התפרסם בתאריך:

09/11/2014

משעמם לי בישיבה

שאלה מקטגוריה:

מעניין מה תאמרו ע"ז. משעמם לי בישיבה. התקבלתי לאן שרציתי , לא קשה לי, יש לי חברים. בתכל'ס , משעמם אותי הלימוד, ההגדרות. עוד סוגיא ועוד ומה אז… לא יודע מה בדיוק לחשוב. ספרי מוסר ומחשובה גם לא מוצא כ"כ. (המשגיחים לא מבינים בכלל מה אני רוצה)
תודה..

תשובה:

יקירי,

גיליתי עניין רב בשאלתך, על סגנונה הכן והישיר, מתוך הזדהות אישית עם החווייה שאתה מתאר בה. להערכתי הצנועה, כמי שעבר אף הוא מסלול ישיבתי מלא, נראה לי שדבריך משקפים את תחושותיהם של רבים, ויישר כח על גישתך הישירה והאמיתית להתמודדות עימהן.

אנסה לבטא את מחשבותי שלי אל מול תחושת השעמום שאתה מתאר.

את העניין בחיינו אנו מוצאים דווקא בחיפוש, בדרך הארוכה למילוי משאלות הלב, בתחושה שאנו קרובים אל השלמת היעד, במאמצים שאנו עושים כדי להגיע אליו, יותר מאשר במימוש עצמו. במסכת שבת הובאה אמירה מופלאה משמו של רבי שמעון בן אלעזר: "עד שלא יבואו ימים אשר אין בהם חפץ – אלו ימות המשיח". בתודעה האנושית המוכרת לנו, הרגע שאחרי ההגשמה מספק לנו עניין פחות מהרגעים המתוחים שקדמו לו. יהודים מצפים בכל יום לביאת המשיח, ועם זאת בתודעתם ימות המשיח הם ימים אשר אין בהם חפץ.

גם תהליך הקבלה לישיבה והכניסה אליה עשויים לעורר תחושות דומות. המבחנים, הלימוד האינטנסיבי לקראתם, הראיונות, ימי המתח והספק – כל אלו יוצרים בלבנו עניין רב. לעומתם, רגע הכניסה לישיבה הוא חסר דרמה. אין בו את המתח והרגשות הגואים המלווים את אתגר הקבלה לישיבה. כבני אנוש, חיינו נעים מאתגר לאתגר, מהרפתקה אחת לרעותה; אם הכניסה לישיבה לא תשמש כהצבת אתגר חדש, חוסר העניין הוא טבעי ומתבקש.

אבל מדוע הכניסה לישיבה מקבלת אצלנו אופי רגשי של הפגת מתחים? האם כניסה למסגרת לימודית חדשה לא אמורה להיות רגע של הסתערות, של קפיצה אל אתגר חדש?

אומר לך את שנראה לעניות דעתי.

לתקופת הלימוד בישיבה יש מועד כניסה, אך לא מועד יציאה. אתה יודע היטב מתי זה מתחיל – בא' אלול שיעור א' – אך אינך יודע מתי זה יסתיים, וגם אינך תופס אותה כתקופה קצובה בזמן. במובן מסויים, אתה עשוי לתפוס בתודעתך את הלימוד בישיבה כנסיעה בקו אוטובוס שאין לו תחנה סופית. גם אם הנופים מגוונים ועשירים – אין לך עניין רב להביט בהם דווקא עכשיו ולא מאוחר יותר, כי המסע הוא אינסופי. העניין האנושי שבמסע, כל מסע, נעוץ בסוֹפיוּת שלו, בידיעה העמוקה שזמנו קצוב.

את העניין האמיתי והעמוק בלימוד לא תוכל לקבל מן המוכן, לא מן הישיבה, לא מרבותיך ולא מחבריך. תוכל למצוא אותו בלבך, כאשר תעמוד על הארעיות, על החד-פעמיות, שבשנות הלימוד בה. נראה לי שבן-ישיבה צעיר, בתחילת דרכו בישיבה, אינו עומד על מלוא המשמעות העתידית של שנות הלימוד בישיבה, וזאת בשל האופי הלא-מתוחם של הלימוד בה, כמתואר.

לימודים באוניברסיטה, להבדיל, מוגדרים היטב בתחנות שונות – מקורס לקורס, ממבחן למבחן ומציון לציון. אם איבדת קורס אחד – אתה חש על בשרך את המחיר היקר של העיכוב בקבלת התואר. בלימוד הישיבתי אתה נדרש ליצור בעצמך את התחנות האלו.

קביעת יעדים קצרי-מועד, הצבת אתגרי לימוד כדמות מבחנים והספקים מוגדרים, פריצת גבולות העניין התורני ותחומי הלימוד – כל אלו יכולים להפוך את הלימוד בישיבה למסע כיבוש מרתק ורב עניין. מאתגר לאתגר, נפשך תרווה סיפוק רב, ואת תודעת האין-סופיות הישיבתית תחליף הכרה מוחשית בהישגיך ובהתקדמותך.

אני מאחל לך בכל לבי הצלחה גדולה, מתוך סיפוק ועניין רב בעושר הרוחני הנפלא המתחבא אחר כתלי בית-המדרש.

ביקר,

 

יצחק ברוך

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. לא הבנתי איך מהסופיות שבחיים נוצר עיניין
    זה לא אמור להיות הפוך כלומר בגלל שאני יודע שהכל סופי, מה זה משנה אם אדע כך או אחרת, אפעל כך או אחרת, הכל יגמר בסוף אז בשביל מה, מה הטעם.
    או שהכוונה היא הסתכלות מתוך נקודת מבט של עולם נצחי וכאן רק ההכנה, אז ההנאה והעיניין הוא מההכנה עצמה.
    אשמח אם תרחיב על הנקודה של הסופיות
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן