התפרסם בתאריך:

28/01/2020

העיפו אותי מהישיבה

שאלה מקטגוריה:

העיפו אותי עכשיו מהישיבה בה למדתי כ3 שנים, ישיבה גדולה מכיון שחסרתי כמה סדרי ג'. אני מרגיש מאוד מאוד קשה עם זה, מאוד. אני בחור מאוד רגשי, קשה לי עם ההיפרדות מהישיבה, מהבחורים האיכותיים, ההתנתקות מהכל. אני מרגיש שנמאס לי, אני רוצה פשוט לשכור דירה לבד ולישון שם כל היום, אני לא בחור מקולקל שילך לדירת רווקים, פשוט שברו לי את כל מהלך החיים שהיה לי ושבניתי בעמל וביזע רב. נמאס לי, אני פשוט רוצה להעלם לאנשהו, לאיזה חור בגלובוס ולשבת של כל היום ולבכות.

תשובה:

שלום לך, בחור יקר!

כאב לי מאוד לקרוא את השאלה שלך. כאב לי מאוד על המציאות שאתה נמצא בה ועל הכאב שאתה חווה. בייחוד כאב לי על כך שניכר מדבריך שאתה בחור איכותי עם שאיפות, ולא חלילה בחור מקולקל שרואה בישיבה רק מקום לינה ואכילה.

אתה נמצא כעת במצב מאוד לא קל. התחושות הן קשות. מי שנמצא מחוץ למערכת הזו, לא יכול להבין עד כמה התחושה הזו של "לעוף מהישיבה" יכולה להיות קשה והרסנית. אני לא מדבר על הישיבה שלך כי אין לי מושג מהי, אך לפעמים עושה רושם שגם צוות הישיבה לא מבין עד כמה היא קשה…

והקושי האמיתי במצב שלך הוא, שהמציאות לא בידיך. אתה לא יכול לשנות אותה כרצונך, וגם אם תחליט להיות הכי צדיק והכי טוב – הדברים לא תלויים רק בך, אלא גם במקבלי החלטות נוספים.

אך ברשותך, בא נדבר קצת על נושא אחר, שקשור באופן עקיף אליך.

הנוסחה של המצליחנים

הם חשבת פעם לעומק מה סודם של המצליחנים שכולנו מכירים? לא משנה אם אלו מטרות ערכיות, כלכליות או חברתיות. לצורך העניין נתמקד בהצלחה כלכלית, למרות שזה נכון לכל תחום.

מהו סודם של העשירים? אני לא מדבר על אלו שירשו סכומים גבוהים, אלא דווקא על אלו שהתחילו בלי כלום. על קו המרוץ עמדו שורת אנשים, אך רק בודדים מתוכם באמת התעשרו.

אני ניסיתי במשך שנים רבות לפענח אותו, ואני חושב שיש לי הגדרה שנכונה לרוב מוחלט של האנשים הללו. כשהבנתי זאת, הבנתי שרוב האנשים לא באמת רוצים להצליח, ולא באמת מוכנים להקריב בשביל הצלחה אמיתית (או לפחות מה שהם מגדירים ככזו).

אז ראשית כל, כמו לכל דבר בעולם, צריך סייעתא דשמיא. ולולי היא – אין לשום אדם שום סיכוי לשום דבר, וגם האדם שיפעל הכי נכון – ייכשל כישלון חרוץ.

אך בכללי הטבע שמפעילים אותנו כאן בעולם הזה – הנוסחה מורכבת משלושה תכונות נדרשות:

א. שאיפות גבוהות

ב. חריצות ממוקדת

ג. חוסן נפשי

א. שאיפות גבוהות

אדם בלי שאיפות – לא יגיע לשום מקום, וזו נקודת המוצא הבסיסית כמובן. קודם כל תרצה. [אם תרצה, בתשובה אחרת כאן באקשיבה הרחבתי על "שיטת מד"א", שעוזרת למקד מטרות ושאיפות]. לרצות זה לא "לחלום", אלא לרצות במובן הפשוט. לרצות באמת. רצון שמניע לפעולה.

כשאדם אומר "אני רוצה פורשה 2020", בדרך כלל הוא לא באמת רוצה את זה. הוא רק מפנטז וחולם… זה לא רצון ממשי ובר קיימא שהוא סבור שיש סיכוי שיתגשם. ולכן מסתבר שזה גם לא יתגשם לעולם…

כשאדם אומר "אני רוצה פיצה", בדרך כלל הוא באמת רוצה את זה, ומסתבר שזה יתגשם.

אך לרצות – זה החלק הקל. הרבה אנשים רוצים.

ב. חריצות ממוקדת

כדי להתקדם אל המטרה, האדם נדרש להיות חרוץ, אך לא סתם חרוץ אלא גם ממוקד. מה הכוונה? אדם יכול להתנהל במהלך היום בחריצות, אך לפעול בצורה לא נכונה.

יתכן והיה אדם (למעשה כמה חברים כאלה), חרוץ שיעבוד עשר שעות ביום ויותר, אך בצורה לא ממוקדת. או משום שהוא סובל מהפרעת קשב קלה, או כי סתם כך קשה לו להתמקד, או שהמטרות לא ברורות לו דיין. בכל מקרה, הוא יעבוד במהירות רבה מאוד, אך כל רגע הוא עובר למשימה אחרת ולפרויקט אחר. קצת פה, קצת פה, קצת שם…

אדם כזה, בסופו של יום יקבל רשימת הישגים מאוד מטושטשת. דברים התקדמו ביום העבודה שלו באופן כללי, אך הוא לא השלים שום משימה.

יתירה מכך, היות והוא לא ממוקד – הוא מוצא את עצמו מתעסק בזוטות ובדברים לא עקרוניים ולא חשובים בכלל, ובסוף הדברים החשובים באמת לא מטופלים בזמן.

כמקדם בגמרא, אני רואה זאת רבות גם בלימוד. אדם יכול ללמוד בשקידה רבה וממש לעשות שטייגען רציני, אך אם הוא לומד בצורה לא ממוקדת ומסודרת – החריצות לא תעזור לו. הוא יצא בלי דברים ברורים מהסוגיא הנלמדת, ויכלה זמן יקר בהתעסקות עם נקודות שוליות.

לכן חשוב להיות חרוץ, אבל להיות גם ממוקד.

ג. חוסן נפשי

החלק השלישי הוא חוסן נפשי.

אדם שרוצה להצליח, חייב לסכל לעצמו הסתכלות נכונה על החיים ועל המציאות בעולם החומר והמעשה. אחרת – הוא ייכשל בדרכו על המשטרות שהגדיר, ברגע שיחלו המכשולים לצוץ.

השלב הראשון בחוסר נפשי הוא לאזור מספיק אומץ, כדי להתמודד עם "משבר בלוף העריסה".

מה זה "בלוף העריסה"? סתם ניסוח שהמצאתי, למציאות פשוטה מאוד;

בלוף העריסה

משחר ינקותנו אנו גדלים במעטפת רכה של פרווה, חיבוקים וליטופים. וזו מציאות מבורכת עד מאוד שמסייעת לנפש שלנו להיבנות כמו שצריך.

וכיף, כיף שם בעריסה, בחדר הילדים.

שם הרע תמיד מפסיד, והטוב מרוויח בסוף.

שם הכל הוגן ופייר.

שם גם אם טעינו – יסלחו לנו.

שם אם אנחנו בוכים – למישהו אכפת.

שם אם נפלנו – מישהו ירים אותנו ויתן נשיקה חמה.

אבל זו מציאות מדומה, זו לא המציאות האמיתית של חיינו כאן בעמק הבכא. המציאות בעולם הזה היא קשיחה מאוד, ולפעמים נושכת ממש.

במציאות של עולמנו, לפעמים אדם שקופץ למים כדי להציל תינוק משיטפון – טובע למוות.

במציאות של עולמנו, אב שכל רצונו לחתן את ילדיו ברווח, חוטף התקף לב בגלל הלחץ הכבד!

במציאות של עולמנו תחתונים למעלה, ועליונים למטה. והשקר שולט, והרשע נשכר!

והאמת… האמת נעדרת!

אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים, ואנחנו מאמינים בטוחים שישנם חשבונות שמיים ושאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה, ושאין אדם נוקף את אצבעו מלמטה עד שמכריזין וכו'. אבל זאת המציאות הנגלית לעינינו, אך אנו מתעלמים ממנה ומתמקדים בבלוף הזה.

והשלב שבו אדם מפנים את הבלוף של העריסה, ומבין את החיים – נקרא "התבגרות". יש כאלו שחווים זאת בגילאי העשרה, יש כאלו שחווים זאת הרבה יותר מאוחר, אך ההמרה הזו, החלפת מערכת ההפעלה הזו – היא ההתבגרות של האדם.

ולהתבגר – זה לא קל!

לכן ישנם אנשים שבמשך שנים רבות אחרי גיל ההתבגרות שלהם, עדיין עושים מאמצים גדולים כדי לדבוק בבלוף הזה, להאמין שמישהו יחבק אותם.

יתכן וההבנה הזו מבוססת על האמונה בשכר ועונש, על האמונה שיש דין ויש דיין. אך הם בטעות חושבים שהכל צריך לקרות כאן מול עיניהם, ובקרוב ממש. ולא היא!

העולם הזה הוא כמו שדה, שבו יש הרבה פרחים יפים, ואנשים טובים, והשגחה מופלאה. אבל יש גם קוצים. ועוד איזה קוצים…

וצריך לדעת את זה, ולזכור את זה!

זה לא יאומן עד כמה אנשים מבוגרים בשנים – לא מוכנים להתבגר בדעת. וחרף הזקן הלבן – לא מוכנים לעזוב את העריסה. את המקרים הקשים – הם מדחיקים. את השקר – הם מכחישים. הם עמלים לצעוד בין הטיפות כדי לא להירטב בשום אופן.

כאבי גדילה

יתכן מאוד שיש כאלו שמבינים את החיים אחרת ממני, ואולי גם נכון יותר ממני. אך בצורה בה אני מבין את החיים – זו המפה. וזו הדרך להגיע אל נקודות הצמיחה שלנו.

ונקודות הצמיחה שלנו, הן דווקא במקומות בהן נתקלנו בקושי – ומצאנו את הדרך להתמודד איתו באמת. לא לברוח.

נער שגובה – סובל מכאבי גדילה. גם אדם שגובה ברמתו ובדרגתו, סובל מכאבי גדילה, מסוג אחר.

כאבי הגדילה – הם האתגרים שהחיים מזמנים לנו. וכל השאלה – מה אנחנו עושים איתם.

ומה מגדיר אם אנחנו מתמודדים עם המכשול או בורחים ממנו? פשוט מאוד! האם המכשול מסיט אותנו מהמטרה שלנו או לא.

אם המטרה לא השתנתה, והדרך לא השתנתה באופן מהותי, ואנו מוכנים להתאמץ נפשית, ואולי גם פיזית, כדי להגיע אל הדרך למרות המכשול, הרי לנו נקודת גדילה.

אם מול המכשול אנחנו עומדים ואומרים "עזוב, אני הולך וזהו" – נפלנו! נפלנו עמוק עמוק אל תוך העריסה. אל בור הכישלון.

וזה בסדר, כי אנשים מרשים לעצמם כל יום ליפול וליפול, להישבר ולהתייאש. אז אנחנו לא מוזרים, או בעייתים מאוד, אבל גם לא מצליחנים.

כי המצליחנים – יודעים היטב להצביע על הנקודות בהיסטוריה שלהם, בהם הם התמודדו עם קשיים עצומים – אך לא ויתרו על המטרה!!

כי המתמידים הגדולים – יודעים היטב באלו תקופות היה בא להם מאוד לטרוק את הגמרא, לעזוב את בית המדרש וללכת לנוח בעריסת הבינוניות!

כי העשירים הגדולים – יודעים היטב מתי משבר כלכלי איים למוטט אותם, מתי כולם הזעיפו להם פנים, ומתי הם כמעט הגיעו לפשיטת רגל ואפילו יד!

מניסיון ובחינה של מקרים רבים מאוד, אני יכול לומר לך ברורות: תבדוק ותראה שכל מצליחן שתפגוש, יוכל לספר לך על המכשולים הגדולים שעמדו מולו, וכיצד הוא נלחם בחירוף נפש וצלח אותם בלי לוותר על מטרותיו.

מורכבות החיים

והאמת, שהמציאות היא לא נושכת, ולא מכילה. היא פשוט מאוד מורכבת. יש בה חלקים קשים, ויש רכים. יש אנשים טובים, ויש אנשים רעים. וכל אדם – יש בו פן טוב, ויש בו פן פחות טוב.

והבגרות – מלמדת את האדם לתפוס מורכבות של דברים. ללמוד למשל שיש אדם שהוא 90% רשע, אבל 10% צדיק. ויש אדם שהוא 90% צדיק, ועשר רשע. ובהיררכיה של החיים שלנו כאן – גם אלו שהם גדולים מאיתנו, זה לא אומר בהכרח שהם 100% צדיקים. יתכן ומישהו שנחשב לגדול ממני, זה משום שהוא באמת גדול ממני אבל לא בצורה קיצונית. אני לצורך העניין 50% צדיק, והוא 80% צדיק.

וזה לא אני המצאתי. זה מישהו חכם מאוד שכתב פעם "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". אז לא ניכנס כעת לניסוחים והגדרות, אבל נדע שגם אם ראינו מישהו שגדול מאיתנו ועשה משהו שהוא לא בסדר, גם אם יש לנו חדות תפיסה ושכל להבין זאת – עדיין הוא גדול מאיתנו, ועדיין צדיק מאיתנו וחובה עלינו לכבדו ולהעריכו על הטוב שיש בו.

נוחתים

אחר כל התיאוריות האלה, שאני מקווה שהצליחו לעניין אותך, נרד חזרה אל הקרקע למקרה שלך.

הסיטואציה שאתה נמצא בה, כאמור, היא כואבת וקשה. וגם – מורכבת מאוד.

מצד אחד – אתה אוהב את הישיבה, מצד שני – עפת ממנה. מצד שלישי – אתה מעריך את הצוות ומחובר אליו, מצד רביעי – הוא הרי בעט בכך כעת והעיף אותך. מצד חמישי – אתה רוצה לחזור לשם. מצד שישי – בשביל מה לחזור למקום שככה התנהג כלפיך. מצד שביעי – בכל זאת הברזת כמה סדרים בניגוד לתקנות הישיבה. מצד שמיני – כן, אבל על זה מעיפים בחור טוב?…

בקיצור – מורכב.

מתוך הנחה שאתה בחור בוגר, הייתי רוצה שתתן את דעתך למורכבות הזו, ותראה בה לא יותר מאשר נקודת צמיחה בשבילך. יש לך כאן אתגר, מורכב מאוד, מסובך מאוד, אבל אתגר.

כפי שהבנתי משאלתך הקצרה והמדויקת – לך יש מטרות בחיים. אתה רוצה לגדול, אתה רוצה ללמוד, אתה רוצה להתחתן כבן ישיבה וכבן תורה. אלו הן מטרות עצומות בחשיבותן!

וכעת יש לך מקרה שעלול להפריע לך למטרות שלך. וכפי שהגדרנו – כל מקרה שמפריע לך במטרות שלך, הוא אתגר. הוא נקודת צמיחה, והוא גם צומת דרכים.

אתה יכול לברוח.

אתה יכול לשכור דירה ולישון בה לבד ולבכות. אתה יכול להסתדר בחדר בבית. אתה יכול לטייל בשכונה ולחפש חברים חדשים שיקבלו אותך בכל מקרה ולא מעניין אותם מתי עפת ומאיפה.

אך האם זו תהיה התמודדות ראויה עם האתגר? האם זה לא יסיט אותך מהמטרות שלך? התשובה ברורה. אם המקרה הזה גרם לך לוותר על המטרה – נכשלת. נכשלת בדרכך אל ההצלחה שלך!

אתה יכול גם להילחם.

זה ממש, אבל ממש לא קל! אבל אתה יכול להחליט שאתה על המטרות שלך לא מוותר ויהי מה. אתה תילחם עליהן. איך בדיוק? את זה כבר צריך לתכנן, אבל לפני התכנון – אתה מחליט שאתה נלחם ולא מוותר! אתה רוצה להיות בן תורה? אתה רוצה להתחתן כבן ישיבה ולהקים בית של תורה לתפארת? תילחם!

תילחם כי אתה במציאות החיים האמיתית, בה אף אחד אחר לא ירים אותך. אף אחד לא ימריא לך את המטוס שלך, אף אחד לא יחבק וילטף.

תילחם כי אתה גבר!

תילחם כי אתה אדם בוגר, ערכי, שיש לו מטרות נעלות, ולא איזה ר"מ בישיבה כלשהי בכדור הארץ שקיבל החלטה שאולי היא גם שגויה – הוא זה שישבור אותו יסיט אותו מהמטרות שלו!! תילחם כי זו נקודת צמיחה בשבילך, בדרך להצלחה האמיתית שלך!

איך בדיוק להילחם?

אוקי, זה יפה לומר "תילחם" אבל איך בדיוק?

העיפו אותך. אתה בחוץ, זה לא תלוי בך. מה אתה אמור לעשות?

הפתרון במקרה שלך הוא טכני, ואתה מכיר את המערכת טוב יותר כך שאם המטרה תהיה חשובה לך מאוד – אני מאמין שתמצא את הדרך לחזור ומהר.

אני יכול להמליץ לך על דרך שעבדה לי בעשרות מקרים שהייתי מעורב בהם. בשאלה ראיתי שאתה יודע לכתוב ולהתנסח. תכין מכתב ארוך ויפה, שבו אתה מפרט בכנות את החרטה שלך על המקרה שגרם לסילוקך, על ההערכה הגדולה שלך לצוות ולסדרי הישיבה ועל החיבור שלך לישיבה. תכתוב על הרצון שלך ללמוד ולצמוח לתלמיד חכם, ועל הפחד שלך שאם תעוף מי יודע מה יצא ממך. תשפוך את לבך, תכתוב את הכל.

את המכתב הזה תגיש לסמכות העליונה בישיבה שרלוונטית לקבל את ההחלטה (בדרך כלל ראש הישיבה), ואתה יכול גם להכין שני עותקים אם צריך (אם אתה כותב עותק – עדיף לציין "שלחתי עותק גם למרן המשגיח שליט"א").

בדרך כלל זה עובד, אך אולי במקרה שלך זה לא רלוונטי. את זה אתה יודע טוב ממני.

אך המסר שלי הוא: תראה בזה אתגר, תראה בזה נקודת צמיחה. תראה בזה מאורע שביום מן הימים תוכל להסתכל אחורה, לזכור אותו ולומר "שם! שם גדלתי!".

אם זה לא יצליח – כלום לא ישתנה! המסרים הנ"ל עדיין נכונים. המטרות שלך חייבות להישאר! אם הישיבה לא מוכנה לקבל אותך – תחפש מקום אחר, דרך אחרת, ובסוף תצליח! אני אהיה מוכן לנסות ולהפעיל מעט קשרים אם יהיה צורך, אך זה רק אחרי שבאמת תנסה ותילחם.

כי אני – אין לי שום ספק שאתה רוצה להיות מצליחן, אתה יכול להיות מצליחן, ואתה בעזרת ה' תהיה מצליחן גדול בתורה וביראת שמיים טהורה.

אם יש לך עוד שאלות – אשמח להיות איתך בקשר.

בהצלחה, חבר.

ישראל כ.

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

6 תגובות

  1. תשובה כל כך יפה. ונכונה. וכנה. וטהורה.
    מלאה בהגות ומחשבה. ומלאה בתכנון ועשיה.
    תודה.
    נתרמתי ממנה.

  2. תשובה מלאה ברגישות ותבונה… יישר כח.
    ובהצלחה רבה לכותב, עוד תגיע לגדולות… (רואים זאת ממכתבך הכנה, הטהור ורצוף כוונות טובות.)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן