קשר בעיתי ותלותי בחברה

שלום וברכה.
אני אישה חרדית, נשואה + 3.
לאחרונה הזדמן לי ליצור קשר קרוב עם משהי שהכרתי – גם היא חרדית נשואה. ונוצר בינינו מן קשר מאוד טוב בעיני. בהתחלה הקשר מצידי היה התאהבות (מה שאצלה לא היה) ברמה שהשתוקקתי לקרבה גדולה ממנה,(גם פיזית
) לשמחתי קלטתי את זה מהר ולא נתתי לזה לקרות כי בעבר כבר ניפגעתי מקשר כזה ולא רציתי ליפול לשם שוב…
לאט לאט הקשר התחזק ונוצרה פתיחות ברמה הנפשית. אני מוצאת שאנו משתפות אחת את השניה בחיים, בהצלחות ונפילות ומקבלות אחת מהשניה חיזוקים ועידוד – מן סוג של תמיכה אחת בשניה.
רק שעם הזמן הרגשתי שהקשר מעיק עלי לכן פניתי לעזרה כדי להבין מה מעיק ומפריע לי וכל אשת מקצוע כוונה אותי לכוונים שונים.
פניתי לשני נשות מקצוע אחת בתחום הNLP ואחת מטפלת בהתמכרויות וכל אחת כוונה אותי לכוון אחר וזה יצר אצלי בלבול.
דרכם הבנתי שיש לי בעיה בליצור קשר בריא.
אשמח לקבל תשובה
יישר כח

תשובה

שואלת יקרה,
ראשית את מרגשת ממש בעצם השאלה. האומץ לשאול ולדבר בפתיחות כזו על הדברים הכי עמוקים ודקים שבנפש היא יכולת מופלאה בעיני ולא מובנת כלל וכלל...
את מתארת מצב של קשר קרוב מאוד, קשר שמצד אחד מעלה בך צורך עמוק לקרבה, אפילו פיזית, ומצד שני מעורר בך אותות סכנה ואזהרה להתרחק מביטוי של הצורך שעולה בך במסגרת חברית.
את מרגישה צורך מחד, אבל מאידך את מנסה להישמר. יש בך כח להצליח ולווסת את הקשר כדי לא להגיע למצב תלותי ואת מנסה להיתרם מהחברות באופן שיוכל לספק אותך.
עדיין את סובלת בקשר ולא ברור ממה ומה שהגעת למסקנה בעזרת המטפלות הוא שהקושי מתבטא ביצירת קשר בריא. וכאן תחושת המועקה עולה כיוון שאת כל הזמן חצויה בין ניסיון העבר לבין הצורך של הנפש שלך בקשר מסוג מאוד ייחודי שמערב גם חלקים אחרים בנפשך.
אז קודם כל, אני רוצה לומר לך שהיכולת לווסת ולשמור על עצמך היא אינה ברורה וזה כשלעצמו הוא הישג. ולמה?
כי יש אנשים שלא מצליחים ללמוד מהטעויות שלהם ולא באשמתם. כי מה שקורה כאן למעשה הוא מצב שבו הנפש משחזרת איזשהו דפוס של קשר שדורש תיקון וריפוי. הצורך הזה שעולה בך הוא צורך שמגיע כאשר יש מצב חיצוני שמזמין אותו, כמו חברות מאוד קרובה. ואז את נקרעת בין שני צרכים ולפיכך את פועלת בשני רבדים. כאשר בכל פעם רובד אחר עולה ותופס פיקוד. האחד הוא רובד ילדי, ראשוני, תמים וקסום שמבקש קשר, אהבה. וזה הכי טבעי שבעולם. אבל ברגע שהעלית אותו במסגרת שאינה מתאימה לו-את נפגעת מאוד וכך הילדה הקטנה שבך. ואז מה?
ואז את לומדת להשתיק את הצורך הזה במסגרת חברית ולתפקד ברובד של הבוגרת. הבוגרת אומרת לך: נפגעת? תלמדי מניסיון העבר, תשמרי על עצמך. היא עושה את זה בכל מחיר בצורה שהיא יחסית נוקשה ומתעלמת לגמרי מהצרכים של הילדה הקטנה.
אם בהתחלה הילדה שבך היתה פעילה וחיה ומבקשת את מה שחסר לה, ואילו הבוגרת היתה מושתקת, כעת המצב התהפך, הבוגרת שבך שומרת ומחזיקה בציפורניים (ואולי לכן זה כל כך קשה?) לא להיפגע בממד המציאותי, ואילו הילדה שבך רואה את האפשרות לקבל מקום, קירבה, אינטימיות וקבלה, אבל אסור לה! אסור לה להביע את זה בכלל.
ואולי עם הקול הרדום שלה, המושתק, את קמה ומבקשת לטפל.
כמו שכתבתי קודם, יש אנשים, שלא מצליחים לעבור לרובד הבוגר ומביאים שוב ושוב את הצורך הילדי בלבד, ואז החלק הבוגר שבהם ''קול המציאות'' שלהם, נפגע. ושם, (במקומות שהחלק הילדי בלבד מפותח) קצת יותר קשה לעבוד. כי זה לנסות ''לדבר עם נמר בדיבורים של היגיון...''. כי הקול הבוגר לא מפותח וצריך להתחיל מהתחלה. אבל אצלך ב''ה שני הקולות חיים ובועטים וזה טוב. את מקשיבה לשניהם. את רק צריכה ללמוד לאזן בניהם עם הקול השלישי כפי שאסביר מיד.
ואז את פונה לשתי מטפלות.
הכיוונים שהן מציעות הם שונים בתכלית. ואפשר להבין.
יכול להיות שאחת מנסה לטפל בך דרך הבוגרת שבך ואחת דרך הילדה, ואולי זה מה שמבלבל. ואולי לא. ועצם הגישות השונות והרצון שלך לקבל משהו אחיד וברור הוא זה שמוביל אותך. בכל מקרה, אני הייתי ממליצה לך ברמה הכי ראשונית ובסיסית שאת יכולה, מהמקום הזה, שממנו שאלת את השאלה, לשאול אותך, מה את רוצה? מה מדבר אליך? לאיזה כיוון הלב שלך הולך?
אני מאמינה שאת הכי מומחית לעצמך. יש בך יכולת בחירה מופלאה ויכולת להקשיב לעצמך. ובטיפול טוב, היכולת הזו אמורה להתפתח הכי שאפשר.
אז לכי על טיפול שמביא אותך להקשיב לעצמך, שנותן לך כוח, שמבין לליבך והכי חשוב, שנותן מקום גם לילדה שבך, שזקוקה נואשות למקום ומגיע לה את כל המקום שבעולם וגם עם הבוגרת שבך שרוצה להתאים את עצמה, להסתגל, לשמור על הילדה שבך שלא תפגע.
וטיפול משמעותי מהווה הזדמנות נדירה ויפהפייה לקבל את המקום הזה. עד שהילדה שבך מתחזקת, גדלה ונרפאת ולבסוף, לומדת לחיות בשלום עם עצמה ועם המציאות.
וכאן אני אוסיף עוד כיוון, ומקווה שאני לא מבלבלת אותך (תוכלי תמיד להמשיך ולשאול אותי בשמחה) על קול שלישי שכדאי לך להקשיב לו, ואם את אמא, בוודאי שתביני על מה אני מדברת וזהו הקול האימהי.
בעיני הקול הזה הוא המפשר, המרכך, המווסת, המתווך (ותמצאי את המילים שמתאימות לך...) בין הילדה לבוגרת. מי שהיא רחומה ואומרת: ''לא אי אפשר'' (קול המציאות) אבל לפני כן אומרת: "מאוד קשה לך שלא תוכלי לקבל את החיבוק הזה את האינסוף אהבה שאת זקוקה לה" (הכרה בילדה הקטנה והמתוקה שקצת כואב לה) מישהי כזאת בתוכך, שתגיד בפשטות: "אני רואה, אני רואה שכואב לך".
והקול הזה, האימהי, צריך לגרום לך לעצור ולהתבונן (את יכולה עכשיו בעת קריאת שורות אלו), להסתכל על מי שמדברת בתוכך, לא להתעלם ממנה. להבין שהיא קוראת לך, שיש לה צרכים שמבקשים מענה, להבין שהיא כאובה מאוד ושקשה לה ליצור קשר בריא בגלל שהיא נפגעה וזקוקה לאיזה חיבוק קטן. אם את יכולה לתת לה אותו ולתקשר אתה בעצמך-מה טוב, אם קשה לך-שוב, כאן הייתי ממליצה לך ללכת על מטפלת שתראה אותה, את הילדה הקטנה. (כי את הבוגרת שבך את מצליחה לנהל כמו שצריך...)
ואם מועקה זה רגש פחות מעובד, זה כאב שמבקש לצאת ואין לו מקום, אז את כבר בכיוון אחר, בכיוון של הקשבה לעצמך. כי הילדה שבתוכנו לא זקוקה לאינסוף קשר, לביטוי אינטנסיבי של קרבה שיוצר צורך עוד ועוד ולבסוף מכורח המציאות מוביל לדחייה ולפגיעה (שהכי לא מגיע לה את זה בעולם נכון?) אלא לעיניים רואות. ללב מרגיש. למקום שייתן לה את כל המרחב לשים את עצמה, את הכאב שלה ולא להחביא אותו אלא לכבד אותו, לחבק אותו ואז שם, בתוך הכאב כשנותנים לו מקום מגיע האושר ומשתחררת המועקה.
הבלבול הוא טבעי, כיוון שהקשבה טובה לעצמנו לוקחת זמן ולפעמים גם כמה התנסויות (לא משהו...) והפקת לקחים. וכמו שעם החברה ההיא שאמרת: "זה לא טוב לי", כך את תלמדי להקשיב לעצמך גם עם המטפלות השונות בתכלית ותבדקי מה הלב שלך אומר לך כרגע. מה ייטיב איתך ועם כל חלקייך.
אני מעריכה מאוד את העובדה שהתחלת. התחלת להקשיב למורכבות שיש בך, לעומק שמתגלה, לכך שבסופה של דרך יש גם נחמה. נחמה גדולה. אבל מה, את תצטרכי לעבור בכאב כדי להגיע אליה. וזה טוב. ומשחרר. וגם לא פשוט בכלל.
ומניסיון אני אומר לך שמעבר לשיטת הטיפול (ואני לא בקיאה בשיטות שפירטת, את זה תחליטי את...), מטפלת זה קצת כמו שידוך... תבדקי מהי הדרך הרחומה והטובה ביותר עבורך. אינטואיטיבית, אני מרגישה שאת צריכה לתת לעצמך ולילדה שבך שנפגעה מקום. והרבה. לבכות אותה, להתאבל (עד לעצם...) על הפגיעה, על הצרכים שלא סופקו, על מה שלא יוכל לחזור להיות ומשם לגדול. לדעתי, שיטות שהן מדי מובְנות ומסודרות-הן פועלות על הבוגרת בלבד ואולי מפספסות את העיקר, שיש לילדה שבתוכך להציע לך, וזה לא רק סבל אלא אותנטיות, זרימה והמון המון אור ששופע לעצמך ולאחרים.
ואני כותבת כאילו זה פשוט, אבל ברור לי שזו עבודת חיים, ואת כבר התחלת אותה. בלשאול, בלהתבונן ולהבין שחלק בתוכך לא מקבל ביטוי, בלברר מה הטיפול המתאים לך וכשאת מתבלבלת את פונה לכאן ומתייעצת. את לגמרי שם.
ונ.ב. קטנטן
זוגיות היא מקום שאפשר מאוד לפתח קצת יותר לעומק ולמצוא דווקא שם מקום לכל הקולות שבעולם ולפעמים האוצר נמצא מתחת לגשר, רק מה, הכי קשה להאמין שזה שם ושעבודה משמעותית יכולה מאוד להרים ולספק חלק מהמקומות הללו שנפשך מחפשת גם מבחוץ ולא רק מבפנים.
ושוב, אני לא רוצה לבלבל כי יש המון דרכים, תראי באיזה כיוון הכי בטוח לך לעבוד כרגע ומה שלא מתאים לך- תרגישי חופשי לזרוק. רק תקשיבי לעצמך,
מה את צריכה? ככה, תלמדי לשאול אותך את השאלה הזו, והלב שלך ידע הכי טוב לאן ללכת...
את מוזמנת תמיד לשתף בהתחבטויות ומקווה בשבילך שתצליחי לעשות את זה הכי קל שאפשר.
מאחלת לך:
ילדה שקולה נשמע
בוגרת ששומרת על הילדה כמו שצריך
ואמא טובה דיה (כן, כזה בדיוק כמו שיש בך...)
עם עיניים רואות ולב מרגיש
ששומרת על שתיהן (כמו שרק את תדעי לעשות...)
חיבוק,
תמר מ.
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
בפייסבוק
בטוויטר
בדוא"ל
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן