עבודת ה' מתוך הלב או עבודת ה' מתוך לחץ ויראת עונש וכפייה חברתית

עבודת ה' מתוך הלב או עבודת ה' מתוך לחץ ויראת עונש וכפייה חברתית

שלום וברכה, תודה רב לכם על שאתם נותנים 'מקום ללב' גם בנושאי יהדות.
אני יכול לכתוב דפים על דפים להביע מה שיש לי להגיד, אבל לצורך הענין אנסה לכתוב רק על קצה המזלג והמוכרח.

1. הכרתי לאחרונה שכל עבודת השם שלי נובע מתוך יראת עונש בזה ובבא, כולל חיובים מה"ת, מדרבנן, ענינים מנהגים וכו', והגם שאנו לומדים משך השנים גם על מושגי אהבת ה' ועוד, למעשה החינוך 'בין השורות' הוא בגלל שכר ועונש, ובכל אירועי הזמן / טרגדיות ל"ע / וכדו', הכל מגיע לקשר ישיר למושגי שכר ועונש, ולעשות תשובה בגלל זה.
– הבעיה שלי בזה, שכל היהדות הוא כמו משהו שמפריע לי, וצריך לסדר את זה בשביל הישרדות, ואין לה שום קשר ללב, וזה גורם לשני בעיות (חוץ מזה שזה 'שלא לשמה' וחסר פנימיות וכו'), א' גורם לשנאה וחוסר רצון לכל מושגי היהדות, ב' זה בכלל סתירה להרבה מצוות שהם כל כולו עבודה מתוך הלב, ומחמת אהבה.
– הגם, שאפשר ללמוד על היהדות ולראות שעיקר היראה הוא למצוות ל"ת ולא לעשה, וכל העונש מטרתו לטובתנו, וכל יראת העונש הוא דרגא פתוחה, ועוד ועוד, כפי שמצאתי קצת בראשונים ובספרי חסידות, אבל עם כל זה, 1. כולם מודים שצריך יראת העונש, ושום דבר לא מתחיל בלי זה, 2. ברגע שהמציאות הוא שיש עונש, איך אפשר להגיד להשתמש ביראה רק לזה, ורק במצב זה, המציאות הוא שיש עונש, ואם מאמינים בזה יש פחד שלא לעשות, ועושים מתוך כפייה, ולא קשור ללב כלל. זה כמו שכופין לאדם לאהוב מתוך פחד, וזה חסר כל בחירה וחסר פנימיות. אי אפשר להגיד "לא תתייחס לעונש, תתייחס לאהבה", כי אני מפחד להתעלם מן העונש. אין ברירה אחרת.
בקיצור, השאלה שלי: איך מפתחים קשר, אהבה, פנימיות, לדבר שאני מפחד מזה, ועושה מתוך הישרדות.

2. אני שייך לקהילה חסידי, ואני שומע הרבה פעמים המושג (לפעמים בגלוי ברמיזה, ולפעמים בסתר בפירוש) שאצלינו פועלים במכוון לגרום למצב הנ"ל, שתהי' כפייה חברתית, פחד פנימי, לכל מושגי היהדות בין למה שבאמת חייבים מה"ת ומדרבנן, וגם למנהגים, דוגמת תיקון ליל שבועות, נסיעה לצדיק, ועוד הרבה הרבה ענינים / מנהגים, והכל למטרה "להחזיק אידישקייט" כי בלי זה מי יודע, אולי לא ישארו חרד לדבר השם. ואני תמה ע"ז, 1. מה זה עוזר? זה גורם שכל היהדות תהיה מתוך כפייה והישרדות, וכנראה הוא היפוך המטרה האמיתי, להתחבר פנימית לאמונה, לאהבה ליראה וכו'. אני שואל גם על חיובים ממש, וכ"ש לענינים. 2. נניח שזה מחזיק יהדות, אבל היות שזה מדריגה התחתונה שיש, למה במקביל לא משקיעים בנו לפתח אהבה ופנימיות לכה"פ באותו מידה שמשקיעים להפחיד ולכוף.
3. אני רוצה עצה, איפוא אפשר למצוא כמו אדמו"ר / רב / דומ"ץ / משפיע – לעניני השקפה ולא לעניני הלכה או קהילה, מישהו ירא שמים, ירא ושלם, וגם בעל השקפה, להתייעצות בעניני עבודת השם. למה אני צריך לחפש באינטרנט מישהו שיענה לי בענינים כל כך עמוקים ורגישים.

לשאלה 1: אני רוצה איזה הכוונה להבין ולפתח נתיב ראוי לחיות בה, 2: היה ביטוי כאב, חשוב לשמוע לימוד זכות, 3: אני רוצה עצה למעשה ממש.

תודה מראש.
עצם הענין שאתם נותנים מקום ללב, זה מאוד מאוד חשוב לי, עושה גדולות ונצורות !! תזכו לסייעתא דשמיא מרובה !!

תשובה

שלום וברכה
שואל יקר, יקר יקרים.
תודה על ההערכה שאתה מביע, זה נותן כח להמשיך.
טרם שאענה לך, חשוב לי להביע את הערכתי הגדולה אליך, השאלה שאתה שואל היא שאלה עמוקה ונכונה מאד, היא שאלה שמגיעה מרצון שעבודת ה' תתיישב על הלב, ומראה על רצון לחיבור אמתי לעבודת ה'. ניכר מתוך דבריך הכנות, והרצון להעמיק את הכנות, זו מעלה נשגבה מאד, מעלה המקיימת מסע חיים אחר לחלוטין. היא מקיימת חיים של חיבור וכנות, וזה מתכון לחיי שלוה וביטחון.
השאלה ששאלת עקרונית ויסודית מאד. לדעתי שאלה זו מטרידה כמעט כל אחד ואחד, אלא שיש שמצפינים את השאלה הזו עמוק עמוק בתוך לבם, ולא נותנים לה לפרוץ. מה שאתה ב"ה לא עשית, אתה נותן מקום לשאלה הזו. חשוב מאד לדעת שהתעלמות משאלות לא מטיבה, השאלה ממשיכה להטריד, גם אם לא במודע היא מטרידה בתת מודע. אך לא זו בלבד, פעמים שההתעלמות מהשאלה לא רק שגורמת מטרד, ההתעלמות מן השאלה גורמת לחוסר העמקה בעבודת ה', ופעמים סופה בכי רע, היא יכולה להעיב על היכולת לקיים מצוות, היא גורמת לסכסוך פנימי, שמחליש את האדם, ומכבה לו את המנוע. הוא חש מאוים ושנוא במקום שיחוש ידיד אהוב.
האמת שהנושא שכתבת, הוא נושא סבוך, סבוך מאד. הוא דורש למידה מחודשת של הרבה פרשיות בתורה, ועיון מחודש בהרבה מאד סוגיות. אין ביכולתו של מכתב אחד לעשות סדר של ממש בעניין זה, אני יכול רק לתת הצצה כל שהיא, לפתוח פתח כחודו של מחט. זה גם לא רק ענין של שאלה ותשובה, זה מסע אל הלב, מסע של עבודת הלב גדולה, שצריכה התבשלות והתפתחות. אלא שתחילתו של המסע נעשה על ידי זעקת הלב, דבר שאצלך כבר קרה. אנסה לתת לך כאן מבט מסוים, מבט שונה ממה שהכרת עד כה.
ובכן המתח המתמיד בין היראה לאהבה, הם אחד מן המתיחויות הגדולות בחיי האדם. בכדי להבין את מקומה של היראה ואת מקומה של האהבה, יש להבין קודם את המבנה של הדברים מהיכן נובעת מידת היראה ומהיכן נובעת מידת האהבה. רק אחר כך נדע היכן למקם את מידת האהבה, והיכן למקם את מידת היראה, ואיזה מן המידות צריכה להיות המידה שנותנת את המנוע של העשייה שלנו, מה מן המידות צריכה להיות בראש מעייניו של האדם בכדי שהאדם יהיה חיוני ובעל מעשים טובים.
המתח בין מידת האהבה למידת היראה יסודו מובנה בעצם קיומו של העולם. ידועים דברי רש"י (בראשית א, א): 'בתחלה עלה במחשבה לבראתו [את העולם] במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין'. העולם מתקיים במשולש קבוע של חסד מחד, דין מאידך, ומידת הרחמים המשתפת את מידת הדין ומידת הרחמים.
הרצון לברוא עולם נובע ממידת החסד, מרצון לתת ולהיטיב ללא שום סיבה, זו מידת החסד. אך ההצדקה להמשך קיומו של העולם על פי מידת האמת, אינו אלא במידת הדין, כי כאשר האדם כבר קיים, אין טעם להמשיך את קיומו אם הוא בוגד במי שקיים אותו, בוגד בסיבה האמתית למענה הוא כאן. זהו, 'בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין'. אך ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין, פירושו, שאין יכולת לבן אנוש להתקיים, להמשיך את חייו, במידת הדין. האדם לא יכול לקיים חיים המשכיים שאין בהם משהו מן הבגידה בזכות הקיום שלו. שאין בהם משהו מן הבגידה בשליחות שנועדה לו, שלמענה הוא נוצר. ולכך באה מידת הרחמים, מידה המשותפת לשתי המידות, והיא המידה המקיימת את היכולת להמשיך, להמשיך חרף הבגידה בזכות הקיום, חרף הבגידה בשליחות שנועדה לו.
המבנה המשולש של חסד-דין-רחמים, הוא מבנה שעליו מושתת כל היקום. וכך גם האדם עצמו עשוי עם נטיות משולשות, נטייה המושכת אותו למידת הדין, נטייה המושכת אותו למידת החסד. והתפקיד שלו זה לשלב, לדעת להשלים בין החסד והדין בהרמוניה מוחלטת, ההרמוניה המוחלטת בין הדין והחסד היא מידת הרחמים.
כשאני מדבר על הרמוניה, פירושו של דבר, לא חיים של סתירות, לא חיים בהם חלק מהיום האדם חי עם נקיפות מצפון ועם תחושה של 'חייב', וחלק מהיום בתחושה של 'זכאי'. גם אין פירושו של דבר לקיים חיים של תנועה של רצוא ושוב מתמדת של מחשבות על עצמו ועל עצם החיים, כחייב או כזכאי. ההרמוניה המושלמת של מידת הרחמים, היא לא תנועה של רצוא ושוב שמיטלטלת בין הדין לחסד, אלא מידה בפני עצמה המורכבת משניהם. כך גם ההרמוניה בה צריך האדם לחיות היא לא מתנועה מתמדת, מורכבת, של רצוא ושוב בין החסד לדין, אלא הכוונה לחיות בהרמוניה מוחלטת של רחמים, שיש בה מן המרכיב של הדין ויש בה מן המרכיב של החסד.
מידת היראה, נובעת מן הדין, מידת האהבה נובעת מן החסד. מהי המידה המשלבת, המידה המורכבת מן החסד ומן הדין, איך קוראים לדרך העבודה המשולבת, המקבילה למידת הרחמים?
דומני שהמידה המקבילה למידת הרחמים, היא ה'ברית', הקשר והשייכות. קשר אמתי, טומן בחובו גם חסד וגם דין, קשר שמושתת רק על חסד, הוא לא קשר של ברית, זו לא שותפות. זו עשייה למען הזולת, למען האחר, אין כאן שותפות, אין כאן קשר של ברית משותפת-שווה, כשאדם מגיע כל שבוע לעזור לאיש מוגבל, אם הוא לא יצור איתו קשר ידידותי, העשייה הזו תהא מעשה חסד גדול אמנם, אבל ברית בין השניים אין כאן. כמו כן קשר שקיים על בסיס של מידת הדין הוא לא קשר של ברית, זה קשר שמושתת על חיובים ופטורים, הוא עושה משהו לשני כי הוא חייב לו, כשהוא לא חייב לו הוא לא יעשה, אין כאן ערך של שותפות שווה, הוא בכלל לא משתווה אליו הוא לא חש צורך להיות מקביל אליו, הוא רק חייב לו, או שהשני חייב אליו. זה קשר של עובד מעביד, קשר של מלוה ללווה. קשר אמתי, מושתת על שני הדברים גם יחד, הזכויות והחובות לא עומדים כגורם עצמאי, כמו שגם העשייה למען השני השותף לא קיים בפני עצמו, אין כאן חיובים ופטורים אין כאן מעשי חסד הדדיים, יש כאן שותפות מלאה של שנים, שמחמת הקשר ההדדי ביניהם עושה כל אחד את מה שהוא מסוגל, וכבן ברית הרוצה שבעל בריתו יהיה שמח מעורב במעשיו גם עשיית טובות הדדיים. הוא חושק בטובת חבירו כמו שחושק בטובת עצמו. ולכן הוא גם משמח אותו. הברית השלימה היא ברית הזוגיות, אוי לה לאשה או לבעל שעושים את חיובי הזוגיות באופן שבשעת העשייה הם חשים סוג של חיוב, אוי לה לאשה או לבעל, שכשעושים מעשי חסד זה לזו [או זו לזה], הם חשים תחושה של עשיית חסד. האם זה אומר שאין חיובים של אשה לבעלה, ואיש לאשתו? האם זה אומר שאין צורך בסיסי של עשיית מעשי חסד במערכת תקנית של זוגיות?
אם תשאל אדם מה פירושו של דבר שהוא נשוי, בין אם הוא יענה שפירושו של דבר, זה, שהוא חייב במזונותיה ובקבורתה ו... ובין אם הוא יאמר שפירושו של דבר זה שהוא אוהב אותה, התשובה לא תהא נכונה. הגדרת חיי הנישואין היא ברית משותפת, החלטה להיות שייכים זה לזה יהי מה. החלטה שאני והיא חלק אחד שאנו שותפים זה עם זה כל חיינו.
האהבה והחיובים ההדדיים קיימים, וכיון שהם קיימים יש זמנים שבהם בולט החיוב ההדדי, ופעמים שבולטת האהבה, אך לעולם קיימים גם האהבה וגם החיובים ההדדיים. הם שלובי זרוע, הם לא מנותקים זה מזה, ואם הם מתנתקים אף שמרכיבי הזוגיות קיימים, חוסר השידוך בין הרכיבים מהווה הפרה של הברית ושל הקשר.
אך כמובן גם מי שלא מקיים את חיוביו כלפי אשתו, ומי שלא רוכש אהבה כלפי אשתו, גם הוא מפר את ברית הנישואין.
קשר נישואין בריא, כולל בתוכו גם חריגות, כאשר הבעל או האשה לא מתנהגים כראוי זה לזה, וההתנהגות לא ברמה של הפרה של הברית, לא מתפרקת החבילה. יש מציאות בה הבגידה בברית של אחד הצדדים כה גדולה, שתוכנה של הבגידה היא הפרת הברית. אך לא כל חריגה היא הפרת ברית, ולהיפך כל זה סך החבילה של הברית, הברית כוללת קשר האומר, 'כריתת ברית יהי מה', לא כל חריגה תפר את הברית, וכך גם לא כל חוסר הבנה בין השניים תפר אותו.
ממש כך, מקוים הקשר של כל יהודי, עם הבורא יתברך. קשר שמשול בשיר השירים לקשר זוגי. קשר שמורכב מבסיס של דין ושל חסד, אך מקוים על ידי מידת הרחמים. קשר שמקוים על בסיס של יראה ושל אהבה, אבל מקוים על ידי הברית. אין הגדרתו של הקשר שאנו יראים ממנו יתברך, ולא שאנו אוהבים את הבורא יתברך. הגדרת הקשר, היא השייכות, והשותפות המלאה. שותפות הטומנת בחובה חיובים הדדיים, וטומנת בחובה אהבה גדולה.
היראה והאהבה הם חלק קיים, אך לא אמור להיות מורגש כרכיב מקוים בפני עצמו. ברור שמחמת היותו של הקשר מורכב משניהם, פעמים ומתגברת ופורצת האהבה, ופעמים שפורצת היראה, אך לעולם הם שלובי זרוע, לעולם הם לא קיימים כרכיב נפרד אלא כרכיבים המשלימים זה את זה ויצרים מערכת של קשר.
אדם שחי במערכת של יראת העונש לחוד, חוטא במערכת הקשר שלו עם הבורא, וכך ממש מי שמקיים רק קשר של אהבה ללא יראה חוטא במערכת הקשר שלו. רק החיבור של שניהם ביחד מהווה מערכת של קשר.
הדברים אמנם יפים כרעיון, אך הקיום שלהם מורכב, כאשר מדובר על הבורא יתברך שאין לנו בו תפיסה כלל. היכולת לקיים מערכת של קשר עם 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל' מהווה קושי גדול. קיומם של כל המצוות הוא בשביל לתת מתכון ראוי למערכת הזו, אנו מתפללים ולומדים תורה ומקיימים את כל המצוות כאשר כל אחת מן המצוות 'עשה' ו'לא תעשה' מקיימים את מערכת הקשר הזו. וקיומם המושלם מהווים את המערכת הנכונה של קשר ושייכות.
בכדי שהמערכת של הקשר עם הבורא תהיה תקנית צריך בראש ובראשונה שינוי בתפיסה. ממש כמו שאדם מתחיל את הקשר הזוגי שלו הוא צריך בראש ובראשונה לדעת מה אמור להיות הקשר שלו עם רעייתו. הוא צריך לדעת שרעייתו אמורה להיות בת בריתו ולא רק גורם מחייב בשלל חיובים. כך ממש כאשר אדם בונה את מערכת הקשר שלו עם בורא עולם הוא צריך בראש ובראשונה לדעת לאן פניו מועדות. הוא צריך לדעת שיש כאן מערכת של קשר ולא תפיסה של א-ל מעניש, מאיים או מחייב.
התפיסה של הבורא כא-ל מעניש לחוד. או כא-ל אוהב לחוד, מובילה את התפיסה של היהדות למקום לא נכון. ומובילה לתפיסה לא נכונה של היחס שלנו אל הבורא. הבורא אוהב אותנו אהבה גדולה, וכל מגמתו היא להטיב עמנו. כל העולם נברא בכדי ליצור עם שמקשר בין שמים לארץ, שמהות קיומו הוא קשר של זוגיות, עם הבורא יתברך. זה מהותו של עם ישראל, וזה צריך להיות הבסיס המוביל של כל יהודי, המנוע של כל יהודי צריך להיות הקשר-הברית, עם בורא עולם. הבורא לא כרת ברית רק עם אברהם, הוא כרת ברית עם כל זרעו אחריו. הקשר-הברית-השותפות, עם רבונו של עולם, מוביל אותנו לעשות את מצוותיו, ומקיים את היכולת שלנו ליצור עמו שיח מתמיד בתפלה, והוא משוחח אתנו באופן קבוע גם כן על ידי התורה שנתנה לנו. ככל קשר ככל ברית, ישנם צדדים של חיוב, וישנם צדדים של זכות, אך הם לא עומדים בפני עצמם, הן קיימים כהרמוניה, הם תוצאות של קשר הברית.
אם נרכוש את התפיסה הזו, הידיעה על העונש לא תבלבל אותנו, והשכר והעונש לא הם אלו שיובילו אותנו. נדע על העונשים, נדע גם על השכר והעונש, אך הם יהיו קיימים אצלנו כחלק בלתי נפרד מן הקשר, הם לא יהיו בראש מעינינו אלא רק כפרט תוך הרמוניה שלימה, וכחלק בלתי נפרד מן הברית.
גם החטאים שלנו, וחוסר ההבנה שלנו מידי פעם את מה שקורה כאן בעולמינו, הם חלק בלתי נפרד מן הברית. הכריתה של הברית של עם ישראל במעמד הר סיני כללה ידיעה שפעמים ועם ישראל לא יובן, פעמים הם יחטאו, כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא. עם ישראל מצדו הבינו כי לא תמיד הם יבינו את הנהגת הבורא, אך כך היא מהותה של הברית, שותפות של שנים שמצאו זה את זה ומוכנים לקיים שותפות יהי מה.
ובכן, החינוך לקיום מחמת שכר ועונש, או מחמת פחד מטרגדיות שקרו, אינו נכון. זו תפיסה שמפירה את הברית של כנסת ישראל עם הבורא יתברך, זו תפיסה של קשר אל הא-ל, כא-ל מעניש ולא כא-ל שכרת ברית עם עמו. אינני יודע היכן מחנכים כך, אך ודאי שזה מחוסר ידיעה של מאן דהו ולא בכוונת מכוון. אם תכוון את מחשבותיך לכיוון שכתבתי תוכל לפתח אהבה בד בבד עם יראת העונש, תפחד ותאהב גם יחד. לשילוב הנפלא הזה של אהבה ויראה, קוראים ברית.
בדבר מה שאתה כותב שבקהילה שאתה משתייך נושבת רוח של עשיית מצוות או מנהגים בכדי לשמר מפני הרוח, שמא לא יישארו חרדים לדבר ה'. ובכן אינני מכיר את קהילתך, אני אישית לא מבין איך כפייה חברתית יכולה ליצור משהו טוב, זה אכן תופס רובד מסוים של שמירה, אבל כמו שאתה כותב זה יכול לפעול להיפך. מה שכן, צריך לזכור, קהל גדול כולל בתוכו המון אדם, ביניהם אנשים פשוטים מאד מאד, שאין ביכולתם לתפוס משמעויות מורכבות, הדברים שכתבתי לך הם דברים עדינים מאד, ולא כל אחד יכול לפעול על פיהם, הציבור גדול, וטבעם של דברים שבתוכם יש אנשים שאינם אחראיים למעשיהם וממילא הם צריכים סוג של שמירה, השמירה בשבילם לא מאד מועילה, כי כמו שאתה כותב זו יהדות מתוך כפייה והישרדות וחבל, אבל זה המקסימום שהם מסוגלים. אך סוף סוף על ידי שהם לא עושים מעשים רעים, אף שזה מתוך כפייה והישרדות, המרחב לידם נשאר מוגן וניתן ליהודים ערכיים כמוך מרחב מוגן בו תוכל לקיים את התורה והמצוות.
יתכן גם שאתה צופה מרחוק וזה נשמע לך כך, יותר ממה שזה באמת. ישנה בעיה שישנם כל מיני דוברים שהחליטו שהם נושאי דברה של היהדות, וקולם נשמע למרחוק, זה מפחיד, זה תופס, וממילא זה גם מתפרסם. אני מאמין שגם בתוך קהילה חסידית זה כך, לא תמיד הקול האמתי נשמע בקול רם. שומעים יותר את הקול המפחיד, את הקול המאיים. בזמן שהאמת שהיוזמות של עשייה חברתית מאורגנת של תורה ומצוות, הכוללת גם שמירה אדוקה על מנהגים, נעשית מיוזמה הפוכה. היא לא נעשית בשביל לכפות על מישהו משהו, וגם לא מחרדה. הלימוד המשותף בליל שבועות הנסיעה לצדיקים יכולה להיעשות מתוך חוויה רוחנית עילאית שתתרום מאד לחוויה הזוגית של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא. כי כל קשר זוגי זוקק פעמים פעולות אקטיביות, שיוצאות מן המסגרת הרגילה, שגורמות לחוסר הירדמות של המערכת הזוגית. התורה נתנה לנו הרבה מצוות, וחז"ל הוסיפו עליהם עוד, והמנהגים הוסיפו עוד ועוד חוויות ופעילויות אקטיביות, שמטרתם להפעיל את המערכת הזוגית, שתתקיים הברית בין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא. יש אנשים שנסיעות משותפות ולימוד משוף חוויתי מעורר אותם ויש שלא, אך המערכת דואגת לכלל שבדרך כלל זקוק לזה.
על השאלה האחרונה שלך, האם יש לי מקום לכוון אותך ששם תוכל למצוא מענה להכוונה רוחנית. יש ויש, האחד מהם הוא הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א [יש שיעורים שלו לרוב בקול הלשון], הוא נותן מענה בדיוק למה שאתה מחפש. גם אם אתה רוצה יותר משיעורים הוא רב קשוב ומאזין, ותוכל ליצור איתו קשר אישי במשך הזמן. ישנן עוד רבנים, ויתכן שכדאי למצוא לך מישהו שמתאים יותר לרקע החסידי שלך, אני יוכל לתת לך מענה מפורט יותר לשאלה האחרונה שלך רק אם תיצור אתי קשר ותוסיף קצת יותר פרטים עליך.
בכל מקרה, דע לך, השאלה שהצגת מראה על מקום גבוה מאד של עבודת ה', זה מראה שאתה נמצא בנקודת חיפוש מצוינת, שאם תתייחס אליה כראוי, היא תהא נקודה של צמיחה מצוינת לעבודת ה' שלך, לקשר ולברית שלך עם הבורא יתברך. ואין ימים יותר מתאימים לזה מאשר הימים בהם אנו נמצאים ערב חג השבועות, זמן מתן תורתינו, זמן כריתת הברית של עם ישראל עם הבורא יתברך.
יש עוד הרבה מה להרחיב, אך אסיים כאן, נתתי לך על קצה המזלג מבט של אפשרות הקיום של האהבה והיראה יחדיו. כמובן שאם יש לך עוד מה לשאול, או לשאת ולתת בדברי, אשמח לעשות זאת בחפץ לב.
בהערכה רבה
שלמה
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
3 תגובות
  1. מיכאל הגב

    לכותב השאלה-
    הכמיהה שלך לעבודת השם מאהבה, והמודעות העצמית שלך הם שני תכונות שיכולות להביא אותך לדרגות עצומות בעבודת השם..
    מאחל לך למצוא את התשובות שאתה מחפש ואתצהדרך הנכונה בעבודת השם. אשרייך!

  2. יעקב הגב

    אבל אם אני כבר מגיב, אני חייב לומר שהתשובה הוא מאוד מדהימה!! לא חלמתי שתהיה תשובה כה לעניין, כה מעמיק ומבין ומתייחס לכל הפרטים בהבנה מליאה

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן