעצמך למרות הקושי, ומבקשת להמשיך בעשייה מתוך תחושת חיבור.

היכולת הזו, לפעול מתוך אמונה יסודית שזה הדבר הנכון לעשות, תוך רצון לחיבור להנאה – היא בעיניי יכולת כל כך חשובה כאדם בכלל וכיהודי בפרט. אני חושבת שהשורש שלה טמון כבר בהקדמת "נעשה" ל"נשמע". מחויבות ונאמנות לעשייה מתוך אמונה תמימה שזה הדבר הנכון, ותוך כך כמובן גם שמיעה – הבנה, לימוד, העמקה ובירור.

את מתארת מצב שבו את העוזרת העיקרית בבית, אמך מעריכה זאת אך אחייך לא. ממה שאני מבינה, עצם העזרה לא קשה לך אלא חוסר ההערכה שאת מרגישה מצד אחייך.

הרצון שלך שיכירו בעשייה שלך הוא רצון טבעי ובריא, כל אדם זקוק למשוב, וקשה להתמיד בעשיה לאורך זמן בלעדיו, במיוחד שהסובבים אותך נהנים ממעשה ידייך, מהשהות בבית נקי ונעים.

עם זאת, אני קוראת מהדברים שלך שמהעשייה עצמה את כן נהנית ואף מרגישה שיש לך כישרון וידיים טובות כך שכשאת עושה משהו- הוא יוצא הכי טוב.

לתחושתי, מה שיכול לעזור לך זה לקחת צעד אחד הצידה, ולנסות להסתכל מחדש, ב"משקפיים" אחרות על הסיטואציה שאת חווה.

אני רוצה לנסות להציע לך כמה כיווני חשיבה, אולי תתחברי אליהם, אולי הם יעזרו לך לפתח כיוון משלך…

היכולת האמפתית לזהות מה השני צריך ולהעניק לו את זה – היא יכולת שהיא סוג של "כישרון". את מזהה שאמא שלך זקוקה לעזרה, ולמרות שאת לא בת יחידה – את נוטלת על עצמך את האחריות הזו. בתוספת לחוש האסתטיקה שאת כותבת שניחנת בו, אפשר להסתכל על תחזוקת הבית כעל מקום שאת מבטאת בו שני כוחות מאד יפים וחשובים שלך.

אולי אם תסתכלי על זה כך, פחות תצטרכי את ההערכה של אחים שלך: את לא עושה את זה בשבילם, את מממשת פה כוחות שלך, כוחות שאת אוהבת ומחוברת אליהם ורוצה שיהיו נוכחים בחייך. אולי זה יעזור לך לראות את אחים שלך לא כמתחמקים אלא פשוט כאנשים שלא זכו בכשרונות האלה… הפסד שלהם.

כיוון שני, את כותבת שאחייך לא מעריכים אותך, ואף נכנסים איתך לויכוחים לגבי התפקיד שלך ושלהם ומשמיעים לך דיעות שצורמות לך. אני יוצאת מנקודת הנחה שאי אפשר וגם לא כדאי לנסות לחנך אחים, קשר עם אחים הוא קשר נהדר, שמבוסס על דמיון, חוויות משותפות, תחושת קירבה, וביקורת עלולה להעכיר את התחושות האלה.

מה דעתך פשוט להחליט, לבד או אתם, שאתם לא נכנסים לויכוחים האלה? הם הרי לא תורמים למצב רוח שלך וגם לא עוזרים בפועל.

את יכולה להחליט על זה בינך לבין עצמך, את יכולה להגיד לאחיך בנימה רגועה ומכבדת משהו ברוח זו- "אני מרגישה שהויכוחים בינינו מיותרים ומזיקים, ובוחרת לא להיכנס אליהם בעתיד".

ומה עם התחושות הקשות כשאת עוזרת ומסדרת והם לא מעריכים?

אני רוצה להציע לך לנסות "לפרק" לבדידים את התחושה שיש לך אז, ממה היא מורכבת? אכזבה? כעס? תחושת ניצול?

בשלב הבא לשאול את עצמך – איך את יכולה לעזור לעצמך עם התחושה הזו? תחשבי שזה כאב ראש או בטן שמעיק עלייך. איך אפשר להקל עליו?

אולי מה שיעזור לך זה אחרי יום אינטנסיבי בבית זה לקנות לעצמך משהו קטן שמפנק אותך?

אולי מה שיעזור לך זה תחושת ההערכה מאמא שלך?

אולי מה שיעזור לך זה תחושה של בחירה, שיכולה להתבטא גם בפרטים הקטנים, לדוגמא אם מדובר במטלה לא דחופה, להחליט יחד עם אמך שקודם את עושה משהו נחמד אחר ואחר כך מתפנה לעבודת הבית?

עוד רעיון שעולה לי, אולי את יכולה להפוך את הזמן של העזרה בבית לזמן של כיף- להדליק מוזיקה שאת אוהבת, אם את אוהבת את המטבח אז להכין דברים יצירתיים, אם את אוהבת שיטות סידור – יש רעיונות מהממים איך לסדר ארונות או לשדרג עיצוב, ממש להפוך את הבית לתחביב שלך:)

אם את רוצה להמשיך לחשוב ביחד, אני כאן…

[email protected]

בהערכה גדולה,

אסתי ש

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. אהבתי את הרעיון של להסתכל על זה כעל מימוש עצמי ומילוי תפקיד שאני טובה בו והם לא.
    ואני אוסיף, בתור בחורה שעושה המווווון בבית….בזמנים האין סופיים שאני עומדת במטבח ומבשלת ושוטפת ומנקה וכו'……
    ולא בטוחה שתמיד יש הערכה להכל,
    מה שנותן לי כוחות זה לדמיין את הבית שלי הפרטי-אחריי החתונה, איך אהיה מיומנת בעבודות, איך אדע לתפעל בית לתיפארה בזכות כל צבירת הניסיון כעת….
    בהצלחה רבה לשואלת,
    מעריכה מרחוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן