קשה לי בחיים אין לי כוחות לצאת מזה

עוברת כרגע תקופה לא קלה.. אין לי כח להחזיק את עצמי, לחייך, ובכלל לחיות..
בנוסף יש לי חרדה חברתית קלה אז נמצאת רב היום לבד, סובלת מדיכדוך המחליש אותי יותר. הלבד והדיכדוך מביא למחשבות קשות על החיים, על עצמי, על בורא עולם. ולא נותן לי כח כדי לנסות להתרומם או רק לקוות.
איך אפשר להאמין שבו"ע אוהב אותי ורוצה בטובתי עם כאלה 'מתנות'? .. מה לטובתי? איך? זה מה שפוגע בי בבריאות הנפש ומוריד אותי לתהום. לא רואה איך יוצאים מזה..
איך חיים עם אמונה בחיים כאלה? רוצה להאמין בבו"ע, רוצה לקוות לטוב אבל מתאכזבת וכואבת כל פעם מחדש.

תשובה

שלום לך, בת אהובה ומתמודדת של ה'.
הקריאה שלך, למרות הכאב והדכדוך, וממעמקיו, ראויה להערכה; כי יש תקופות כאלו, שאין אפילו כח לבקש עזרה. רק לשקוע בערפילים ולדמם.
הימים האלו, בהם אפילו לתלות חיוך על הפנים דורש מאמצים- לא פשוטים. בכלל לא. היטיב להגדיר זאת מרן המשגיח הרב וולבה זצוק"ל כימי שנאה.
בניגוד לימי האהבה, בהם הכל פורח, אופטימי ושמח- ימי השנאה הם בדיוק ההיפך.
לפני הכל, חשוב לדעת שזה קורה, וזה טבעי ונורמלי. גם הרב וולבה מציין בספרו ש"ידיעה זו לבדה כי התחלפות ימי האהבה וימי השנאה דבר טבעי הוא- בכוחו להפיג הרבה מן היאוש והעצבות" ("עלי שור",ח"א ש"א פ"ה).
יותר מכך, הימים הללו, למרות שה נראים כירידה- הם מנוף לעליה. כמו ילד קטן, שמושיטים לו יד בכדי שילמד ללכת. מגיע שלב בו לא נותנים לו יד, והוא נופל. אולם דווקא אז הוא מאמן את כישוריו, ומתקדם לקראת הליכה יציבה. כך הם ימי השנאה. ה' רוצה שנלמד ללכת יציב יותר. הוא שומר על צעדינו, אבל מצפה לראות אותנו מתרוממים לבד. כובשים את היעד עם כל הקושי וההתמודדות.
אז איך עושים את זה?
דבר ראשון- הרפו ודעו כי אני ד'. כמו אדם שנמצא בתהליך רפואי יודע שעליו לא לאמץ את עצמו יותר מדי, כי כוחותיו אינם כרגיל- כך גם בימי שנאה. להשתדל להיאחז בקניינים שרכשנו, ולהחזיק בהם. לא לדחוק בעצמינו יותר מדי, אלא פשוט להרפות. להמתין עד שהתקופה תעבור (חבי כמעט רגע עד יעבור זעם).
מצד שני, חשוב מאד שלא לאפשר לעצמינו לגלוש לדכדוך,כי עצם המצב עלול לגרום לכך במהירות. לצאת אפילו עם עצמך, להליכה. אולי לשמוע מוזיקה טובה, או מקלחת מרעננת. כל מה שעשוי לתרום להרגשה הטובה שלך.
תקפידי שיכנס אור שמש לחדר שלך, יש במימד החיצוני הזה כדי לסייע. תחשבי על יצירה שיכולה לסייע לך להרפיה, אולי ארגון הארונות ושטיפת הבית. משהו שיש בו מן ההתחדשות. להחזיק בכל הכח בקיים, כדי לא ליפול,
אפילו שהבור הזה הכי מזמין.
ציינת שיש לך חרדה חברתית. אין ספק שהיא משפיעה על ההרגשה הכללית.
אולי זה הזמן לטפל בה? השחרור הזה עשוי להביא גם שינוי בהרגשה הכללית, כי הבדידות עלולה ליצור בקלות מצב של דכדוך, כפי שתיארת בעצמך.
וכמובן- להתפלל. גם אם אין לך כח לפתוח את הסידור, תדברי עם ה' במילים שלך. תספרי לו כמה קשה לך, תשתפי אותו בהתמודדות המייסרת ותבקשי ממנו עזרה. מעבר לתפילה, הרי שעצם השיתוף יסייע להרגשת הלבד שאת חווה.
את פורקת את הכאב בפני הקב"ה.
חשוב לי לסיים בדבריו של החזו"א על המילים: 'שבע יפול צדיק'. אנשים חושבים שגם לצדיק יש נפילות מדי פעם, אבל לא. רק אחרי שהוא נפל- הוא הפך לצדיק. הנפילות הן אלו שגידלו את האדם והפכו אותו לצדיק.
מאחלת לך בקרוב להרגיש שוב את ידו של הבורא, ורק להתרומם מהקשיים ומהניסיונות.
ד' עמכם, גיבורי החיל.
איתך בתפילה-
תמי
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן