שלום לך יקרה.
התיאור שלך מאוד נעים ונבון. יש בך מודעות מיוחדת ואני מקווה שנצליח בעזרתה לגרום לך הקלה.
אני אוהבת את הגישה שלך של “אקטיביות ברגשות” – את לא עומדת מול רגשותייך בפאסיביות, “אני לחוצה כי יש לי עומס”, אלא “יש לי עומס, אני לחוצה, ואני רוצה להסתכל על זה שונה.”
את מבינה שהמציאות יכולה להתפרש בכמה צורות ומחפשת את האופן שבו את יכולה להשפיע על רגשותייך לא רק באמצעות שינוי מעשי, אלא שינוי הפרשנות ונקודת המבט.
אז אשתף אותך בכמה כיווני מחשבה, ואת תפתחי אותם ותרחיבי לפי מה שמתאים לך.
הטבה לעומת ריצוי
אף על פי שביקשת איך ליהנות מהעשייה (ולא להימנע ממנה), את כן מזכירה את החשש שאולי את לוקחת על עצמך מדי הרבה, ונתת לכך סיבה – הקושי לומר לא.
מאוד ייתכן שהעובדה שאת נאלצת לעשות חלק מן המשימות בלי תחושת בחירה, מפריעה לך להרגיש שאת בוחרת באופן כללי את שגרת יומך.
אז יש לך קודם כל את העבודה ללמוד להיות אסרטיבית. האם את שלמה עם הרצון להיות אסרטיבית או שבאיזשהו מקום זה מרגיש לך מקשה אחת עם טוב לב? האמת היא שהיכולת להיטיב מתוך מחשבה על הזולת צומחת רק אחרי שהאני שלי רגוע ומסוגל להתמודד גם עם האכזבה שאחרי ה”לא”. אז, אני לא פועלת בהישרדות, ויכולה לחשוב על הטובה האמיתית של השני.
כשאת נותנת מתוך חוזק את חושבת על הטובה של השני, וכשאת נותנת מחולשה, את חושבת על טובת עצמך – יהיה לי לא נעים, לא יהיו מרוצים ממני.
אחרי שנתת מתוך חוזק את מרגישה שהאני שלך התרחב, והכנסת עוד מישהו בתוכו.
ואחרי שנתת מתוך חולשה- את מרגישה שהאני שלך התכווץ – שלקחו לך זמן, אנרגיות, וחופש לבחור.
איך את מרגישה אחרי שאת נענית לבקשות? שצמחת? שהתרחבת? או שהצטמצמת והתכווצת?
קודם כל תזהי מתי זה חוזק ומתי זו חולשה. תפרידי בין עזרה מתוך – “איך היא תסתדר, מסכנה, אני רוצה לעזור לה”, ובין עזרה מתוך “אין לי אומץ לומר לה ‘לא’ ולשמוע אותה מתאכזבת ממני”.
ההפרדה הזו היא רוב הדרך.
אח”כ , כשאת בטוחה שזה עניין של אומץ את תתאמני עד שתצליחי.
דחוף וחשוב
ועכשיו, אחרי שירדו הפעולות הלא בחיריות, נחזור אל כל העומס של המטלות האחרות.
שמעתי משל יפה על מרצה זקן שמילא כד באבנים גדולות, ושאל את הקהל אם הכד מלא, כשהם ענו כן, הוא הוסיף אבני חצץ, ואחר כך חול, ואחרי שהיו בטוחים שהפעם הכלי באמת מלא – הוסיף מים. השומעים חשבו שהמסר הוא שאם רוצים אפשר תמיד לדחוף עוד מטלות, אך המרצה הזקן לימד אותם מסר אחר לגמרי – קודם כל תכניסו את האבנים הגדולות. אם תכניסו את כל הדברים הקטנים, לא יהיה לכם מקום לאבנים הגדולות.
מהן האבנים הגדולות בחיים שלך?
תוודאי שהדברים שחשובים לך נמצאים : זמן עם עצמך? תפילה? זמן איכות עם המשפחה? לימוד והתקדמות?
אנשים נוטים לבלבל בין דחוף לחשוב.
צריך ללמוד, וצריך להרוויח כסף אבל בסופו של דבר אלו רק אמצעים. אמצעים למה?
להיות קרובים לה’, לאהוב את המשפחה שלנו, להיטיב, (תוסיפי עוד לפי מה שאת מתחברת) דברים שהם “חשובים” בשביל עצמם.
אולי דף ועט יעזרו לך להתמקד בדברים שחשובים לך באמת, ויגרמו לך להרגיש בסוף יום / שבוע/ חודש שאם בפרק הזמן שעבר עשיתי/ הרגשתי/ חוויתי/ תרמתי אז יש משמעות לזמן הזה.
אולי 70% מהיום שלך יהיה לימודים ועבודה (אמצעי שהוא בדרך כלל דחוף), אבל יהיו עוד 30% של מעשים או מחשבות שהם מטרות וערכים בפני עצמם שיתנו משמעות לכל ה70%.
ריכוך המחויבות
תני לעצמך מנוחה וכיף. תקבלי על עצמך פעם ביום לפחות רבע שעה שאת לא עושה שום דבר חוץ מנינוחות וכיף. הייתי פעם בקורס, שבתחילת כל שיעור כל אחת התחייבה על משהו שהיא תעשה השבוע רק בשביל הכיף, וסיפרה מה היא עשתה שבוע שעבר.
אני מאמינה שזה יהיה תרגיל מאתגר בשביל אדם עם אופי “מחויב” כמו שלך, אבל הוא יוסיף לך נינוחות, והרפיה.
לחיות את ההווה
ועוד נקודת מבט שאולי תתחברי אליה: אני זוכרת את עצמי בתור תלמידה בבית ספר, מציירת בשיעור פיצה גדולה, וכל דקה שעוברת, אני צובעת עוד חתיכה עד לצלצול הגואל.
ההמתנה הזו שהזמן יעבור, והשיעור / משימה / עבודה ייגמרו מצאו אותי בעוד כל מיני סיטואציות מאז. עד שהתחלתי לשאול את עצמי: לְמה את מחכה? שהחיים ייגמרו? את סופרת את הדקות ללוויה של עצמך??
מאז אני מנסה למקד את כיוון המחשבה שלי להתמקדות בהווה.
אני שואלת את עצמי: הרגע הזה אני חיה. מה יש ברגע הזה שהוא בפני עצמו, שהוא לא רק המתנה למשהו אחר? את עושה בייביסיטר, את יכולה לספור את הדקות עד שהשעתיים האלו יחלפו, ואת תקבלי את ה30/40 שקלים, אבל את יכולה לחשוב גם: אני עוזרת לילדים קטנים יצירי כפיו של הבורא, אני מדברת עם חברה ונהנית, אני נחה, אני לומדת משהו מחכים… אני חיה עכשיו. הרגע הזה הוא מתנה שה’ נתן לי ואני רוצה לנשום אותו.
מקווה שהתחברת. מאחלת לך שתמצאי תמיד סיפוק, משמעות ושמחה.
ציפי.
zipikin@gmail.com>
דלג לתוכן
