לאקשיבה שלום וברכה,
תודה על האפשרות להתייעץ תמיד, שאלתי כאן שאלה בעבר ותשובתכם עזרה לי מאד!
אני בחורה בת 23, בשידוכים ונמאס לי אפילו מעצמי לשאול שאלות של “מה מתאים לי”, “איזה כיוון”, נמאס לי כבר לחפור בעצמי ולא להגיע לתשובות חד משמעיות, נמאס לי להתלבט ללא סוף. למעשה “נכנסתי” לשידוכים רק לפני שלושה חודשים בערך רק כי לא הייתי סגורה על מה אני רוצה בחיים ומה היעוד שלי עד שהבנתי שכך לעולם לא אתחתן ובעצת חברה טובה (ונשואה) יצאתי פשוט כך, במטרה מתוך הפגישות להבין מה מתאים לי ומה לא. טוב, כמובן שלפני כן הכנתי פסקת תיאור מתמצתת כי בכל אופן יש לי קצת מודעות, משהו כמו “חרדית, בת 23, רוצה להקים בית של תורה (באופי, לא בהכרח בשעות הלימוד של הגבר), מחפשת שילמד בשנה/שנתיים הראשונות, מוסדות לימוד חרדיים לילדים, בלי ליב”ה ובלי ריבה, שחור לבן כמובן ומוזיקה חרדית על שלל גווניה כולל מזרחית ואודי דוידי, מחפשת לבנות בית פשוט ולא מודרני, אוהב ומכבד את הבריות ועם דעות פתוחות (בלי קפידות מיותרות, האפשרות להתפתח כל אחד וכל ילד במישור שלו, כל עוד מדובר בדרך כשרה), טלפון כשר וטיפש, מחשב עם חסימה הרמטית של “אתרוג”, מטפחת ודגש חזק על צניעות ללא דיכוי ו”חייב”, ו”כדי לא להכשיל” ומתוך מקום שזה אסור (אני מאמינה באהבה, רומנטיקה וזוגיות וממש לא מתכוונת לדכא את עצמי, להתבייש או לחשוב שזה לא בסדר כמו שמשום מה חלק מחברותיי הלא נשואות חושבות), אלא כי זה יפה, מכבד, ולמה בעצם להיות לא צנועים בחוץ?”
בקיצור, זהו, זו אני. אבל אני ממש בספק לגבי הנושא המטריד/נחרש/שחוק ביותר כמעט כל בחורה: עובד או לומד?
אני לא הראשונה וכנראה גם לא האחרונה ששואלת על זה, ובכל אופן, אני לא שואלת באופן כללי אלא מה מתאים לי, כי אני ממש חוששת שהחשיבה שלי בעניין רדודה.
אני רואה בחורות שרוצות אברך, ונשים הנשואות לאברך. כולן מדברות על “השליחות”, “הזכות העצומה”, “עזר כנגדו”, “מחזיק את העולם”, צדיקות כאלה ובאמת מחוברות לעניין מבחינה רגשית ורואות את התורה כערך עליון.
דא עקא, אנוכי, התלבטתי רבות בשאלת ה”עובד-לומד”: בילדותי לא היה שום שבעלי יהיה אברך, בסוף התיכון כבר פקפקתי בזה והפכתי בעניין לכאן ולשם ואחרי שהספק אכל אותי והתלבטתי לכאן ולשם, מעלה זכרונות מעורפלים מהעבר, ופחדים מהעתיד הגעתי כיום בגיל 23 שאני רוצה (?) להתחתן עם בחור שלומד (בשאיפה- תמיד, אבל כשהמשפחה תגדל/יהיה חוב/אילוצים- כמובן בשאלת רב יכוון לעבוד במשרה תורנית) מהסיבות הבאות:
1. בחור שיושב ולומד לא נפגש עם בחורות ונשים, בקטע הזה אני קנאית, מה לעשות.. 😉 עצם זה שהוא נמצא במסגרת כזו- זה שומר עליו, עצם זה שהוא לא בחוץ… ואני לא מדברת רק על הזוגיות אלא על כל הבית שאני חוששת שירד ביראת שמים כשהוא יעבוד בחוץ.
2. בחור שלומד עדין יותר וסבלן יותר בעיני (כי אין לו את כל הטרדות בעבודה על הראש או את האחריות לפרנס), אני חוששת מהגברים המחוספסים שחוזרים גמורים/עצבניים וטעונים אחרי יום עבודה, כמו שאני מכירה את עצמי כל צל של חספוס/קול טעון מבעלי לעתיד (ורק ממנו, אני אישה חזקה) יכול לגרום לי לבכות בשניה. (גדלתי בבית בו אבא מאד עדין ורך, כל “קפיצה” בקול ודיבור חמור כשמגיע מצד גברים פוגע בי באופן עמוק מאד, אין לזה הסבר, זה מפחיד אותי וזו לא צורת תקשורת שאני יכולה מלכתחילה לקחת על עצמי כאתגר)
3. גבר שעובד מרגיש יותר ש”חייבים לו”. הרי הוא עובד עד שעות ארוכות, אז רק מתבקש שהוא יבוא הביתה עייף ורעב ואשתו תכין לו ארוחה חמה ואוהבת. אלא מה? האישה גם עובדת בדיוק כמוהו… משהו פה לא הוגן, איך אישה יכולה לשרוד במצב כזה?… אברכים בד”כ עוזרים יותר במטלות הבית, ובכל אופן- בפחות טרוניה והרגשה של “אני עייף”, “זה עוול”, הוא מרגיש יותר שהוא נושא בעול (אולי כי אין לו אגו כי הוא לא עובד)
4. גבר שלומד הוא מתקדם מבחינה רוחנית, גבר שעובד בדרך כלל קשה מאד להתקדם מבחינה רוחנית, והרבה פעמים אוטומטית הכיוון הוא ההפך… אני צריכה מישהו שיבין את הרצון שלי להתקדם מבחינה רוחנית, להיות צדיקה יותר וצנועה, לגדל את הילדים בדרך פשוטה בלי לחשוב עכשיו על זה שלהיות חרדי סגור זה מיושן ובלי לנטות למודרניות.
5. זה רווחי מאד לעולם הבא… אני בנאדם שרואה את זה בשיקול קר כהשקעה רוחנית כמו השקעות גשמיות במניות.
6. הרי אם צריך לעשות רק השתדלות- למה ששנינו נעבוד? זה לא הגיוני. קראתי בילדותי סיפור שנחקק לי עד היום- בעל פונדק ראה שהיין בחבית רווחי ורצה להרוויח כפול- הגיע עם רעיון פנטסטי לאשתו : הוא יקבע צינור נוסף לחבית וכך יהיה להם כפול… הנמשל- ברגע שגבר יוצא לעבוד- האדם בטפשותו חושב שהוא יכול להרוויח יותר אבל בעצם הכנסה לא גדלה, היא פשוט מתחלקת ל2 אנשים במקום להישפך דרך צינור אחד… פשוט בזבוז אנרגיה…
7. אני מאמינה בשליחות של השפעה רוחנית לאנשים אחרים, אולי לא הייתי רואה אותו פרוש כמו גדול הדור או מקובל, אבל בהחלט הייתי רוצה לראות אותו מקרב רחוקים או עוסק במשרה תורנית דומה של השפעה, ובדרך כלל אדם כזה הוא אחד שלמד לפני כן, לא כזה שעובד מלכתחילה)
אז אלה הסיבות שלי ל”למה אני רוצה אברך”, והן נראות ממש מגושמות, חיוורות, שכליות וקרות לעומת אלה של הנשים והבחורות שמדברות בלהט, כיסופים והערצה על התורה והרצון שהבעל ישב וילמד. לכן אני לא יודעת מה מתאים לי ואם אלה סיבות מוצדקות לכיוון ולרצון להינשא למישהו שיושב ולומד. יתכן שהעליתי כאן אמונות טפלות ויתכן שדיברתי על סטטיסטיקה שרווחת בקרב הלומדים/עובדים, כנראה שגם אמרתי דברים סותרים (שאני מחפשת מישהו שילמד שנה/שנתיים ראשונות אחרי החתונה, אבל בפועל אני מתקשה לדמיין אותו פשוט יוצא לעבוד אחר כך בסביבה מעורבת ומתחספס. ה”שנה-שנתיים” הוא משהו שהייתי רוצה *לפחות*, מצד שני אולי אם ממילא יצא לעבוד כדאי לצאת עם מישהו שכבר עובד לפני החתונה ויציב בכך ולא יתבלבל לי אח”כ? אבל אני מרגישה ממש מחוספס להתחתן ככה עם מישהו שלא לומד). בכל אופן, כשאני אומרת על בחור שיושב ולומד הכוונה היא לבחור רציני בעל מידות, לא עכשיו “יש כאלה שלומדים כביכול אבל לא עושים כלום/אבל מתייחסים באופן מחפיר לנשותיהם/לא עדינים בכלל” וכו’. אני מרגישה כאילו אני לא אתרגש מכך שהבחור לומד/מצליח בלימודו אם הוא לא יהיה טוב במשהו אחר גם, נניח בתקשורת איתי (אני אתפעל מהבטחון שלו, מהדיבור שלו, המראה שלו, יחסו אלי או תחביב שהוא משקיע בו בשעות הפנאי, אפילו מיעד תורני שהוא רוצה להגיע- לדוגמה דיין, סופר, משרה תורנית כלשהי שהוא מעוניין בה, אבל לא מזה שהוא רק ילמד ולא יעשה/יהיה שום דבר מרשים מעבר)
קצת רקע לגבי היחס שלי לתורה והשינוי שעברתי: כשהייתי צעירה (כיתה ח) וכל תקופת היסודי למדתי בבית יעקב, הערכתי מאד את התורה, ראיתי בה ערך עליון. אבי היה אברך כ12 שנה ולאימי היה קשה עם זה באיזה שהוא שלב למרות שהיא אמרה לו בהתחלה שילמד. הייתי כילדה מתווכחת איתי בלהט וברגש רב על לימוד התורה, הייתי משתדלת לעזור לאבא כדי שלא יופרע מלימודו, שרתי בערגה על התורה ואהבתי אותה בכל ליבי, אהבתי את הניגון של לימודו של אבא בסלון. בכיתה ח מבחינתי (הייתי ילדה מאד בוגרת, לכן היום אני מרגישה כבר זקנה… סתם, ציניות…) הייתי “נשואה” לאברך כולל צדיק וחסיד ותומכת בו בשמחה ללא תנאי ומוסרת את חיי ונפשי למענו.
ואיכשהו עם החיים נכנס בי הספק, בהדרגה, החספוס, וכבר לא התלהבתי בהכרח מתורה בפני עצמה, התלהבתי מתורה עם דרך ארץ, ואולי אפילו התלהבתי יותר מדרך ארץ עם תורה… (כמובן אבל שתורה, חשוב לי שיהיה לבחור רגש רוחני אמיתי כלשהו ורצון להתקדם מבחינה רוחנית) הבחנתי בו אולי בכיתה יב. אולי היתה זו העובדה שבכיתה י פעם ראשונה היה לנו מחשב בבית (וואו!) ועברנו מעיר חרדית מאד למעורבת, ובכיתה יא כבר נחשפתי באופן קבוע לאינטרנט פרוץ והיה לי טלפון חדששש (כשר, שחור וקטן), בכיתה יב לא נחשפתי באופן קבוע לתכנים לא כשרים אבל מדי פעם. אח”כ למדתי תואר (בסמינר…) ובשנה השלישית כשהייתי עם הלשון בחוץ ולא יכולתי להיעזר בטלגרם/וואטסאפ וכל הקבוצות הנחמדות ששיתפו מידע לימודי בין הסטודנטים ועזרו להבין את החומר, אימי קנתה לי סמארטפון חדש (בהפתעה, ללא שביקשתי) אחרי שנמאס לה מתלונותיי בנושא. היו תמיד עליות וירידות עד שהחלטתי לפני שנה כמעט ש-די, נכון שהטלפון שימושי, אבל לא כך הייתי רוצה לגדל את ילדיי ואני שואפת להתקדם מבחינה רוחנית תמיד, ואם זה או בחור טוב או סמארטפון- אז אני בוחרת בבחור (אמא שלי הפעילה עלי לחץ שזה יעשה לי בעיות בשידוכים ואני אצטרך להתפשר על בחור… אם יהיה לי סמארטפון, לה יש אבל זה אחרת, אני בשידוכים…. אהמ אהמ), בקיצור, מאז בהדרגה אני והסמארטפון הפסקנו, אין וואטסאפ אין אינסטגרם, אין טלגרם, אין כלום.

אז זו אני, משתדלת להשתפר והכל, אבל לא יודעת כבר מי אני מבחינה רוחנית, למה אני מסוגלת ולמה עלי לשאוף… אני לא מחוברת מבחינה רגשית לא לבחור שלומד ולא לבחור שעובד וכל ההתלבטות באה לי רק מתוך שיקול חישובי לוגי קר ולא יודעת אם זה נכון עבורי.
אודה ליעוץ ועזרה, אולי ממישהי אחרת, חכמה יותר ומבוגרת ממני אשכיל ואקבל כיוון לפחות, תודה.