מאת:

התפרסם בתאריך:

17/02/2021

הרטלין מוריד מ"הלשמה" של הלימוד תורה שלי?

שאלה מקטגוריה:

שלום רב
אני בן 20 ו ויש לי בעיות קש וריכוז המפריעות ללמוד תורה בישיבה חייב לציין שאני כבר תקופה ארוכה שאני לוקח רטאלין אך אם הזמן עלו לי שאלות הרבה אם זה טוב שאני לוקח את התרופה הזו שזה נחשב אולי לסמים ואולי בגלל הרטאלין אני לומד תורה ובלי זה לא הייתי לומד בכלל אולי הלימוד בלי הכדור שווה יותר אולי אני צריך להפסיק אותו ולנסות ללמוד בלי הכדור למרות שאיתו אני לומד פי 5 יותר טוב
אבל אולי אם הכדור אין ל קניין אמיתי בתורה כי הכדור נותן לי מוטובציה ללמוד תודה ובלי זה אני לומד ממש קצת .
וחייב לציין שאני מרגיש תלותי מאוד בכדור לצורך לימוד אולי זה קצת מפחיד אותי וגורם לי לחשוב שאני מתמכר קצת ומאוד תלוי בכדור בשביל ללמוד
הרבה אנשים אמרו לי להפסיק ולאומת זאת הרבנים אמרו לי שזה טוב ועליך להמשיך לקחת שכן שלא לשמה יגיע ללשמה ועליך לא להתעסק בזה יותר מידי
רציתי לדעת את דעתו של הרב בנושא

תשובה:

שלום וברכה

השאלה שמעסיקה אותך חשובה, ואתה מנתח את הצדדים בצורה מעניינת. ככל שירדתי לסוף דעתך, אתה שואל האם נכון ללמוד תורה דווקא עם ריטלין – היות שזה משפר מאוד את הלימוד שלך, אך מצד שני דווקא עובדה זו מעלה את האפשרות לא לקחת את הטיפול התרופתי, היות שעליך ללמוד תורה בכוחות עצמך, ללא עזרה חיצונית. אתה תוהה האם לימוד בעזרת חומר חיצוני שאתה מכניס לגוף שלך הוא לימוד טבעי, או שזה מהווה פגם ב"קניין תורה", בעמל התורה, ברכישת היכולת ללמוד בכוחות עצמך.

מדבריך אני מבין שלימוד התורה הוא עניין מרכזי מאוד בחייך ועל כן אתה מוסיף רובד נוסף לשאלה. האם בעצם אתה תלוי בכדור לצורך הלימוד. כלומר, האם העובדה שדבר כה מרכזי בחיים שלך אתה לא יכול לעשות אותו בעצמך בצורה "טבעית" אומר שמשהו חסר או פגום בך. אתה מפחד שאם דבר כה חשוב אינך יכול לעשות בכוחות עצמך, בעצם אתה תלוי לחייך בכדור, כמו אדם מכור שלא יכול לתפקד בלי שיקבל את החומרים שגופו מורגל בהם.

מבין השיטין אני מבין שנושא זה מטריד אותך מאוד, ופנית להתייעץ עם אנשים שונים בעניין. שמעת דעות לכאן ולכאן, ולכן חזרת ופנית לרבותיך והם שוב אמרו לך שלדעתם נכון שתמשיך בטיפול התרופתי. אבל כנראה שלא קיבלת תשובות שהניחו את דעתך. אני יוצא מתוך הנחה שברוב הנושאים של החיים שלך אתה חי בתחושה שיש לך דברים ברורים, ורק בנושא זה יש לך ספקות שטרם התיישבו על דעתך. (אם אתה חש שבנושאים רבים דעתך אינה מתיישבת ואתי חי בספקות רבים, נא כתוב לי על כך).

אתחיל מסוף הדברים. אני חושב שרבותיך הורו לך יפה. לאור מה שאתה מתאר, אין לי ספק שעליך להמשיך ליטול את הטיפול התרופתי, ולא זו בלבד שהדבר אינו פוגם בקניין ובעמל התורה שלך, אלא הוא עצמו חלק מ"הכשר מצווה" הנדרש ללימוד התורה.

השימוש בריטלין אינו ממכר. תרופה זו נמצאת בשימוש עשרות שנים ונצבר אודותיה ידע רב. אדרבא, ידוע שאנשים עם הפרעת קשב שמתמידים בנטילת התרופה מפחיתים את הסיכון שלהם להתמכרויות.

העובדה שהנושא הזה מטריד אותך היא נורמלית לחלוטין. אדם מגדיר את ה"אני" שלו כדבר שמורכב מהגוף שלו ומהנפש שלו גם יחד (ראה דבריו הנפלאים של רבי שמעון שקופ בהקדמת ספר שערי ישר בתחילת עמוד ב). כאשר חלק כה חשוב מהזהות של האדם – כמו לימוד התורה, נסמך על משהו שבא מחוץ לגוף – כמו טיפול תרופתי, יכולה להתעורר בקרבו תחושה של זרות. כאילו לא אני זה שלומד, זו התרופה שלומדת מגרוני. מחשבה זו יכולה להתעורר תחושה קשה לפיה ה"אני" האמיתי בקושי מסוגל ללמוד, אז מה "אני" שווה?! האם "אני" בכלל שותף ללימוד הזה?

אולם אם נמשיך קו מחשבה זה, הרי גם בלי אוכל לא יכולת ללמוד כלל. האם יעלה על הדעת שהעובדה שהלימוד מתאפשר רק הודות לתזונה ייחשב גם שלא "אני" לומד?! ברור שלא. אבל אולי תרופה אינה כמו אוכל? בוא נראה יחד את דברי המדרש (שוחר טוב, שמואל ד, א):

מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהן אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להן: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: קח לך כך וכך עד שתתרפא. אמר להן אותו האיש שהיה עמהן: מי הכה אותו בחולי? אמרו לו הקב"ה. אמר להן: ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם! הוא הכה ואתם מרפאין?!

אמרו לו: מה מלאכתך? אמר להן: עובד אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה? מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך! הוא ברא אותו ואת אוכל פריין שלו?! אמר להן: אין אתם רואין המגל בידי? אילולי שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו, לא העלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב: "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" (תהלים קג טו). כשם שהעץ אם אינו נזבל ומתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא.

הרי לך שהמדרש רואה את הרפואה כחלק מטבע העולם, והיא כמו אכילה, כפי שכותב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים פ"ד, ט): "כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי, ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה".

הסיבה לכך היא משום שהאדם – גם מבחינה גופנית, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה רוחנית – אינו עומד כיצור בפני עצמו. הוא חלק ממכלול רחב יותר. בשביל שאדם יוכל להתקיים, הוא תלוי בהרבה מאוד גורמים שמחוץ לגופו. באיכות האוויר, בבעלי מלאכה שיספקו את צרכיו, בהורים שיטפלו בו, במורים שילמדו אותו. התלות בכל אלה אינה גורעת בייחוס המעשים שלו אליו. הבחירה של האדם באה לידי ביטוי בכך שהוא נעזר בכל אלו כדי להצליח. זו הסיבה שכאשר אדם מצליח בעזרת טיפול תרופתי לו הוא זקוק, אינה מחלישה את החיבור שלו ללימוד, אדרבא, היא מעצימה אותו. כי הוא יודע להשתמש בכלים נפלאים שקיימים בעולם כדי להצליח בלימוד.

יסוד זה מבואר במקומות רבים, ואביא מקור אחד לדוגמה. בגמרא (ברכות נח) נאמר "בן זומא ראה אוכלוסא (חיל גדול של ששים רבוא) על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני". מפרש רש"י: "לשמשני – שהם חורשים וזורעים, ואני מוצא מוכן". מהרש"א מבאר את הקשר בין שתי הברכות שברך בן עזאי, ומדוע אחרים אינם מברכים את הברכה השניה: כדי להפיק את כל הדברים שיש בעולם, האוכל, הבגדים, הסחורות וההמצאות – יש צורך בריבוי הדעות וסוגי האנשים השונים שכל אחד מהם מביא משהו אחר לעולם. בן עזאי שהיה תלמיד חכם ועסק בתורה ולא עסק במלאכה, חש עצמו כאורח בעולם של הקב"ה, והודה לה' על שברא גיוון גדול כל כך של תכונות ומחשבות ודעות, שבאמצעותן יש בעולם כ"כ הרבה דברים, שמאפשרים לו להתקיים וללמוד תורה. ברור שאין הכוונה של בן עזאי לומר שכל האנשים הללו קיימים בשבילו. הרי הם נבראו בצלם אלוקים וקיימים עבור התפקיד שלהם עצמם. מהרש"א מסביר שיש שני נקודות מבט של אורח, האחת אומרת "הארוחה הוכנה עבור בני הבית, אני נהנה אגב אורחא", ולעומתו אורח טוב אומר "מה שעשה בעל הבית לא עשה אלא בשבילי". בן עזאי אינו רואה את המשאבים השונים שיכולים לסייע לו כמי עומדים מחוץ לו והוא נהנה מהם אגב אורחא. הוא רואה אותם גם כחלק מהדברים שנבראו עבורו, כדי שיוכל להתקיים. ה"אני" שלך אינו צר ומסתכם בגבולות יכולות הגוף הטבעיות שלך. הוא כולל גם משאבים שאתה יכול להתשמש בהם בחכמה. התרופה נבראה גם עבורך כדי שתוכל ללמוד.

***

כעת נעבור לשאלה, האם העובדה שאדם משתמש בתרופה שמסייעת לו ללמוד נחשבת כחיסרון ב"עמל התורה" שלו. התשובה היא חד משמעית. אדם שעל פי דעת הרופאים זקוק לטיפול תרופתי לצורך הלימוד, חייב לקחת את הטיפול ואין בכך שום חסרון בעמל התורה. האם יעלה על הדעת שאדם ילמד דווקא מתוך ספר שמודפס באותיות קטנות כדי שיהיה לו יותר עמל בלימוד? הלא זו הבל ורעות רוח שחוטאת למטרה של "עמל התורה". עמל פירושו להתמיד בלימוד חרף הקשיים. עמל פירושו לא לוותר ולהשתמש בכל מה שיכול לייעל את הלימוד כדי להצליח ללמוד כמה שיותר. העמל לא נועד ליצור סבל אלא לתכלית של הצלחה בלימוד, כפי שאפשר ללמוד מדברי חז"ל: (סנהדרין צט) "אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא – שנאמר (משלי ט"ז) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר". רש"י שם: "תורה עומלת לו – שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה – מפני שאכף – שכפף פיהו על דברי תורה". העמל הנכון הוא זה שמסייע לאדם לדעת טעמי תורה וסדריה.

***

לא זו בלבד שנטילת הטיפול התרופתי אינה פוגמת בקניין התורה, אלא היא מחוייבת במצב שבו ללא התרופה אתה כמעט שלא לומד ועם התרופה מצליח בלימוד פי כמה וכמה. חיוב זה נובע מכמה טעמים:

א. מהטעם הפשוט שאם לא תקח את הטיפול התרופתי, לא רק שלא תוכל לקיים מצוות תלמוד תורה עצמו, אלא גם לא תדע את מצוות התורה. מעבר לכך שהדבר יכול להשפיע לרעה על ההשתלבות שלך בישיבה והדבר יכול לגרום להידרדרות כללית במצבך. ידוע כי אנשים הזקוקים לטיפול תרופתי ואינם נוטלים אותו, תפקודם נפגע בהרבה מאוד תחומים.

ב. ורפא ירפא, מכאן למדו חכמים שניתנה רשות לרופא לרפאת והיא חובה על האדם (חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד סד"ה וכיון שפרשתי) ומדוייק כן בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תיג) וראה בהרחבה בשו"ת "יביע אומר" (ח"ד, חו"מ סי' ו')). החובה לעסוק ברפואה היא חלק מהחובה הכללית המוטלת על האדם להשלים את עצמו ואת הבריאה. וכפי שכותב ה'חזון איש': וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית (בדרכי הטבע) במה שנוגע לבריאות, למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר בה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם [ואפילו] ל"מינים" [כדי] להתרפא. (קובץ איגרות של ה"חזון איש "חלק א, איגרת קלו). טעם הדבר, כדברי רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע (תנחומא, תזריע. וראה בהרחבה מהר"ל תפארת ישראל, ב), שהקב"ה ברא את העולם חסר ובלתי שלם מלכתחילה, וחובת האדם "להשלים את צורתו, לתקן את החסרונות גם בדמותו הרוחנית וגם בבריאות גופו והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת". (חזו"א, שם). כלומר, נבראו חומרים, שמהם ניתן להכין תרופות, וניתנה חכמה לאדם להתבונן ולגלות בשכלו דרכי רפואה חדשים. המדע הרפואי הולך ומשתכלל ומשפר את בריאות האדם -וכך רצונו של הקב"ה, שבריאות האדם תבוא דרך מדע הרפואה. על כן, אין חילוק בין רפואה שמאפשרת תפקוד טוב יותר מבלי להעלים את שורש הדבר (כמו ריטלין) לרפואה שמעלימה את שורש הדבר.

אין אנחנו זקוקים להגדרת הפרעת קשב כ"מחלה" כדי להטיל על האדם חיוב לקחת טיפול תרופתי, ולכן אנו פטורים מדיון בשאלת הגדרת הפרעת קשב כמחלה או כשונות. טעם הדבר כי מדברי החזון איש הנ"ל (וראה גם ברמב"ם הלכות דעות ד,א) עולה שהחיוב להתרפא אינו קשור להגדרה של חולי, הוא קשור להגדרה של בריאות. כלומר חובתו של האדם לדאוג שיהיו לו כלים בריאותיים לתפקד בצורה יעילה. העזרים הרפואיים שהאדם נדרש להשתמש בהם, נקבעים לפי הידע הרפואי הקיים בכל דור ודור, כפי שכותב חובת הלבבות הנ"ל שעל האדם "לדחות המדווה במה שנהגו לדחותו".

פעם היה שיקוי שנקא "בלדור" שסייע לאנשים לזכור את הלימוד, וידועה האמירה "חזור חזור ואל תצטרך לבלדור", אך אין הדבר נוגע לעניינינו היות שכאן יש לך קושי אובייקטיבי ללמוד (מעבר לכך שהיו כמה גדולים שהעידו עליהם שאכלו את הבלדור. ראה ספר "אדרת תפארת" דורי ח"ה).

היה מקום לומד שדיון זה תלוי בחקירה, האם אדם שאינו יכול ללמוד כראוי (מעבר לקריאת שמע שחרית וערבית), למשל שהוא חולה, נחשב מחוייב בדבר אלא שהוא אנוס או שמלכתחילה החיוב המוטל על האדם הוא כפי כוחותיו. לפי הצד הראשון, אדם עם הפרעת קשב חייב לקחת ריטלין כדי להוציא עצמו מפטור של אנוס, ומאחר שזמינה לו תרופה, אינו יכול להחישב אנוס. אך לפי הצד השני אדם עם הפרעת קשב אינו נדרש ליטול טיפול תרופתי, היות שהכח הטבעי שלו ללמוד הוא מוגבל, ואינו נחשב כמי שמחוייב במצווה אלא שהוא אנוס, אלא הוא נחשב כמי שאינו מחוייב בה אלא כפי שיעור כוחותיו הטבעיים. ובאמת ידוע כי חיוב לימוד תורה המוטל על האדם מוגבל מלכתחילה, ואינו חל אלא כפי כוחו (ר"ן, נדרים, ח, הא וכ"ה באור שמח הלכות תלמוד תורה, א,ב וקהילות יעקב ברכות טו). וא"כ ניתן לומר שאדם עם הפרעת קשב אינו צריך לקחת טיפול תרופתי. זה אינו. היות שהדיון האמור מתייחס למצוות לימוד לשם לימוד, אך הרי נדרש לימוד לשם ידיעת מצוות התורה, ובזה אדם צריך לעשות מאמצים ככל מצווה שצריך אף לבזבז ממונו לשם כך כנפסק ביורה דעה. וכיוצא פסק ה"חפץ חיים" בספר ליקוטי הלכות (יומא לה) שאיש עני שזקוק למלמד, צריך לדחוק עצמו כדי שיוכל לשכור מלמד. וה"ה בנד"ד, וריטלין לא גרע ממה שהתקינו באושא (כתובות, נ) וממה שנאמר שחובה על האדם ליישב דעתו כדי שיוכל לקיים מצווה (סוכה, כה). איך תלמד מסכתות עירובין נדב ויבמות או הלכות תערובות, עירובין ווסתות המצריכים ריכוז רב.

אמנם מצינו שאדם שנולד טומטום אינו נדרש לעשות ניתוח כדי שיוכל לקיים מצוות מילה (תוספות יבמות ע ד"ה הערל, הרשב"א והמאירי שם דף עא), אך זהו משום שלא ידעו בזמנם לעשות ניתוח זה בצורה בטוחה ואין לו לאדם להכנס לסכנה כדי שיתברר האם הוא חייב במצווה. (אף שיש ניתוחים בחז"ל כמו ניתוח מוח של בעלי ראתן ועוד כפי שהביא החזו"א באמונה וביטחון (ג), אבל בתקופת הראשונים כבר דבר זה היה יותר מסוכן כי נשכחו כמה דברים כמו ביתא דשישא שנבע מידיעת עניין זיהומים, ודבר זה נשכח מהעולם, ואפשר שלכן פעולה זו נחשבת "יציאה מגדר הרגיל" וממילא אינה כחלק מהשתדלות הנדרשת לקיום מצווה, וראה בראב"ע שדין ורפא ירפא לא נאמר לגבי פעולות באיברים פנימיים).

הגע עצמך, מי שנולד לו פג בן 8 חודשים, האם יניחנו כאבן כפי שנאמר בגמרא, או שבגלל שכיום יש טכניקות רפואיות להצילו – חובה גמורה להצילו. הטעם כי חובת ההשתדלות הרפואית היא כפי הידע הקיים בעולם באותה שעה. וכי מי שהלך לרופא לפני 200 שנה, ונתן לו תרופות שכיום יודעים שרק מזיקות, האם לא קיים מצוות ורפא ירפא? בוודאי שקיים, כי חיוב ההשתדלות הוא לפי הידע הרפואי הקיים באותו הזמן והשעה, ומה שאין ידוע לרופאים באותה שעה הוא בכלל שומר פתאים ה'.

הדבר דומה לכך שאדם נדרש לקנות בגד עם ארבע כנפות כדי לקיים מצוות ציצית, ולכה"פ במקום שמקובל לקנות בגדים עם ארבע כנפות (תוספות, ערכין, ב, הכל) וה"ה בנד"ד שמקובל בעולם להיעזר בטיפול תרופתי, מי שאינו נוטלו, הרי הוא מפקיע עצמו ממצוות ת"ת, בכמות או באיכות. על מדוכה זו ישבו אחי הרבנים משה, יהודה וישי והעלו שאדם עם הפרעת קשב צריך ליטול תרופה כדי שיוכל ללמוד כראוי.

מהבחינה הרפואית, מחקרים רבים מאוד הוכיחו בעליל כי אדם שזקוק ואינו נוטל טיפול תרופתי מעמיד עצמו בסיכונים גופניים ונפשיים, הוא בסיכון גבוה יותר לנשור ממסגרות חינוכיות ולהסתבך בבעיות שונות.

סוף דבר, אני מחזק את ידך שאתה משקיע בלימוד, והדבר חשוב בעיניך עד שאתה עושה כל טצדקי כדי להצליח בלימוד. בשאלתך האם השימוש בתרופה הוא חלק מדרך העולם הטבעית, כבר דנו חכמים והסיקו שהיא חלק מדרך העולם: דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי: לא לימא אינש הכי (לא יאמר אדם כן, שאין הדבר נכון), דתני דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. וכך כתב החיד"א בספרו "ברכי-יוסף" (על יו"ד): "ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקראות לרופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין בעלמא ולאמר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו ע"י רופאים. וכמעט איסור יש בדבר אי משום יוהרה ואי משום לסמוך על ניסא…, אמנם ינהג בדרכן של בני-אדם ואורח כל ארעא להתרפאות ע"י רופא… רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דווקא".

מאחל לך הצלחה בלימודיך ובכל אשר תפנה

חיים

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן