מאת:

התפרסם בתאריך:

18/03/2021

אישה לא יכולה להיות ברשות עצמה???

שאלה מקטגוריה:

שלום,
לפני כמה חודשים דיברתי עם אמא שלי על נושא מסוים והיא אמרה לי שאשה אף פעם לא יכולה להיות אחראית לעצמה אלא אבא שלה משגיח עליה עד הנישואין, שאז היא עוברת לחזקת בעלה. כאילו מדובר על איזה חפץ.
יש לציין שעצמאות זה דבר שמאוד, מאוד, מאוד, חשוב לי. בהתחלה הזדעזעתי מזה אבל זו היתה תקופה עמוסה אז פשוט הדחקתי את הנושא, אבל היום נזכרתי בזה והחלטתי לשאול…
אז לא, אני ממש לא רוצה ולא מסכימה שמישהו יהיה אחראי עליי/ישגיח עליי/יאמר לי מה לעשות/כל צורה אחרת של שליטה! בשום פנים ואופן לא!!! רק המחשבה על זה גורמת לי לבכות!
וגם לו נניח שאקבל את זה מבחינה רגשית, גם מבחינה שכלית זה ממש לא בסדר! דבר ראשון, יש כאן אפליה ענקית בין גברים לנשים. דבר שני, ה' מצפה מהאישה לקיים כל כך הרבה מצוות, אבל בחיים הוא לא סומך עליה וממנה עליה "משגיחים"? משהו פה נשמע לא הגיוני.
אשמח להבהרה.

תשובה:

שואלת יקרה וחכמה,

השאלה שהנך שואלת מטרידה את מנוחתך בצדק רב, ובירורה נחוץ עד מאד.

אנו חיות בעולם מודרני שבו, לפי החוק, מגיל 12 אנו נושאות באחריות פלילית (אם חלילה נגרום נזק לאדם או לרכוש, נעמוד לדין ואף יתכן שנושלך לכלא) ומגיל 18 אנו נחשבות לבגירות ויכולות לקבל כל החלטה עבור עצמינו, לשנות את שמינו במשרד הפנים, לבחור ולהבחר לכנסת,. ומגיל צעיר אף יותר, אנו יכולות להחזיק רכוש על שמינו, חשבון בנק, רשיון נהיגה ועוד דברים שבצד העצמאות שהם מעניקים לנו, הם גם מטילים עלינו אחריות רבה, וחובה מוגברת לנהוג בזהירות לבל נזיק לאחר, או נינזק בעצמינו, ונעשה רק טוב עם הכוח הטמון בידינו לפעול בעולם ולהפעילו.

מכאן גם ההבנה שלא רק כאישה מודרנית איני חפצה שיתייחסו אלי כאל חפץ הנמצא ברשות אחר, אלא דווקא כאישה מאמינה ושומרת מצוות. אם אינני אחראית לעצמי, אז אולי גם איני אחראית למעשי? אז אולי אני רשאית לקחת משל אחר מבלי לשלם על כך? אז אולי איני צריכה לשאת בעונש אם גרמתי עוול?

מכאן החשיבות להבנת אחריותה של אישה, והמשמעות של היותה בחזקת עצמה או בחזקת אחר וזאת משום שהאחריות 'מחייבת' ושלילת האחריות גם פוטרת ומשחררת.

אני מניחה שדברי אימך יושבים באופן מסויים על שביבי מידע שקלטנו (ושחלקו גם התערבב או נשכח בצוק השנים והעיסוקים) אודות האפשרות לאב למכור את ביתו לאמה עבריה, היכולת שלו להפר את נדריה, או אפילו לקדש אותה לבעל, מה שמעניק לנו תחושה שהאישה תלויה באביה ואין היא אחראית לעצמה.

תקצר היריעה מלהכנס לכל אחד מהנושאים הללו במסגרת מוגבלת זו אך פטור בלא כלום אי אפשר, בפרט שיש בכך כדי לשפוך אור על הסוגיה המעסיקה אותך.

פרשת נדרים (במדבר ל ב-יז) עוסקת בנדרים של אישה באחת משלוש האפשרויות:

1. כאשר האישה בבית אביה

2. כאשר היא בבית בעלה

3. כאשר היא אלמנה או גרושה

מהפסוקים עולה שכל עוד היא בבית אביה (אפשרות 1) , אביה יכול להפר את נדרה אם שמע אותה נודרת ומחה מיד כשנודע לו על כך.

אותו דבר באישה נשואה (אפשרות 2) – בעלה יכול להפר את נדרה מיד כששמע על נדרה. נדר של אישה אלמנה או גרושה אינו תלוי באיש, ואינו תלוי בהסכמתו של גבר (אפשרות 3).

השאלה שעולה היא האם כל אישה ובכל גיל הנמצאת בבית אביה, כלומר, שעדין לא נשאה, בעלה יכול להפר את נדריה?

הגם שלכאורה מכלליות הפסוקים היה ניתן לטעון שאכן כך, ולכאורה האישה נמצאת או באפשרות הראשונה או עוברת לאפשרות השניה, (כפי שציינת בשם אימך בשאלתך, שהאישה בחזקת אביה, ולא משנה מה גילה, או שהיא עוברת לחזקת בעלה ואין מצב בינים) הרי שחז"ל, קובעים מפורשות אחרת.

חז"ל מבארים את דברי התורה בפסוק ד' "ואישה כי תדור נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה", כי דרישת הנעורים, איננה רק תאור מצב מצוי, שבו בד"כ אישה בבית אביה היא עדין נערה וצעירה, אלא זהו מצב משפטי, לפיו, רק כל עוד היא 'נערה' , אביה יכול להפר את נדריה כשהיא בביתו.

כלומר: אם היא ממש פעוטה, הרי שאין לה הבנה משפטית ונדריה כלל אינם חלים. אם היא בוגרת (מגיל שתים עשרה ויום אחד), הרי שהיא ברשות עצמה (למרות שהיא בבית אביה) ועל כן הוא אינו יכול להפר את נדריה כלל.

האפשרות היחידה והזמנית של האב להפר את נדרי ביתו כאשר הוא שומע אודותם, קצרה מאד, והיא רק בנעוריה, קרי, תקופת זמן קצרה שבין היותה קטנה לבוגרת, תקופת בינים שנמשכת לא יותר מחצי שנה, כאשר מצד אחד יש לה כבר דעת וסמכות המאפשרת לה לקבל התחייבות ואחריות משפטית באמצעות נדר, ומצד שני, היא עדין לא בגרה לגמרי ולכן היא עדיין ברשות אביה.

וכך כותב המדרש בספרי במדבר פיסקא קנג:

"'ואשה', שומע אני משתבגור? ת"ל (תלמוד לאמר) 'בנעוריה'. אי בנעוריה, שומע אני אפילו קטנה? תלמוד לומר 'ואשה'. הא כיצד? יצתה מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באת. מיכן אמרו חכמים בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימים."

חז"ל אומרים מפורשות "אין בין קטנה ובוגרת אלא שישה חודשים בלבד" (כתובות לט עב), כך שבכל מקרה, האפשרות המעשית של אב להפר את נדרי ביתו מוגבלת לתקופת בינים קצרה זו, המתחילה מאז שהחלה לפתח סימני בגרות, ולא יותר מגיל שתיים עשרה ויום, שאז נעשית לבוגרת. החל מגיל שתים עשרה ויום אחד, אע"פ שהיא ברשות אביה, הרי שנדריה קיימים ואביה לא יכול להפר אותם!!!.

הנה רואים אנו תשובה לשאלתך. הבת יכולה להמצא עדין בבית אביה, אך אינה ברשותו במובן המשפטי, והוא לא יכול להפר את נדריה או לשלוט בהתחיבויות שהיא נוטלת על עצמה.

הקטגוריה הזו של 'נערה' שכפי שראינו חלה לזמן קצר מאד, מאפשרת לאב גם לזכות בזכויות נוספות בביתו. המשנה בכתובות ד ד, מורה לנו "האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף בשטר ובביאה. וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה…

אך גם אפשרויות אלו פוקעות כאשר הבת הגיע לבגרות "כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. באופן דומה מפרשים חז"ל את הפסוקים העוסקים במכירת הבת לאמה עבריה, כאפשרות הקיימת רק כל עוד הבת היא קטנה, אך היא משתחררת מיד כשהביאה סימני נערות או בגרות. יוצא איפה שבניגוד לבת בבית אביה שיוצאת מרשות אביה בבגרותה (כשהפכה מנערה לבוגרת), אפילו שעדין לא נישאה, אך כבר אז היא איננה ברשותו, ואין הוא שולט בה, ואף לא יכול להפר את נדריה, הרי שמהאדון לו היא נמכרה לשפחה, היא יוצאת מיד כשהביאה סימני נערות, כלומר, בשלב מוקדם אף יותר.

הלכה זו נלמדת ומהפסוק " ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף" המופיע בפרשת אמה עבריה (שמות כא יא).

כפילות הלשון המיותרת לכאורה (חינם-אין כסף) נדרשת במכילתא דר"י נזיקין ג:

'ויצאה חינם', בבגר, 'אין כסף, בנעורים. שהיה בדין הואיל ותצא בימי הנעורים לא תצא בימי בגרות. שאילו לא נאמר אלא אחת, הייתי אומר, הן הן ימי בגרות, והדין נותן, הואיל ויוצא מרשות אב, יוצא מרשות אדון, שנשתנת ממה שהיית, ואימתי נשתנה ממה שהיית, בשעה שהיית נערה ובגרה, לכך נאמר שניהם, שלא ליתן לבעל דין לחלוק- 'ויצאה חנם' – בבגר, 'אין כסף' – בנעורים.

דומני שדי בדוגמאות אלו כדי לקבוע שהטענה ש'האישה ברשות אביה' עד שהיא עוברת לרשות 'בעלה' איננה נכונה כלל, וחז"ל שללו אותה מפורשות!!!.

ואם אישה בוגרת, שנמצאת בבית אביה, כבר אינה תחת שליטתו, על אחת כמה וכמה לאחר שנשאה, שהיא ישות משפטית בפני עצמה, יש לה זכות לרכוש קניינים על שמה ובבעלותה, וזכותה לנהוג בכסף שמרויחה באופן עצמאי לחלוטין.

דווקא בתקופה הנוכחית שבה מקובל שנשים חרדיות יקרות לוקחות על עצמן את עול הפרנסה, ומוסרות את נפשן גם לנהל את הבית ולדאוג לכל צרכיו, וגם להביא טרף לביתן, הרי שמדובר בהתנדבות בלבד, ואין זו חובה משפטית שחלה עליהן מן הדין. ובכל מקרה, כאשר הן עושות זאת, הרי שהכסף שהן מרוויחות שייך להן, ואין הוא 'שייך לבעל'.

וכך כותב הרב דיכובסקי בפסק דין בתיק מס' נא/192 (נב/143)

"אברך כולל אינו פטור מחיובי הבעל לאשתו ולילדיו. מעולם לא שמענו כי לאברכים כותבים כתובה שונה, מאשר לשאר אנשים. חיובו של הבעל למזונות אשתו מעוגן בכתובה ונקבע ע"י חז"ל, ולדעות מסויימות הוא גם דאורייתא. גם חיובו לילדיו הוא מעיקר הדין, ובפרט שאחד הילדים הוא למטה משש שנים. נכונותן של נשים צדקניות ליטול את עול הפרנסה על כתפיהן בכדי לאפשר לבעל לעסוק בתורה לאחר הנישואין. היא "התנדבות" בלבד, ואינו חיוב. על כן, משהודיעה האשה שאין היא חפצה יותר בהתנדבות זו, זכותה לקבל מזונות כדת וכדין."

שו"ת מהרי"ט חלק ב – חושן משפט סימן סז , מסביר שאישה שמפרנסת את הבית מעמלה, מעשה ידיה שייכים לה, אפילו מבלי שהתנתה וציינה במפורש 'איני ניזונת ואיני עושה'. כלומר, גם אם לא אמרה מפורשות לבעלה, איני רוצה שתזון אותי, אני אדאג לעצמי, אך גם איני חייבת להעביר לך את שכר עמלי.

וכך הוא כותב:

"ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשו גם גברו חיל עושר ונכסי' אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה…

פסיקה זו אף הורחבה ע"י הבן איש חי בתשובתו שהתבססה על המהרי"ט והרחיב את המסקנה בשו"ת רב פעלים חלק ב – אבן העזר סימן טו , כשהוא מסביר שהנשים שמשתכרות מתוך עבודה קשה בשל היותן משועבדות לאחרים (כמקובל היום שאישה אף יוצאת מן הבית כדי לעבוד קשה ועובדת ולהביא משכורת הביתה), הרי שעבודה זו נקראת 'העדפה על ידי הדחק', ואם בעלה אינו נותן לה מעה כסף, אפילו אם לא אמרה בפרוש "איני ניזונה ואיני עושה", רווחיה שייכים לה.

אין זה סותר כמובן את העובדה שכדי לבנות זוגיות טובה וליצור נווה של שלווה ושלום, שומא על הבעל וגם על האישה, לנהוג זה עם זה מתוך שיתוף פעולה, להגיע להסכמות, ולפעול בכספם ובנכסיהם מתוך שקיפות ושותפות אמת, ומתוך דאגה כנה לצרכים המשותפים המתפתחים של היחידה המשפחתית. אך הדברים נכונים הן כלפי האישה והן כלפי הבעל במידה שווה. הטענה כאילו האישה משועבדת לאביה ועוברת מחזקתו לחזקת בעלה, עם כל המשמעויות המשפטיות הנלוות להגדרות אלו, רחוקה, איפא, מלהיות נכונה.

מקווה שיש בדברים כדי להניח את דעתך ולהביא שלווה לסערת רוחך.

ורדית

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

5 תגובות

  1. רגע, חשבתי שהחרדיות מתנגד לתפיסות המודרניות? לא היה יותר נכון, באתר חרדי, להסביר מה הם היחסים הנכונים בין אשה לבעלה, וברוח ההלכה, ולמה זה לא אומר שהיא חפץ?

    איך אפשר מצד אחד לבקש מהגברים לקבל אחריות כלפי נשותיהם לפי התפיסה המסורתית, ובו זמנית להטיף לנשים על עצמאותם מול בעליהם, כנשים מודרניות?

    יש כאן גם סילוף הלכתי בעניין חיובי המזונות.
    אשה שהכנסותיה שלה אינה זכאית למזונות מבעלה, ואי אפשר לאחוז המקל משני הצדדים. אין שום מצב הלכתי של ״אני ניזונת ואיני עושה״, ומכיוון שהפוסקים קבעו שמה שהיא המפרנסת העיקרית הוי כאילו אמרה ״איני ניזונת ואיני עושה״, אם כן כל אשת אברך אינה זכאית למזונות, והפסיקה שהבאת מדיכובסקי מופרכת.

    בכל מקרה היה ראוי שידברו על כל הנושא של התחייבויות וזכויות הכלכליים בנישואים – משני הצדדים – בישיבות ובסמינרים לפני שמתחתנים, ברמה מעשית.

  2. אני שמחה שהתשובה מעוררת בך עניין ומדרבנת אותך להגיב לה.
    התשובה אומרת בדיוק את זה – מה היא מערכת היחסים בין אישה לבעלה ברוח ההלכה. היא אף תומכת יתדותיה בתשובות הלכתיות מבוססות שמשום מה, נראה שהן לא נושאות חן בעיניך.
    בניגוד לטענה שנטענה בשאלה, שהאישה בבית אביה איננה עומדת ברשות עצמה, הרי שהתשובה מוכיחה שהאישה כן עומדת ברשות עצמה (למעט תקופת בינים קצרה שבה היא מכונה 'נערה') למרות שהיא עדין גרה בבית אביה. ואותה 'עצמאות' גם מלווה אותה לבית בעלה. עצמאות זו כפי שראית, מתחילה בגיל שתיים עשרה ויום, למרות שלפי החוק (המודרני) היא נחשבת לקטינה, והופכת לבגירה רק מגיל 18.
    אכן, אין מצב הלכתי של 'אני ניזונת ואיני עושה', אך יש מצב הלכתי של איני ניזונת ואיני עושה'. אישה שעובדת ומרויחה, יכולה לאמר שהיא מעדיפה ששכר עבודתה יהיה שייך לה, ואז אכן בעלה יהיה פטור מזונותיה. האסמכתאות ההלכתיות שהבאתי מוכיחות שהיא לא חייבת לאמר זאת במפורש. עצם העובדה שהיא קורעת את עצמה בעבודה קשה כדי להשתכר מחוץ לבית, הרי שעמלה נכנס לקטגוריה של 'העדפה על ידי הדחק' והוא שייך לה בלבד.
    אם היא כמובן בוחרת לחלוק את משכורתה עם בני הבית, הרי שזו התנדבות ראויה, וכך גם נכון לנהוג כאשר הצדדים חולקים יחד חיים משותפים, ומגדלים בשלום ואהבה ובמאמץ משותף את ילדיהם המשותפים. והפסיקה שהבאתי מהדיין הדגול, הגאון הרב שלמה דיכובסקי, אינה מופרכת, אלא היא פסיקה מקובלת בבתי הדין הרבניים.
    כך ראוי לנהוג, וזוהי מערכת היחסים הנכונה לאורה של הלכה.
    אני מצטרפת להמלצתך, שראוי ללמד את הצעירים בישיבות ובסמינרים לפני שמתחתנים את חובותיהם ההלכתיות-משפטיות זה כלפי זה. חלק מהדברים ודאי מלמדים מדריכי החתנים והכלות את בני הזוג לפני חתונתם.

  3. יש סתירה ברורה בין הפסיקות שהבאת, שמצד אחד אומרים מעשה ידיה שלה, ומצד שני שבעלה חייב במזונותיה – מצב פסול הלכתית. אולי תבררי עם הרבנים שלכם איזה פסיקה מקובלת?

    מצד שני, אין שום סתירה בזה שפסיקה מופרכת מקובלת על ידי הרבנות – הרבה ממה שהם עושים מופרכת במחינה הלכתית. למשל אסור לסדר הסכם גירושין שבו בעל מתחייב לסדר גט, (עי׳ אה״ע קל״ד) אבל ברבנות עושים את זה לכתחילה. ואם למשל ההסכם נחתם עקב פנייה לבתי המשפט האזרחיים אז ההסכם פסול וגם הגט פסול מדאורייתא, אבל גם הסכמים כאלו הרבנות מקבל בלי לשאול שאלות. זה מופרך, אבל גם מקובל בבתי דין הרבניים.

    לגבי עיקר השאלה, הרי התורה כן מגדיר תלות מסויים בין נערה לאביה, ואחר כך בין אשה לבעלה – זה תלות גם בעניין נדרים וגם בעניינים כלכליים. את אומרת שלאשה מודרנית זה לא רלוונטי, אבל השאלה למה התורה קבע כך, ומה יש לנו ללמוד מזה. מהתשובה שלך נשמע שאת מאמינה שאין להצדיק שום תלות בין אשה לבעלה, אבל התורה כן מגדירה תלות מסויימת. איך את מבינה את זה?

  4. לא הבנתי… אם יש תקופה שהיא כן ברשות אביה לא משנה מתי..
    מדוע זה ככה?
    ובכלל קשה לי עם זה שיש ככ הרבה דברים שלכאורה ניראים מתנגשים עם זכויות האישה בתורה.. כמה שקבלתי תשובות לא הצלחתי ליישב את דעתי בנושא….
    לפעמים מרגיש לי כאילו מנסים רק לייפות ולצנזר..
    אבל מדוע יש ככ הרבה דברים תמוהים דווקא בנושא היחס לאישה בתורה?
    מקווה שזה בסדר לשאול…

  5. שלום שואל יקר,
    ברור שאישה שמרויחה מספיק לצרכיה ויכולה להתפרנס ממעשה ידיה, בעלה לא חייב במזונותיה. (איני יודעת איך הבנת זאת מתשובתי, כשהדגשתי חזור והדגש, שאין מצב שבו גם מרויחה ממעשה ידיה, וגם בעלה מחוייב לפרנסה).
    אני רוצה להבדיל בין מצב משפחתי בריא, לבין מצב של איבה ומריבה שהגיע לפתחו של בית הדין.
    מרבית הבתים הבריאים, למרות שהאישה מרויחה, עדין בעלה דואג לה ומפרנסה, כמו גם את ילדיהם, ושניהם מכניסים את מעשה ידיהם לכיס המשותף, ודואגים לזה לזה הן לצרכים הבסיסיים והן למותרות ולהנאות. אך כאשר מגיעים חלילה להליכי גירושין, הרי שברור שאם האישה מרויחה , בעלה לא יחוייב לפרנסה כלל, אלא רק את הילדים, וגם זאת רק לפי אמות מידה הכרחיות ולא מותרות וכדו.

    לגבי טענותיך על בית הדין,
    כפי הידוע, יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה. בית הדין מוסמך לפרש וליישם את מה שכתוב בשולחן ערוך, והוא קובע בהתאם לשיקול דעתו ההלכתי, האם הסכם המחייב אותו לתת גט, או התחייבות מצידו לתת גט, פוסלת או מטילה צל על כשרות הגט. וגם אם פסיקתם לא נראית למאן דהוא, זה לא הופך אותה למופרכת. אפשר כמובן לערער על החלטה של בית הדין האזורי, ולהעמידה למבחנו של בית הדין הגדול.

    לגבי התלות של אישה בבעלה.
    גם קטן תלוי בהוריו, ואין חולק שזה גם המצב הראוי, שהקטן יהיה תלוי בהוריו, וממילא גם הם אחראים עליו, ומחוייבים לדאוג לו. ככל שאדם מתבגר, הרי שתלות הזו נחלשת, עד שנעלמת כליל, והוא עומד ברשות עצמו. בתשובתי הראיתי שהמחשבה כאילו האישה 'תמיד' תלויה במישהו, בתחילה באביה ומשם עוברת לתלות בבעלה, אינה נכונה. וזה היה עיקר שאלתה של השואלת. לא מן הנמנע שבתקופות קדומות אישה נשאה בגיל מאד צעיר, לעיתים עוד בשלב הנערות, ואז נוצר מצב שבו אביה בתחילה, או אח"כ בעלה, יכלו להפר את נדריה בטווח גיל מסויים.
    כל עוד היא קטנה או שהילד קטן, הרי שאין לנו בעיה עם זה כלל, וזה הגיוני ומסתבר גם בעינים ה"מודרניות" שלנו. שאלתך, למה התורה קבעה כך, או לכל הפחות התנסחה כך, היא שאלה יפה, אך יש לדון בה בהקשר רחב יותר על מהותם, תפקידם ואופן פעולתם של מדרשי ההלכה, ולא כאן המקום להרחיב.
    הגישה החרדית המקובלת סבורה כי מסורת הייתה בידם שכך יש לפרש את הפסוקים, וממילא אין שאלה על התורה, למה קבעה כך, וכנראה התורה לא התכוונה מעולם לתת לאב שליטה כה רחבה בבנותיו, אלא רק לתקופה הקצרה, כפי שחז"ל קבעו ופרשו, כלומר 'בנעוריה' בלבד.
    נראה שהם ראו עין בעין את הדברים כפי שאנו מבינים אותם גם כיום, שגם הבת, זכאית לעצמאות, ומרגע שבגרה, ראוי שתעמוד ברשות עצמה, ואין מקום למישהוא (בין אם הוא אב ובין אם הוא בעל) לשלוט בה, תוך שהם קובעים מפורשות, שאין להבין את הפסוקים כפשוטם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן