מאת:

התפרסם בתאריך:

24/11/2021

מה לספר לילדים? מה לספר לעצמנו?

שאלה מקטגוריה:

ראשית כל תודה על האתר הנפלא שזכינו להיחשף אליו ומשמש לנו עוגן שפוי בתוך כל המצוקות ואי הודאות.

ברצוני לברר כאמא לילדים ומתבגרים בבית ואפילו לעצמי לאור הפרשה האחרונה של איש חינוך וטיפול בכיר שיתכן ופגע בצורה סדרתית ולאור התהודה של הפרשה שהגיעה גם לשיח הציבורי ואפילו בת"ת של הילדים. כיצד עלינו אישית להתייחס למקרה זו ולנקוט מעשית מול הילדים? האם לספר או לחכות שהם ישמעו או שלא? האם עלינו להיתפס לאיסור לשון הרע ולא לקבל בבית שמועות או שחשוב יותר לנצל את זה כדי לדבר על מוגנות ופגיעות? ובאמת איך אפשר לעכל כזה דבר גם בינינו לבין עצמנו כאשר אין אמון כבר באנשים?

תשובה:

שלום לך אמא יקרה

שאלות גדולות וחשובות מאד העלית במכתבך,

אנסה לשתף אותך ממחשבותי בעניין ואקווה שיהיו לתועלת.

סערת השבוע גרמה לי להסתכל על לימוד הדף היומי באופן קצת שונה.

הגמרא במסכת תענית ט: "עולא איקלע לבבל, חזא מלי צנא דתמרי בזוזא (ראה כי בבבל מחיר סל מלא תמרים-דבש מאוד בזול), אמר: "מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא"? (בביקורת, הלא יש להם מזונות טובים בזול ויכולים בנקל לעסוק בתורה בלי תירוצים של פרנסה ודחק) בליליא צערוהו (סבל מכאבים) אמר: "מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באוריתא?" (רש"י ביאר שמתוך שהיה בזול לוקחים מהם הרבה ואוכלים עד שמצטערים מהם מכאבי בטן. עולא מגיב על כך, הפעם לאחר נסיונו, ומכנה את הסל כמלא 'סכינים' שהכאיבו לו בבטן וטענתו משתנית לאור הנסיון מהקצה לקצה- הוא לא מבין כיצד מישהו עם כאבים כאלו יכול ללמוד משהו בכלל).

נקודת הסתכלות שונה מהקצה לקצה, ומה גרם לה? התנסות ונגיעה אישית.

בחיים אנו שמים מתוך בחירה 'עדשות' שונות שעוזרות לנו לפענח את העולם בדרכים שונות. אנו בוחרים אילו עדשות לשים וההשפעה של כך היא בסופו של דבר על פרשנותנו את העולם והסקת המסקנות. לא פעם שימת עדשות שונות יובילו אותנו למסקנות שונות ואף הפוכות זו מזו, כמו בסיפור עם עולא שהסתכל בהתחלה בעדשה כלכלית וטען כי בשפע כזה אין תירוצים וחייבים ללמוד תורה, ולאחר התנסותו האישית הבין כי זה לא תורת הכל וגם השפע מזמין אתגרים אחרים שמובילים לקושי שונה ללמוד תורה במצב זה.

לא פעם ההסתכלות בעדשה האישית והפרסונאלית, המבוססת על אינטואיציה או נסיון אישי 'צובעת' לנו את החיים ומשפיעה יותר משאר העדשות כולן, למרות הימצאותן שם.

גם על כך נוכל לגלות בגמ' המביאה מחלוקת בדף י. אם כל העולם כולו הוא ככיסוי קדירה לגיהנום שהוא כנגד כל העולם וי"א שאין לו שיעור או י"א שלגן עדן אין שיעור. האם מדובר במחלוקת במציאות? וכיצד יתכן שגם לגן עדן ולגיהנום אין שיעור או שהם כנגד כל העולם?

התשובה מונחת בעדשות שלנו. מי שמסתכל וחי את החיים השליליים בעולם הזה- אז גיהנום הוא כנגד כל העולם שלו- לאין שיעור, אך ביכולתנו גם למצוא את הגן עדן שבעולם לאין שיעור, תלוי רק ב"עדשות" שנבחר להרכיב.

"אז מה אתה אומר על הפרשה החדשה והסוערת?…"

כאשר אנו מנתחים פרשה בלתי נעימה שהתפוצצה בתקשורת, אנו יכולים לעשות שימוש בעדשות רבות. "עדשת החוק" טוענת לחפות, עד שיוכח אחרת, "עדשת ההלכה" גורסת שלשון הרע אסור לקבל אך מותר לחשוש אם יש לכך השלכות מעשיות. התנאי השני לסיפור הדברים הוא: "יזהר מאוד שלא יחליט תכף את העניין".

עדשה אחת שמה את הפוקוס לנפגעים/ות ולסבל והמצוקה שלהם, לקושי הבסיסי לשתף באירוע פגיעה ועם התוסף הסוציולוגי של חברה סגורה ושמרנית עם השפעות סביבתיות לחשיפה האמיצה הזו מצידם/ן.

עדשות נוספות יתנו הצצה לפחדים שלנו, לכאב ולחוסר האונים בטענה שזו עלילה מרושעת ומגמתית שיוצרת עולם של חיסול חשבונות עם משמעויות חברתיות, משפחתיות, כלכליות וסוציולוגיות ומפנות את הפוקוס למשפחה הסובלת, לפיטורים ולחששות שלנו כחברה מהתמודדות עם חששות להתקדם ולהיות מושא וקרבן פוטנציאלי.

עדשה נוספת שמה את המבט על עולם הרגשות שלנו עצמנו בתווך, על הערעור וחוסר האמון באנושות שהפתעה כזו גורמת לנו בכל פעם מחדש להרגיש כשזה תופס אותנו לא מוכנים (ואף פעם אנו לא מוכנים לכאלו דברים באמת).

ומעל הכל העדשה האישית שלנו מושפעת/אינטואיטיבית/אינטרסנטית ומונחית על בסיס היכרות אישית, כללית או היעדרה עם האישיות, על סמך אמונות ומיתוסים פנימיים שלנו ו/או נסיון קודם, טראומות, מידות טובות או רעות (קנאה וצרות עין בהצלחתו) ועוד.

עדשה פרסונאלית כזו גורמת לנו לקבל החלטה מהר מידי ואינטואיטיבית, ולכן אנו יכולים לראות כי מאוד מהר כמעט כל אחד "בחר צד", האם לראות בו חזות ה"גיהנום" או חזות "גן עדן", האם להאמין לנפגעות ולראות במי שעד קודם היה גיבור תרבות מיינסטרימי כעת את 'אויב העם' הפוגע והמרושע, שלפחות את ספריו צריכים לשרוף אם לא לסקול אותו בחוצות עיר, ואחרים; ידידים קרובים, מעריצים או אנשים פשוטים בהכחשה והדחקה שבוחרים להיתפס במהירות לצד המגונן והמאמין בחפותו בכל מחיר, שלא מוכן לסדוק את חומת האמון אפילו בספק קל ואנושי.

כמו תמיד עושה רושם שהכי קשה זה לא להיות עם דעה מוצקה. למצוא את נקודת האיזון והאמצע, זו שיכולה עדיין להחזיק מתוך מורכבות, לראות את המקרה בפרספקטיבה רחבה ועמוקה, להתבונן דרך מספר עדשות ולא אחת בלבד שצובעת את המקרה כליל, שמוכנים לתת שהות לזמן שיעשה מן הסתם גם את שלו, ירחיב ויבסס את שאר ה'עדשות' האחרות.

כדאי להבין ולחדד, לתפוס את מבט העל של "עדשת העדשות" זו לא בהכרח בריחה מהתמודדות ושמירה על "ניטראליות", אלא להיפך. הסתכלות בעדשה אחת בלבד מעידה לעיתים על צרות אופקים. כדי להכיל מורכבות בחיים עלינו לעודד הסתכלות דרך עדשות שונות ואף מנוגדות, עם מימד אנושי יותר ורכילותי פחות.

כמה טיפים למעשה בשאלת ה"איך לספר לילדים?" (אם בכלל…)

בחלק הקודם דיברנו על החזקת ה"ספק", ביחס למה שהיה או לא היה. יש שיסתייגו מכך ומבחינתם אין ספק. אך החלק השני משמעותי ורלוונטי גם למי שלדידו אין ספק בכלל, וימשיך להיות אקטואלי גם במידה שבעוד זמן לא יהיה כל ספק לכולנו והאמת תתברר…

חלק זה עוסק בהחזקת החוסר אונים והלא ידוע הגדול שהסיפור הספציפי הזה פותח, מאחר שהוא לא הראשון ולצערנו ככל הנראה גם לא האחרון.

ההבנה כי ישנו ספק וחוסר וודאות שאנו נאלצים להחזיק בשעת משבר, הצפת שאלות כמו: מה יהיה? על מי אפשר לסמוך? מי מנהיג את מי? איך ניתן להתגונן ממקרים אחרים נוספים? ואת הכח הזה שרלוונטי למקרים כמו פרשיות כאלו ואף למקרי טראומה כאסון מירון וכיו"ב צריך לחזק.

גם כאן צריך להבין שאין תשובה אחידה לכל. יש להתבונן במספר עדשות ולהתאים את המענה לגיל ולצורך האישי, יתכן ואכן לא בכל מקום ועניין יש בכלל צורך להגיב. לפעמים התגובה שלנו עצמה מייצרת שיח ועניין מוגבר ומיותר (אני זוכר שנכנסתי לכיתות אחרי אסון מירון וראיתי מחנכים ש"דוחפים" בכח תיאורי זוועה ממירון לילדים שלא הרגישו בכלל במצוקה, רק כדי להשתמש במודלי ההרגעה למצבי לחץ שהרבו להסתובב ברשת אז, מה שהיה חשוב מאוד ללא מעט ילדים, אך גם מיותר לחלוטין אצל חלק גדול מהילדים).

יש שוני בין ילדה שנפגעה בעברה, שכל בדיל מידע על הסופר האהוב עליה עשוי לקחת אותה ישירות לחוויה הטראומתית האישית שלה ולהציף אצלה דברים, לבין ילד או ילדה שלא חוו זאת שיסתפקו לשמוע בתיאור עובדות בלי תיאור פרשנויות צהובות ועסיסיות. ניתן להשתמש בתיאור הענייני לתועלת כדי להקנות כללים לביטחון ומוגנות, לייצר ערוץ של שיח פתוח וחופשי בנושא, לברר בעדינות על העבר ולדרבן את החיוניות שבשיח ובצורך לספר למישהו מיד מבלי להסתיר את הסוד.

המלצה בסיסית שלי לנוסח: (קחו מזה מה שנראה ונח לכם…)

"יש שמועות עליו כי הוא עשה מעשים לא טובים/ לא צנועים. אנחנו לא יכולים לדעת אם זה נכון או לא באמת, אבל זו הזדמנות בשבילנו לשוחח על כך בינינו ולהזכיר שהגוף הוא פרטי וכל נגיעה ב"איזורים הפרטיים" שלנו אינם מקובלים בשום פנים ואופן ולא משנה על ידי מי בכלל. תמיד צריך להיזהר מכל אחד, גם מצעירים וגם ממבוגרים, גם מאיש זר וגם מאדם מוכר, גם מאיש חשוב ומפורסם ואפילו מהמורה או מהרב. אין סיבה לפחד כי רוב האנשים בעולם הם בסדר גמור ואפשר לתת בהם אמון, אבל אתם זוכרים כשקנינו את התמר בחנות ירקות ואחר כך בדקנו אותו בבית וגילינו שיש בו תולעים? אז לפעמים יש אנשים, טובים מאוד אפילו, שעשו גם דברים טובים בחיים, אבל בפנים יש להם גם 'תולעים', ולכן יש לנו חובה ומצווה לבדוק ולהיזהר מהם גם. אם יש משהו שגורם לנו לחשוש שיש בהם תולעים עלינו להתרחק מיד, לספר לאבא ולאמא או למישהו מבוגר קרוב אלי, גם אם איימו עלי שזה "סוד" שאסור לספר, מאבא ואמא אין סודות שכאלו".

במשפחות בהן השיח על מוגנות מוכר יותר או כשמדובר בגיל בוגר יותר, ניתן לכתב זאת עם שיחות קודמות ולענות בצורה ממוקדת וזהירה לשאלות של הנער/ה לגבי העניין, מבלי לתת יותר אינפורמציה ממה שהילד זקוק כמענה לשאלתו ועם התייחסות לעובדות ולא לתיאורים ופרשנויות.

חשוב לתת ביטוי גם לעולם הרגשות של הילד/ה ולשאול אותם במידה והם נחשפו לסיפור, מה הרגשת כששמעת על כך? ולעזור להם לשיים את הרגש: פחד, חוסר אמון, חשש, עצב, כעס וכדו' מותר וכדאי לשתף גם במנעד הרגשות האישיים שלנו, לנרמל את זה שאנו חווים ומרגישים דברים בלב כאשר אנו שומעים על דבר שכזה ולכוון להמשיך את החיים בצורה טבעית ונוחה תוך הפקת הלקחים הנחוצים שיוכלו להיות שימושיים אי"ה לעתיד ושלא נדע.

בשורות טובות!

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן