מאת:

התפרסם בתאריך:

08/11/2019

טוב לי ללמוד בנחת, למה לי להתחתן?

שאלה מקטגוריה:

אני באמת לא תופס מדוע אני צריך להתחתן. כלומר, יש לנו מצוה של פו"ר, אבל זה מצוה שאוכל לקיימה גם בעוד כעשור. בדור שלפנינו היו בחורים שהתחתנו בסביבות ה 30. אמנם זה היה בגלל שלא רצו להתחתן עם בחורי ישיבה, אבל זה לא משנה לעצם הענין.

כמה ששאלתי, חקרתי ודרשתי, עדיין אינני מבין היטב את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו".

לצורך הבנת המצב, אכתוב על עצמי קצת. ובגלל שאני לא מזוהה , אין לי כל בעיה "להתרברב", אבל בכנות, זו האמת. אני פשוט רוצה תשובה ועל כן אני מתאר את עצמי, ובאמת לא מגזם.

אני ב"ה זוכה לישב באהלה של תורה. גדלתי בבית רגיל, אבל אני הקצנתי מאד לתורה. כלומר כיום לא מענין אותי דבר חוץ מתורה, אולי קצת פולטיקה פנים חרדית.

אני רואה חברים מסביבי מתעניינים בספורט, סרטים, בגדים, וכו', זה פשוט לא מעניין אותי בכי-הוא זה.

אני בורח מהחברה, כי אני חושב שזה מפריע לי להתעלות.

יש לי סדר יום שאומר כל רגע פנוי ללמוד. [אפילו קניית בגדים, נעלים וכו', אני כמעט לא דורך בחנויות. אבי היקר תמיד מביא לי הכל עד הבית].

אני לא אוהב ללמוד בהיכל הישיבה. כי מדברים ויש נייעס וכו'. אני בורח לבתי מדרשות שקטים, יושב למדי לומד, והרבה הרבה כותב.

אני לא לומד עם חברותא בכלל. החברותא שלי זה המחשב. (מוגן לגמרי ב"ה - אם תשאל היאך הגעתי לאתר "אקשיבה" התשובה: בגלל הספר שהוצאתם... אילולי הוא לא הייתי מגיע לזה כנראה לעולם... ובעיקר בגלל שזה חסום בסינון שלנו, והצלחתי להשיג דרך מחשב אחר את המייל שלכם, כך שאת התשובה לא אראה באתר אלא במייל).

יש לי דרך לימוד עצמאית.

אקיצר, כיף לי. אני נהנה מהלימוד. (אני יודע שזה יחסית נדיר. אבל זה לדעתי בגלל שאני כותב במחשב. וזה נותן לי סיפוק, כל יום אני רואה מה חידשתי, מה הוספתי וכו'.

למה לי להכנס ל"ריחיים על צווארו"? אני יודע את הגמרא "הא לן והא להו", אבל בכ"ז, א"א לכחש שזה "ריחיים על צווארו".

עוד נקודה. לפני שנה חשבתי להתחיל שידוכים, ובאותה תקופה היה לי ירידה בשמירת העיניים. אני סבור שזה טבעי. אני מתחיל לחשוב על שידוכים, אז אני פחות שומר על העיניים. יש איזה "מורה היתר" לא נכון ש"זה לצורך". מקווה שהובנתי.

אחר כמה ימים כאלה, כמובן שכל עבירה מביאה צער ועגמ"נ. החלטתי לדחות שידוכים עוד שנה. והכי הוה.

כעת אני חושש שוב שמא חלילה שוב אפול לזה אם אתחיל שידוכים. זה נסיון קשה. כלומר, כל אדם שרואה אשה נאה ברחובה של עיר, העין מושכת, וזה טבעי, וזה מלחמתינו עם היצר. בדרך כלל זה לא קשה לי כל כך, אני פשוט מסיח דעת, חושב על מה שלמדתי היום וזהו זה. אבל אם הראש לא מונח בלימודים, אלא בשידוכים, וכך המצב שמתחילים שידוכים, ממילא בהכרח שיהיה קשה לי ללמוד והפועל יוצא זה שמיה"ע והמחשבה.

עוד נקודה. אני סבור שיש לי הרבה מה לעבוד על מידות. על בנ"א לחבירו. לשם דוגמא, היה לי וויכוח עם אמי שתחי', באמת לא משנה מה היה הנושא, ובגלל כך תקופה ארוכה לא דיברנו. הייתי בגלל זה בצער על הצער שאני גורם לאמי, מצד שני "לא יכלתי" לבקש סליחה. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. רק בערב יו"כ העזתי.

במהלך תקופה זו חשבתי לעצמי, מה יהיה אם חלילה אסתכסך עם אשתי? וזה הרי אמור לקרות מטבע הדברים, א"א לומר ולהניח שהכל יהיה חלק לגמרי.

ארחיב עוד. בביתי כמעט לא ביקשו ממני עזרה בבית. בכלל. אפי' לגהץ זה רק אם שכחו או לא הספיקו. מה יהיה כשיהיה לי בית? הכל יהיה מוטל על האשה בלבד? זה בודאי לא הגיוני. מצד שני זה יהיה לי בודאי מאד קשה.

תשובה:

שלום וברכה שואל יקר!!!

התענגתי לקרוא את דבריך. ניתחת היטב את מצבך באופן ברור, הצגת שאלת חכם, שכדברי חז"ל יש בהם חצי תשובה, יש בהם חצי תשובה כי תיארת צורת חיים שמובן מהם מאד, מדוע אתה מתמודד עם השאלות שהצגת, ועל כך אכתוב לך בהמשך. אך טרם אדבר לגופו של ענין, אני חש צורך להביע את הערכתי הרבה כלפיך, ממש נפלא להיחשף לטהרה והזיכוך, לחשק העז לעסוק בתורה ללא הפרעה. כמה מענג לקרוא ולשמוע על בחורים כמותך. ממש כתיאור הפסוק, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לדבר ה'. אשריך!!!

אתחיל דווקא בשאלה הפותחת, אני חושב שבתשובה עליה יסורו חלק גדול מן השאלות שאתה שואל, וליתר דיוק אני חושב ששאר השאלות הם תוצאה, אך עיקר הנקודה טמונה בדבר אחד. אתה מתאר את עצמך יושב ושקוע בתורה ודבק בה, בודד ופרוש מחיי חברה ומשפחה, ואף מעיסוק בצרכיך הגופניים.

אך שים לב, אתה כותב שאתה לומד לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ובכלל אתה מוצא את המימוש העצמי שלך בלימודך. אני הייתי רוצה להעמיק אתך עוד במה שאתה עושה, 'לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא' היינו תפיסה כי התורה הקדושה מקומה כאן בעולם הגשמי, הבורא יתברך ברא את העולם באופן שהכלים שעל ידם מתקיימים כל העניינים הקדושים, על ידי קיום מעשים גשמיים. הקיום של ההלכה מהווה תפיסה של העולמות הפנימיים ביותר החבויים תחת המעטה הגשמי. זה מה שנקרא 'חיבור שמים וארץ' הגר"א מדבר על כך רבות, וכך גם שאר רבותינו מדברים בזה כל אחד בשפתו, אך זה תפקידו של יהודי כאן בעולם, ללכת בדרכי הבורא, לקיים את ציוויו, תוך כדי קיום חיים גשמיים. כך נעשית כל אות בתורה שבכתב ושבעל פה, סוגיא שהיא בעצם לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, כל פרשייה ופרשייה בחומש בראשית המתארת את מעשי האבות היא סוגיא הלכתית שמוטל עלינו ליישמה ולעשותה, וכך כל פרשייה ופרשייה בתורה.

מטרתנו בעולם לקיים מציאות של לימוד התורה המשפיע על קיום של חיים שלמים, כשהדבר המרכזי ביותר בחיי האדם זה העולם אותו הוא בונה, כאשר הוא נישא ומוליד בנים ובנות, וממשיך את הקיום האנושי. חיי הנישואין הם דבר מרכזי ביותר בחייו של היהודי. שים לב, תיאורו של העם היהודי המתחיל באבי האומה, אבינו אברהם, מתאר לראשונה חיי משפחה. עד משפחת אברהם לא מתוארות משפחות, בהם יש בנים ובנות אבא וסבא. רק ממשפחת אברהם מתחילה התורה לתאר חיי משפחה, משפחה שנוסעת למסע משותף. אברהם גם נוטל אחריות על בן אחיו, לוט. הוא מקיים קשרי משפחה. דומני שיש בזה מסר חזק מאד, חיי המשפחה הם חלק חשוב מאד ביהדות, דבר זה בולט מאד במקרא בפרשת וירא (בראשית יח, יט) שם כתוב בפסוק, מדוע בחר ה' באברהם, שים לב מה כתוב שם 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. לאברהם עדיין לא הייתה משפחה, אבל הבורא בחר בו כי הוא ידע שרצונו של אברהם לא רק לקיים את רצון הבורא, אלא גם להנחיל את זה לדורות הבאים.

בתפלת השל"ה יש ביטוי חזק מאד לכך שם כתוב בלשון הזה, 'על קיום העולם ועל קיום התורה, בא לנו ממך ה' אלקינו שני צוויים. כתבת בתורתך (בראשית ט, א, ז) 'פרו ורבו'. וכתבת בתורתך (דברים יא, יט) 'ולמדתם אותם את בניכם'. והכוונה בשתיהן אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת, ולכבודך בראת יצרת אף עשית, כדי שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה'. כלומר המטרה היא לא רק ללמוד אלא גם לקיים, וחלק מן הקיום זה יצירת דור המשך של עובדי ה'.

אך לא זו בלבד, זה לא רק ענין של הקמת משפחה, יש כאן נושא מהותי מאד שהוא עיקר מהותו של האדם. האדם לא נברא יחידי, מהותו של האדם הוא בצורך שלו לתקשר עם הסובבים אותו, כמעט זה כל מהותו של האדם, כאשר האדם שונה מן הבהמה בכך שהוא 'רוח ממללא' כלומר, הוא מדבר. גם חלק מן הקדמונים קראו לאדם 'מדבר' [חי צומח דומם מדבר]. וכאשר אדם לא מתקשר עם הסובבים אותו דרך דיבור, והוא חרש, דינו כדין שוטה. בקיצור עיקר עיקרו של האדם הוא היותו מתקשר עם הסביבה. כאשר חלק מן המצוות נעשות על ידי דיבור והטעם לכך כי הדיבור הוא הביטוי הגדול ביותר של האדם, וכשהוא מדבר הוא נעשה יצור אנושי חי ובזה מתבטא במלוא העוצמה היותו אדם [ראה נתיבות עולם פרק ב], גם שמיעה מועילה, 'שומע כעונה', כי שמיעה של הזולת זה גם אמצעי של תקשורת אנושית. הכתיבה לעומתה שנויה במחלוקת, יש אומרים שכתיבה כדיבור ויש אומרים שאינה כדיבור. הדיון אם כתיבה כדיבור או לא, נובע מהמעמד האמצעי שיש לכתיבה, יש בכתיבה סוג של תקשורת, אך היא תקשורת חסרה, חסר בה הטון, המנגינה, ועוד ועוד, זו תקשורת מתה, זו לא תקשורת חיה. הפוסקים דנו אם די בתקשורת 'פושרת' כזו בכדי לקיים מצוות שזקוקים לבטא את האדם כמדבר. [וידועה שיטת הראשונים שאין לשלוח עדות בכתב].

הבורא יתברך ברא באדם צורך של 'לא טוב היות האדם לבדו', כלומר, יש באדם צורך נפשי להתקשר אל הזולת, הוא לא מסוגל להישאר לבד. הצורך הזה מעמיק ומעמיק עוד ועוד, ככל שהאדם מתבגר הצורך הזה נעשה לצורך עמוק יותר, בימי הילדות הצורך בקשר הוא צורך מינימלי, כאשר מחליפים חברים כל יום, אט אט יש צורך ליצור קשר איכותי יותר – עמוק יותר – בונה יותר. העמקת הצורך הזה משתנה מאדם לאדם, יש אדם שמתעורר בו הצורך הזה בגיל צעיר יותר, ויש שמתעורר בו הצורך הזה בגיל יותר מבוגר, אך בסופו של דבר הצורך מגיע.

ברור לי כי גם בך קיים הצורך הזה, אתה בחרת לתקשר עם חברים יותר קלים… ואתה גם משתמש בדין דיבור באופן קל יותר, כי הרי כתיבה כדיבור, בכתיבה אפשר להתכתב גם עם אנשים שכבר אינם כאן בעולם, וכך הופכים הראשונים והאחרונים לידידים, כאשר התקשורת אתם נעשית על ידי הכתיבה. אך באמת התקשורת הזו חסרה, אין כאן צד שני שיכול לפעמים לתת לך יחס, וגם לא להטיח בך דברים. בעצם אין כאן צד שני חי. זה מאד קל, אבל זו בריחה.

נכון חיי החברה לא תמיד נעימים, הם טומנים בחובם אי נעימות, צריך מאד להיזהר לא לפגוע, ולתת לזולת את היחס המגיע לו. זה דורש הרבה חשיבה על הזולת. אך לא זו בלבד, זה דורש התמודדות מול רגשות, רגשות של אהבה ורגשות של שנאה, רגשות של שמחה ושל עצב, חיי החברה מלאים בכל אלו. כאשר האדם בורח מכל זה הוא מוצא את עצמו ללא כל ההתמודדויות האלו.

אך חשוב שתדע, לא לעולם חוסן, יבוא הזמן והנפש שלך תדרוש את שלה, היא תדרוש תקשורת אמתית שיש בה מכל אלו, מן השמחה ומן העצב מן האהבה ומן השנאה. המתח בין רחיים בצווארו לבין העיסוק בתורה, הוא מתח קיים. נכון שקשה לעמול בתורה כאשר עסוקים בעול הפרנסה, אבל עול הפרנסה אינו העול היחיד הקיים, ישנו עול אחר גרוע מכך, הוא העול הנפשי שאינו נותן מנוחה ושלווה לאדם, עול הבדידות.

אלא שאתה מתאר את עצמך כאדם שלא מבין ולא חש בצורך הזה, אני מסופק אם אתה לא זקוק לזה, או שאתה בוחר להצפין את הצורך הזה, אתה חושש ממנו, שנים רבות לא התמודדת עם הצורך הזה וקשה לך לתת לו מקום. אך כיון שאינך חש בצורך הזה אולי כדאי שבאמת תמתין קצת ותעשה כמה צעדים טרם שתפנה לעולם השידוכים. אני חש שהמציאות שבה אתה חי, כפי התיאור העולה ממכתבך, מביאה אותך למקום שהצורך הרגשי שלך לא מפעפע לרכוש קשר של קיימא. אתה חי חיים של בדידות, כאשר אין לך בעולמך אלא התורה הקדושה, אפילו חברותא ללימוד אין לך, כל השיח שלך הוא עולם הספר, אינך מפתח חיי חברה. זה נשמע מקסים, אבל באמת אני הייתי ממליץ לך קצת לשנות את הדרך, הייתי ממליץ לך לצאת מן הכוך אליו נכנסת ולהתחיל לחיות את החיים בין בני האדם. אתה מתאר מצב בו הורגלת שאביך עושה לך את כל צרכיך, ואתה גם מתאר מציאות בה אתה מפחד מן ההתמודדות של שמירת העיניים בכניסה לעולם השידוכים. אני מאד מעריך את כל זה, זה תיאור יוצא דופן של בחור שחושק בחיים טהורים ומזוככים, אך לענ"ד לא זה צו התורה, אני חושב שלא ראוי למשל שאביך ישרת אותך, אם נבדוק את הלכות כיבוד אב ואם, אולי אין בזה בעיה, הוא מוחל ואולי זה מותר. אך אני חושב שאין צורך לבדוק את זה מהפן ההלכתי, גם אם זה מותר זה ממש לא ראוי, לא כך אמור להיראות המצב, שאב ישרת את בנו, וגם אם זה בכדי שהוא יהיה שקוע בעמלה של תורה, ובאמת גם אילו זה לא היה אביך, גם אם המשרת שלך היה עבד או שפחה, אני חושב שזה לא ראוי. התפקיד שלנו להצליח להשכיל לעמול בתורה ולדקדק במצוותיה לא תוך כדי בריחה מן החיים. התפקיד שלנו להיות בתוך החיים ולקדש אותם בקדושת התורה. ולכן גם הבריחה מן השידוכים מחמת ההתמודדות מול שמירת העיניים, היא לא בריחה ראויה.

יתכן ואם לא היית נותן לאביך לשרת אותך, והיית גם משתתף יותר בחיי החברה, היית מתערה יותר בלימוד בין חבריך, היית מוצא את עצמך מעמיק את הצורך הנפשי שלך בקשר עם הזולת וממילא היית גם חפץ להינשא.

אני מבין קשה להתחיל מחדש ולתקשר עם הסביבה, זה מפחיד. אך דע לך, מבחוץ זה נראה הרבה יותר מפחיד מה שזה… חיי החברה אמנם דורשים את שלהם, אך יש בהם 'חיים', התקשורת עם הזולת נותנת לאדם יכולת לאהוב ולא רק לשנוא, לשמוח ולא רק להיות עצוב. הרגשות הפועלים כשיש תקשורת חיה, מהווים מקור של תחייה. שווה ההתמודדות הזו, יש לה פירות מרובים ושכרה רב.

אתה מתאר את עצמך לא מסתדר עם בני ביתך, כאשר תקופה רבת אפילו עם אביך, אתה גם חושש שזה יקרה לך עם אשתך, מובן מאד החשש שלך, אני חושב שאילו היית חי חיי חברה לא היה בך החשש הגדול הזה, היית לומד אט אט להסתדר עם השונה ממך, וממילא תוכל להסתדר גם עם רעייתך.

לא רק החיים הגשמיים זקוקים לחברה, גם החיים הרוחניים זקוקים לחברה, ולכן אני רוצה להתייחס בכמה מילים גם כלפי הלימוד שלך. אני מאד מזדהה עם הצורך שלך ללמוד לבד, אני גם שנים רבות נהגתי כמותך, ואני חושב שכל אדם צריך לסגל לעצמו שעות של לימוד עם עצמו, אבל יש צורך גם להתערות בחבורת לומדים, החברה משפרת את היכולות, אדם לבד לא יכול להצליח להשיג מה שהוא היה משיג אילו הוא היה לומד בחבורת לומדים בבית המדרש.

הייתי מציע לך לנסות תקופה של חצי שנה שבה אתה מתערה יותר בין הבריות, עוסק יותר בצרכיך, ולא נותן להוריך לעשות אותם עבורך. אני בטוח שזה יתן לך הרבה, ויעורר בך גם את החשק להתחתן.

כשתרצה להינשא, שוב כבר לא יפחידו אותך החששות שאתה מכיר של מקרי גירושין שנחשפת אליהם דרך קריאה בספרי שו"ת, לא שהמקרים לא קיימים, לא שיהיה מי שיתן לך ביטוח שלך זה לא יקרה, אבל החששות האלו הם לא סיבה לא להתקדם בחיים, האחוזים שזה קורה לא אמורים להעיב על הרצון החזק של האדם להינשא. רק כשאין רצון גם חששות רחוקים עלולים לגרום לאדם עוד חוסר רצון וממילא החששות האלו משתקים אותו. זה דומה לאדם שחושש ליסוע ברכב שמא תארע תאונת דרכים בנסעו. האם הוא צודק? האם מישהו יכול לתת לו ביטוח שלא יקרה לו דבר? ממש לא!!! אבל תסכים אתי שאם הוא לא נוסע מחמת החששות האלו, הוא צריך לטפל בזה… כך ממש כלפי החששות שמא תארע תאונה בחיי הנישואין, החשש לא מופקע, אבל הוא לא אמור לשתק את הרצון להינשא. כשיתגבר בך החשק להינשא יסורו גם החששות.

ההתערות שלך בחיים תגרום לך גם יכולת יותר גדולה להסתדר בפגישות, חשוב שתדע, אתה לא אמור להפוך לחברמן של הישיבה, יש אנשים שהם אנשי חברה ויש אנשים שהם פחות אנשי חברה, אבל קצת כל אחד צריך להיות מעורה. וכשתהייה קצת מעורה, תוכל גם לנהל פגישות, אין לך מה לחשוש לא כל בחורה חפצה בבחור חברמן וסוער, רעייתך לעתיד תהא אחת שלא מחפשת בחור חברותי מידי, והיא תיהנה דווקא מכך שאינך חברותי.

בנוגע לשאלתך בדבר הפרנסה, שאלה טובה שאלת, אבל לפי איך שאתה מציג את כישוריך, תוכל להתפרנס מכתיבה, ענף הכתיבה, עריכת ספרי ראשונים ואחרונים, מפותח מאד, ומי שטוב בתחום הזה יכול להתפרנס די בקלות, פרנסה שהיא עצמה לימוד תורה.

כאשר תעמיד את הצורך האנושי שלך בתקשורת על מיטבו, הנושא המרכזי ביותר שיהיה לך במציאת שידוך יהיה הנושא האנושי האופי אותו אתה אוהב וההתאמה הזוגית, ממילא יהיה לך פרופורציה אחרת להרבה נושאים, כמו הנושא הזה הפוליטי, וכמו גם נושא הנדוניא שאתה אמור לקבל, ולכן על כל אלה תחשוב אחרי שתתחיל לבנות את המצב התקשורתי שלך.

אני רוצה לכתוב לך עוד דבר אחד, אפילו שכתבת שאין מה לכתוב לך אותו. אני הייתי מציע לך לפנות לאיש מקצוע ולברר אתו בירור עמוק יותר על הדרך אותה אתה צריך לעשות בכדי לעורר בך את הצורך להינשא יתכן וזמן ארוך כל כך בו אתה לא תיקשרת עם אנשים צריך תירגול מיוחד בכדי לדעת איך לעשות זאת, ואיש מקצוע יכול לסייע לך יותר לזהות באופן ברור ועמוק יותר את מצבך. היכולת שלי לענות לך דרך הכתב מוגבלת, אני גם לא יכול לזהות עד כמה אינך מרגיש בצורך להינשא, יתכן ומצבך רגיל, ואינך צריך לעשות דבר, וכמו שאומרים 'עם האוכל בא התיאבון', אינך צריך אלא להתחיל שידוכים מיד וממילא תרצה בזה, אך יתכן וחוסר החשק שלך גדול יותר ויש לך צורך לעשות כמה צעדים קודם שתתחיל בשידוכים וכמו שכתבתי בדברי לפני כן, אני חושב שלברר את הדברים באופן ברור יוכל רק מי שיפגוש בך ויכירך יותר לעומק, לכן קח את דברי כחומר למחשבה בלבד.

כמובן שאם דברי לא מובנים מספיק אם יש לך שאלות נוספות אני כאן לרשותך.

בהצלחה רבה בהמשך או ליתר דיוק במסעך המחודש

בהערכה רבה

שלמה

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

  1. עם כל הערכה לבחור הנ"ל והוא לא כל כך יחיד אני מכיר עוד כאלו שהם מאוד שכלתנים ואולי יש להם רגשות אבל הם לא מחצינים את זה יש בעיה בהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה אני כבחור צעיר למדתי לפחות 18 שעות ביממה בלי גוזמא שבתות חגים ואפילו בפורים [שאז לא היה מקובל בכלל ללמוד בפורים גם אצל גדולי המתמידים וכן בערב פסח אחר חצות ועוד ועוד ואיפילו הייתה לי חברותא בין מנחה לנעילה ביום כיפור] כשנשאתי ב"ה בשעטו"מ לאשה שאני יכול לברך עליה כל בוקר ברוך הטוב והמיטיב אני אמנם לומד הרבה פחות מבחינת שעות ממה שהייתי רווק אבל שעה אחת שוה לחדשיים של רווקות אי אפשר בכלל להשוות לימוד תורה של רווק ללימוד תורה של אדם נשוי ואני לומד עם מוח הרבה יותר נקי וזה כמובן הכסף הקטן והכסף הגדול זה האהבה הגדולה שאשתי מקרינה לי [אהבת בת זוג אמיתית אי אפשר להשוות אפילו לאהבת הורים ואחים] ועוזרת לי להתמודדד עם כשלונות הרבה יותר ממה שכל הסובבים אותי ביחד עזרו לי לפני החתונה לפי דעתי הטפשות הכי גדולה זה להשאר רווק הגן עדן של לימוד תורה ועמלת התורה של אדם נשוי הוא בלי שום יחס לרווק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן