שלום אשה שלא מוותרת על מהות,
אני מאושרת לפגוש את סימני השאלה הבריאים שלך! המשפט הפותח שלך מביע את המנוע שלך, את הכוחות המניעים אותך אל מטרתך: אמת ושלום. המילים “בחוץ/בפנים” מייצגות את הפער שאת חווה, פער בין החוויה החיצונית והמוחצנת לבין המשאלה לעומק ופנימיות. הבשורה היפה היא שהפער הזה, על כאבו הצורב, מזמין אותך לגדול. היום הבטתי בשתיל עגבניה שגדל על אדן חלוני. שמתי לב שהוא אינו מצליח להצמיח פירות, מכיון שהכלי המכיל אותו קטן מדי. השורשים צפופים ואין לו מספיק מרחב מחיה כדי לממש את הפוטנציאל שלו. אין זה אומר שאין פוטנציאל בזרע, אלא שהסביבה אינה מאפשרת את מימושה.
את, כנראה, נועדת להרחיב את אופקייך. אחרת הפרספקטיבה הצרה לא היתה מציקה לך. יש בך חתירה לחיים של חיבור פנימי, אמת ישרה, ואיזון בריא. את לא מסתפקת ב”ככה זה, ככה כולם” ו”עושים כי מה יגידו”. את בועטת במיצרים הללו, מורדת נגד הצמצום של מהותך. לאחר החתונה, מבחינה מסוימת, הותרו הכבלים ונעשית חופשיה לבחור. ובחיפוש הזה, את תרה אחר חיבור. הרמח”ל בספרו המכונן “דרך השם” מסביר כי הבחירה החופשית נוצרה כדי לתת לנו אפשרות להתחבר לטוב האלוקי ולהמשיך את מציאות הבורא בעולם הזה. כשאנו בוחרים אנו יוצרים את החיבור שלנו לשלמות.
כפי שאולי שמת לב, אותיות השורש של בחירה, הינן זהות לשורש של חיבור: ב.ח.ר. בחירה משמעה חיבור עם מציאות כלשהי. לדוגמא הבחירה במציאות של השגת כסף משמעה שהאדם רוצה חיבור עם כסף. הבחירה שלך בחיים של זרימה ונוחות, משמעה שהינך רוצה חיבור עם עונג.
כעת יש לך אפשרויות. כמו ילדה בחנות ממתקים, את חופשיה להביט סביבך במבט רחב ולבחור: זה כן, זה לא, זה לא, וזה כן.
בשאלתך את מתיחסת ומרגישה חזק מה “לא” מתאים לך: כפיה, לחץ, קרבנות, ריחוק, ציות יבש וחסר טעם.
את גם מזכירה מה “כן” בשבילך, אך עם סימני תהיה.
אין לי מטה קסם להבהרה, אבל בכל זאת אקח עוד משיכת מכחול להמשיך את הציור שהתחלת:
“אני רוצה חיים כן טובים ולא מגבילים”
מה שחרוט לך בנפש, זו חוויה שבה מוגבלות היא חיסרון. האם זה אכן כך? דמייני שאת במרומי מגדל של 101 קומות, על מרפסת ללא מעקה. איך תרגישי? מה תעשי, ומה לא?
כעת שימי מעקה. מה זה מאפשר לך להרגיש? ולפעול?
הגבולות שה’ הטביע לבניו, כמו אלה שאת יוצרת לילדייך, נותנים תחושה של ביטחון, עוגן, בהירות ותכלית. הם משחררים כי כשאת במסגרת בריאה, יש לך ביטחון שמאפשר חיבור ומעוף.
גם השאלה המעצבנת “מה יגידו”? מתפקדת כיוצרת גבולות. זאת משום שכולם, מלבד אנשים שיצאו מדעתם, הינם בעלי גבולות של ‘מה יגידו’, ויש לכך ערך הסתגלותי נהדר. הרי ללא המושג הזה, לא היה כל ערך וביטוי של נימוסים ודרך ארץ. למי שאין נימוסים, חסרה השאלה: “איך אני נראה בעיני אחרים?” אז אם תרשי לי לתרגם את המשאלה שלך: את רוצה לפעול כאדם חירותי שמשתמשת בשאלה “מה יגיעו” ולא מופעלת על ידה. תקני אותי אם טעיתי.
את מעלה את הרצון לחיות בסגנון אוהב יותר, בהמנעות מהגבולות הנוקשים שחווית בילדותך – צללים של פחד ויראת העונש. ברצוני לפרט הבדל בין שתי דרגות במידת היראה:
1. יראה מפני השכר והעונש
2. יראה לאבד את פוטנציאל המימוש
למשל, כשהילד שלך מכניס חפץ לתוך שקע חשמל, את תרימי צעקה “אסור!” מתוך אהבה ושמירה עליו, את תציבי גבול ברור. ילד קטן יתפוס את הצעקה, וימנע מלשחק עם השקע כדי שלא יקבל שוב את הגערה הלא נעימה. אך האם הוא למד משהו על משמעות ההולכה החשמלית, המערכת המופלאה וההפעלה שלה? בודאי שלא. כשיגדל, הוא יבין את ערך החשמל ושזה הרבה מעבר לגערה של אמא. זו מערכת שמפעילה עולם!
התורה היא מערכת הפעלה של העולם הזה והעולמות העליונים. כל מעשה כאן מושך בחוטים של העולמות, משפיעה ויוצרת אפקט נצחי. לכן תפיסה של המערכת כשכר/עונש בלבד, היא תפיסה ילדותית ומצומצמת. זה אכן נכון שיש שכר ועונש, אבל התמקדות רק בזה הינה פספוס של הפואנטה!
ויש כאן נקודה נוספת שהעלית: את תוהה על המציאות האלוקית, ומותר לך. אם זה היה כל כך ברור לא היתה לנו בחירה. האמת, שאפשר לתהות גם על חוקי הפיזיקה. אולי זו סתם אשליה שכשמשהו נופל, הוא יורד? אולי זה רק נתפס ככזה, ובאמת הוא עולה ולנו נדמה שהוא יורד? אין דרך להוכיח זאת אם אין ביסוס שחוויה הינה אמיתית.
התהיה הפילוסופית במקומה עומדת. אבל ההגיון הפשוט, הבריא, מנת חלקו של כל בן אנוש ממוצע, הוא שיש בורא לעולם. מספיק לראות איבר אחד קטן שפועל, או לחילופין- שחלקיק קטן משתבש בו- כדי להפריך כל טיעון אחר. הנקודה המטשטשת היא, שמלבד הדעת הבריאה שלך, אין הוכחה חותכת ובלתי ניתנת לערעור על קיומו של הבורא. מקיומו ועד להודעת רצונו בעולם- הדרך קצרה. הוראות היצרן שלו נותנות לך גבולות מיטיבים. שכר ועונש הם תוצאה טבעית, כמו שהתחשמלות היא תוצאה טבעית. אבל זו לא הפנימיות והמהות של העסק! כי הטוב של החיבור למצוות הוא מימוש התכלית שלך בעולם – להביא אותך ואת היקום אל שלמותו הנצחית! היראה בשלב הזה הוא פחד לאבד ולא לממש את הפוטנציאל האדיר הזה, החיבור הנצחי אל הבורא. ניכר שנפשך מחפשת את המקום הזה, שבו יש שלווה וחיבור אמיתיים. אני מזהה אותך, כי אני מזדהה עם הרצון העמוק הזה ושותפה לו. על מנת להעמיק ולהבין את משמעותך בעולם, אני ממליצה לך מאד ללמוד את הספר “דרך השם” שחיבר הרמח”ל.
אני בטוחה שהורייך עשו כמיטב יכולתם עם הידע והנסיון שהיה להם. יחד עם זאת, בבית שבו גדלת הדגש היה על פן אמיתי אבל חלקי וחיצוני מאד. חוסר האיזון שבו גדלת מזמין אותך להביא את עצמך היום, בחופש הבחירה שלך, לאיזון.
איך?
התשובה פשוטה ועמוקה, וכתבת אותה בעצמך: “אני אחת של החיים היפים בכיף” – נהדר! ה’ רוצה אותך כך, בעונג. “האדם לא נברא אלא להתענג על ה'” (מסילת ישרים) – וכיצד תדעי להתענג על ה’ אם מעולם לא חווית עונג גשמי? הרי כל למידה מורכבת מסולם העולה מהמוחש אל המופשט. ילד קטן מתענג על מדבקה או טופי (עונג חושי). נער מתענג על כבוד ומעמד חברתי, השגים וסיפוק (עונג נפשי), אדם בוגר- יכול להנות מחיבור ואהבה. (עונג רוחני).
חשוב לציין שהטיפוס בסולם אינו כרוך בנטישת העמדה הנמוכה יותר. חלילה!! אדם שיודע להנות מחיבוק לילד, יודע גם להנות מסיפוק ועונג חושי. השלבים הגבוהים שזורים יחד עם השלבים הראשוניים. כלומר: כדי לפתח את העונג הרוחני, עלייך לפתח עונג גשמי. בהדרגה, תוכלי להעביר את אותה תחושה טובה אל הרבדים החסרים זאת. ניתן לפתח את עצמת ההנאה למקומות הגשמיים בלבד, אך כפי שאת יודעת- זה מותיר אותך מרוקנת וחסרת תוחלת.
כיצד אם כן ניתן לפתח את תחושת ההנאה?
התשובה לכך מבוססת במדע הנוירולוגיה: שינוי הערוץ במח על ידי אימון. קחי לך 2 משימות יומיות מהנות עבורך, שאותן את עושה בתשומת לב מדוקדקת: מה הגוף מרגיש? מאיפה התחושה הטובה מתפשטת, ולאן? עשי את הפעולה בהילוך איטי.
כשאת נהנית מהמתנות שקימות עבורך בפשטות של כל רגע, אזי חייך עשירים. חייך לא יהיו טובים יותר מההכרה שלך בטוב שקיים. מאד יתכן שלהנות שיש לך מתלוות מחשבות שליליות.
נסי לקשר את היופי של הרגע הזה למי שנתן לך אותו. נכון, הוא נתן לך גם הרבה רגעים קשים אבל הם נועדו בשבילך, כדי שתושיטי יד ותקטפי את השפע שקיים וממתין להנתן עוד.
כשאת אוכלת, הולכת, מדברת, קוראת… – את חווה את ההנאות הפשוטות והשגרתיות של החיים. האם את שמה לב אליהן? אם כן, את במקום מעולה. אם עדיין לא- מומלץ להתחיל. פשוט לשים לב להנאה שמתפשטת בך, למשפטי העונג שעוברים דרכך: כמו: “איזה כיף!”. השלב המתבקש הבא הוא להרים עיניים למעלה, או להביט לקצה האופק ולומר: “תודה ה’!” עצם ההכרה בטוב ובמי שנתן לך אותו- יסייע לך להשתחרר מכבלים של הקשר המעוות עם בורא עולם. אתמול פגשתי ניצולת שואה. היא סיפרה איך עברה כל יום עם ספירת השניות ה”יותר טובות” שהיו לה, והודיה על כל פרור. אם חווית פעם אשפוז או שבעה או מצב משבית אחר, את יכולה להתחיל לזהות את היופי היום-יומי שכבר לא יהיה מובן מאליו.
מאחלת שתזכי להיות חברה טובה לעצמך, ומתוך העונג הזה- לאפשר לאחרים סביבך את החרות של בחירת החיבור.
איתך בהערכה רבה,
שפרה
smw.wohl@gmail.com