מרגישה שאני אדם לא אהוב

משקיעים בך! אקשיבה ייעוץ ומענה דיסקרטי סודי לצעירים אמונה, הלכה, זוגיות, שידוכים, שלום בית, בינו לבינה, קושי נפשי, תפילה, שאלות באמונה, כאן באקשיבה לא דוחים אף שואל, וכל קושי ומצוקה זוכים להתייחסות משמעותית. כל שאלה זוכה למענה של משיב מקצועי, שלפני הכל - ינסה באמת להקשיב ולהזדהות.

עצובה.כאובה.
עד לא מזמן הרגשתי שיש לי הרבה מזל בחיים וההוכחה היתה הבעל הטוב והמתחשב שקיבלתי. הרגשתי טוב איתו בכל מקום והזוגיות פרחה ב"ה.
לאחרונה אני במשבר תעסוקתי אין לי עבודה,בעלי מבקש שלא אדאג,הוא דואג לפרנסה,ויש לנו ב"ה כך שזה לא נורא אם לא אעבוד. עם זאת עלתה בי הרגשה שאולי משהו בי דפוק. הרצתי מחשבות והיסטוריה קדימה ואחורה והגעתי למסקנה שאני אדם לא אהוב. סיפרתי זאת לבעלי,והוא ניסה לנחם ולהגיד שהכל יהיה בסדר. ולאחר כמה ימים אמר לי שכדאי שאהיה יותר ביישנית ושקטה. הרגשתי שהוא לא ממש אוהב אותי כמו שאני, לא מבין אותי,ולקחתי את המועקה הזו למיטה.ואז,זה גלגל שחוזר על עצמו , אני לא מצליחה לצאת מהמועקה, וכל היום אני בוכה.
לפני שבוע החלטתי שאני מתגברת ויוזמת. הסברתי לבעלי בדמעות כמה אני זקוקה לאהבה ולמילה הטובה שלו כי אני נמצאת במצב נפשי קשה ומרגישה בודדה ולא אהובה. הוא אמר שאין בעיה,והוא פה לצידי ובשבילי תמיד. אלא מה? במהלך שאר הימים אחר כך חיפשתי ממש תשומת לב ממנו,והוא היה רגיל. אפילו עסוק, אבל מה עם קריאת העזרה שלי? הרי התחננתי למילה טובה,לחיבוק,לעזרה.
וזהו. מאז מרגישה שגם אם חשבתי שיש לי בן זוג אוהב ותומך,גם זו אשלייה,כי הנה,תראי עד כמה הוא לא פה בשבילך. אתמול בבוקר שלחתי לו הודעה כשהיה בדרך לעבודה,הוא שמע את המצוקה שלי ומיד חזר הביתה לדבר . אבל למה לחכות שאתמוטט? שבת שלימה לא נתת שום מילה טובה,למה לחכות שאני אתמוטט?

תשובה

שואלת יקרה ואהובה(!),
את כל כך מיוחדת ומתוקה. רק מלקרוא אותך. את משתפת בכל כך כנות ועם לב פתוח במה שעובר עלייך, בתנודות ובתחושות הכי דקות ואני מוכרחה לומר לך שהתחברתי אליך, למי שאת ולכאב שיש בך.
את מספרת שעד כה חשת ברת מזל על בעלך המסור, ושלאחרונה, (אולי מאז המשבר התעסוקתי?) הוא פחות מצליח לדייק לך ולצרכייך-ולתת לך את החיבוק שאת מבקשת. חיבוק, לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרגשי. את מתארת שלפעמים את מצפה שהוא יבין, ושהוא לא מצליח להיות שם תמיד וזה מביא אותך להתמוטט. כשאת מתמוטטת ונשברת, את מבקשת את מה שאת זקוקה לו אבל את לא מצליחה לקבל ממנו ''בלב שלם'' ויש בך כעס כלפיו מדוע לא הבין קודם לכן, כששיוועת לקרבה ולנחמה ממנו ומדוע לא הבין לבד את הצורך הבסיסי שלך, אם כבר הסברת לו.
ממה שהבאת, אני שומעת קודם כל את החוויה שלך. אני שומעת אותה מאוד חזק ובעיקר אותה. את מרגישה דפוקה. את מרגישה לא אהובה וזאת החוויה שלך. אחר כך, אני שומעת גם את המציאות. המציאות שמתגלמת בדמותו של בעלך, שלא נמצא שם במינון שאת רוצה וגם ובעיקר, המשבר התעסוקתי שבעקבותיו את מצויה בתקופה של טלטלה רגשית שמותירה אותך לבד עם המחשבות הקשות על מי שאת, ועם תחושות עוצמתיות ולא פשוטות, שממש מייסרות אותך ומכאיבות לנפשך.

חוויית ''לא אהובה'' לעומת מציאות ''לא אהובה''
אני בוחרת להתחיל דווקא בחוויה. ולא סתם.
את כותבת שעד לא מזמן, הכל היה טוב עם בעלך. בהמשך, את כותבת על המשבר התעסוקתי ואז את כותבת שאת מרגישה שאולי משהו בך דפוק וכלשונך: "הרצתי מחשבות והיסטוריה קדימה ואחורה והגעתי למסקנה שאני אדם לא אהוב".
אני מאמינה (ואולי אני טועה..) שהתחושה הזו, של "הלא אהובה", קיננה בך עוד קודם. לפעמים המציאות מחזקת ומציפה משהו שתמיד היה שם. רק מה?, אישה שיש לה כל מה שצריך, בעל מסור, עבודה טובה ו..(תוסיפי לבד), אז אין שום מקום לחוויה פנימית שהיא הפוכה מנתוני המציאות.
למה אני מתכוונת?
בעבר הכרתי אישה מתוקה שגדלה בחוויה של הזנחה. אותה אישה קיבלה חיי זוגיות טובים, ילדים מקסימים דירה ושפע של פרנסה. עדיין, היא הרגישה שלא טוב לה. שהיא מדוכאת ומוזנחת. למה? כי הילדה הפנימית שבתוכה גדלה בחוויה הפוכה מזאת, בחוויית בדידות קיומית, בחוויה של מחסור ושל ''שקופה'' ואף דחויה.
ומה קורה כשהחוויה לא מסתדרת עם המציאות?
היא יכולה להיות מודחקת, היא יכולה לעורר דיכאון סמוי היא יכולה לכבות את הניצוץ בעיניים . וכאן, אותה אישה היתה מתהלכת בעולם ושואלת: מה לא בסדר איתי, הכל טוב לי, למה אני כופרת בטובה? מה לי כי אלין?
ושם נכנס הפער. הפער המציק בין החוויה לבין המציאות. וזה נכון גם לאנשים שהיתה להם ילדות רגילה וסוגה בשושנים. החוויה הפנימית לא תמיד מתיישבת עם המציאות. אישה שהתעוררה בבוקר בלי מצב רוח, פעמים רבות תנסה לחפש סיבות או אפילו אשמים למצב הרוח שלה. או כאשר אישה (שוב, מהיכרות), מספרת לי שכאשר היא קוראת את הפסוק: "כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני''-היא מזדהה ומרגישה יתומה ולא סתם יתומה, אלא יתומה עגולה, אני לא אתווכח איתה ואומר: 'יש לך אבא ואמא כל כך אוהבים ומסורים, איך את לא מתביישת?? או: 'תגידי תודה ותשתקי'.
למה לא נתווכח איתה? ככה.
כי אם זאת החוויה שלה, אז כך היא מרגישה. כמו יתומה (!!!). ושורף לה בלב בדיוק כמו אחת שאין לה הורים. דוגמה נוספת, אם יש אבא לילדים שבא לו "להתפוצץ" על הילד שלו, זה לא בגלל הילד שלו, זה כעס ששייך אליו. הילד הוא לא סיבה לכעס, הוא רק מציף תחושה שקיימת בו. הכרתי מישהי שהיא כילדה הרגישה ''דפוקה'', כל האחיות שלה הוציאו תארים והיא נותרה מאחור. לא משנה כמה מוכשרת היא הייתה בתחומה, החוויה הזו ליוותה אותה. ואני אוסיף-גם אם הייתה רוכשת תואר, זה היה רק מחריף את התחושות שלה כי המציאות פוערת פצע עמוק בינה לבין החוויה הפנימית וכעת גם אין לה לגיטימציה לחוש ''דפוקה''.
היכרתי מישהי אחרת שחשה אשימה (במקרה היא היתה נשואה לאדם שאסור לו לטעות וזה ''הסתדר'' מצוין). הכרתי מישהי שכילדה היה מאוד מרצה את האחרים. הכרתי עוד מישהו שגדלה בחווית דחיה, ולא משנה שכולם מתים עליה, היא חשה דחויה.

מתי מתחילה הבעיה?
כאשר אנחנו חושבים שהמציאות זו החוויה. כשלא מצליחים להפריד בין הדברים. כאשר אנחנו שופטים מה מותר לנו להרגיש ומתי, ומה יהווה הוכחה ניצחת לכך שלא "טעינו" בהרגשתנו, כאשר אנחנו מחפשים להאשים במצב את עצמנו, את הסביבה שלנו, את חטאינו הקדומים (כמובן שיש מקום לעשות תשובה, אך מבלי להתיימר להבין חשבונות שמים) או את ה"מזל" הרע אז מתחילות הבעיות.
ואת, אהובה, מתארת מבוי סתום שגורר אחריו מעגליות מכאיבה מאוד שמזינה את עצמה ומדרדרת את התחושות הקשות שלך:
אני מרגישה לא אהובה-> לא סובלת את התחושה הזו, קשה לי איתה->אני עושה הכל כדי לא להרגיש לא אהובה כי להרגיש ככה יוביל להתמוטטות ממשית-> אני פונה החוצה כדי לבדוק ולוודא שיש שם מישהו שיגאל אותי מהתחושה הזו-> אני מחפשת הוכחה אמיתית (מעולם המציאות) בדמות חיבוק, מילה טובה, מגע,  שיוכיחו לי שאני טועה(!)-> אני לא מבינה למה זה לא עובר, למה זה חוזר אלי...->האנשים מן החוץ (בעיקר בעלך), נותן לך את התחושה הזו לכמה דקות->ושוב זה צף. (איזה פחד!!) אני לא אהובה. הצילו. מה עושים? מה ישקיט את התחושה הנוראית הזו?-> אני מבקשת חיבוק-> אני מרגישה שזה לא נכון! הוא לא באמת אוהב! עובדה שאני עדיין מרגישה לא אהובה->אני מחפשת עוד ועוד הוכחות במציאות לכך שאני לא אהובה, אבל בפנים יש חוויה אחרת. אחרת וזרה. מכאיבה מאוד שלא מסתדרת עם המציאות כלל וכלל. ולכן, גם כשמגיע חיבוק, את כועסת, בורחת מהשהות איתו, לא מסוגלת לקבל ממנו את החיבוק, ובעיקר בעיקר-סובלת.

ולמה זו טעות להלביש את החוויה על המציאות?
טעות, כי ללב אין סיבות. ללב אין הסברים. תחושות עולות וצפות כי הן שם, הן היו שם מאז ומעולם. בהקשר הזה, הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך הוא שלתחושות שלך לא חייבת להיות סיבה אמיתית. תחושה עולה. בסדר. תקבלי אותה בזרועות פתוחות ותנסי לגלות מה היא רוצה לומר לך, מה העבודה הפנימית שלך, מול עצמך. גם אם במציאות קורה משהו שכל אדם יגיד לך ש''ברור, זה הוכחה לכך שאת לא אהובה", תפרידי. מה שאת מרגישה זה שלך. וזה לא קשור בכלל למעסיק שלך, לבעלך או לאמא שלך. אל תנסי לחפש לרגש צידוקים וליישב אותו למול המציאות.
אנשים רבים, משחזרים את מערכת היחסים הארכאית שלהם בבגרותם. לכן מישהי שמרגישה דחויה מאוד, מחפשת בן זוג לחיים באופן שהוא לא תמיד מודע, שייצר אצלה את התחושות מהם היא הכי מפחדת. בתחילה הוא יהיה תמיד לידה הכן. בהיגיון שלה: אם היא תדאג שתמיד יהיה לידה מישהו שלא יעזוב אותה, ידבר איתה, ינחם אותה ויהיה שם בשבילה היא תהיה מאושרת. ואז מגיע הגבר שלה, שבמקרה חש מיותר בעולם וחסר ערך והיה זקוק להיות ה''אביר'' של מישהו. היא ביקשה ממנו לומר לה שהוא אוהב והוא ביקש ממנה שתעריץ אותו. ומתישהו, זה בלתי נמנע יגיעו הפספוסים. למה? כי יש בהם ילדים קטנים שמכירים חוויות אחרות, לא מסתדר להם, הם רוצים להתחכך עם החוויה הקדומה שלהם: הוא עם תחושת חוסר הערך שלו, והיא עם תחושת הדחיה שלה. לכן, גם אם הוא מושלם, היא מתחילה למצוא סדקים בהתמסרות שלו אליה ומבקשת עוד ועוד, מה שבאמת מוביל בסוף לדחיה. וכך מוצאים עצמם בני זוג שנראים בוגרים ונורמטיביים, נותנים לחוויות הילדות שלהם לנהל אותם.
אני יודעת שהרעיון הזה, לא תמיד קל לעיכול, ושהכל מתחיל ונגמר בתוכנו. אבל מה לעשות, לימדו אותנו שחייבת להיות סיבה לתחושה. לימדו אותנו להסתכל בהיגיון ולחפש עוגנים מציאותיים לחוויות שאין להן התחלה ואין להן סוף. אבל הבשורה היא, שלא משנה מה יקרה במציאות, אדם שעבד על עצמו יצליח להפריד בין החוויות הפנימיות שלו לבין החוץ, ולא להתפרק מהן. ברגע שתצליחי לזהות את החוויה שלך, להבין שהיא שלך, באחריותך הבלעדית, ברגע שתלמדי איך לדבר אליה וללטף את שבריה, אני בטוחה שתרגישי הרבה יותר טוב. באופן הזה, יהיה מותר לך להרגיש. ולהרגיש עד הסוף, כי להרגיש-מותר הכל. והרגשה לא תלויה בדבר. היא צפה באופן עצמאי לחלוטין וזקוקה למרחב ולקבלה.
כשאנחנו מבלבלים בינה לבין המציאות מתחילות הבעיות. לכן תפני לה מקום; בכי את ימייך שאת מתהלכת כך בעולם, לא אהובה, דחויה, מיותרת, בעלת תחושה של פגימות וחוסר ערך, בכי ללא מעצורים. עד שיתפנה בך מקום לחיוך ולצחוק.
זה יקרה רק כשתצליחי להשתחרר מכבלי ההיגיון שאינו שייך לשפת הלב כלל וכלל.
יהיה לך מותר לכאוב, גם כאשר המציאות תהיה נהדרת, תהיה לך תעסוקה, ותהיי מחובקת בכל שעות היממה. זה בלתי תלוי במציאות. ומקווה שהסברתי טוב את הנקודה הזו של החוויה שלך שעומדת בפני עצמה וזקוקה לכל הלגיטימציה כדי להתקיים ולקבל חיבוק גדול ונחמה.
ותזכרי שדווקא כאן, בצומת הזו של חייך, קיבלת מתנה. יחד עם הפיטורין את מפטרת את הדמות הזו שהסתתרת בצילה עד כה, כעת את מגלה את עצמך מחדש, את הדרך שאת צריכה לעבור כדי להיות מאושרת מבלי שתהיי תלויה כולך בגורמים חיצוניים.
התחושות שעולות בך, לא חייבות תיקוף מציאותי או סיבה ''מוצדקת'' וכאשר יש סיבה מציאותית (תכף אתייחס גם אליה, אל דאגה:)), אז על אחת כמה וכמה שאת צריכה לפנות לעצמך מרחב אחר, מה שקורה עכשיו זו קריאה שמימית, והזמנה להתבונן פנימה אל תוכך, דבר שאולי לא היית רגילה, לכל החלקים שבך, גם אל אלו הכואבים שנחבאים שם שנים ולא תמיד ידעו לדבר וכך ליצור בך משהו חדש ומשמעותי שעד כה, הנתונים החיצוניים הסתירו ממך, יש לך הזדמנות לחפש את הדרך אל האור שנסתר בך דווקא כעת כשאור נעדר. כמו לבנה, שאורה מתמעט וכאשר אף אחד לא רואה אותה, היא מתחילה מהתחלה, זה הקסם שלה. וזו מי שאת(!) את רק צריכה להחזיק חזק ולדעת שיש תכלית, יש משמעות למה שאת עוברת, ושאת תתגלי בסוף. תגלי את עצמך ותלדי אותך מחדש ובעיקר, לא תבהלי מימים שבהם האור מתמעט ונסתר, יש דרך שכל אחד ואחת צריכים לעבור עד לגאולת הנפש.

הבנו שיש בך חוויה, חוויה של ילדה לא אהובה, אולי אפילו פגומה.
מה "עושים" עם חוויה?
אצל כל אדם ישנן חוויות שלא בהכרח קשורות למציאות. חוויות של דחיה, נטישה, בדידות ועצב שיכולות להיות לא פשוטות בכלל. כל עוד העולם לא הגיע לתיקונו, גם הנפש שלנו מצויה בגלות. לכן מה שנכון בעיני לעשות במצבים כאלה זה קודם כל לקחת אחריות. לומר: זאת חוויה שלי, שעולה בי. היא לא תלויה בהתנהגות של בעלי, של המעסיק שלי ואפילו לא בהורמונים או במזג האוויר ולמרות שהתרגלנו (אולי גם בהשפעת הפסיכולוגיה המודרנית) שיש אלף סיבות להשפעת מזג האוויר על מצב הרוח. אני לא מאמינה בכך שהדבר שולל מאתנו את הבחירה ואת היכולת לקחת אחריות על הרגשות שלנו ובוודאי על המעשים. כל מה שעולה זה עולה כי זה שם. ה' מזמן סיבות חיצוניות שהן אקראיות למה שקורה בפנים. היום זה פיטורין, מחר זה ענני גשם, ומחרתיים זה מחלה כלשהי. על מה שנרגיש יש לנו בחירה ולפעמים אכן העבודה היא כמעט בלתי אפשרית. אבל רק כמעט... תחושה עולה כי היא שם. ויש לנו בחירה תמידית האם לתת לה לנהל אותנו, האם להתחפר בתוך צידוקים הגיוניים ולהשליך אותה על הסובבים לנו, או שמא לבחור בחיים ולתת לה להצמיח אותנו. אם נתלה את עצמינו במזג האוויר, אז אין לנו בחירה עד שהוא יחלוף ואם נתלה את היותינו אהובים בכמה חיבוקים קיבלנו היום, מה שיקרה זה שנהפוך לאנשים תלויים ובלתי עצמאיים, נהפוך לאנשים נעדרי חירות בסיסית, אשר מפקידים את אושרם בידי כל מי שאפשר, רק לא בידיהם. במצב כזה, אי אפשר לזוז מילימטר קדימה. במצב כזה, אנשים כאלה לא פונים לאקשיבה ושואלים מה לעשות כי הם מיואשים, כי הם יצפו שנדבר עם הסביבה, שתחבק, שתציל, שננסה לשנות את מזג האוויר או לחכות שתחלוף העונה. וזו תרבות שנכנסה אלינו, הרי יש לנו על מי להטיל את קשיינו יש לנו ''סיבות'' ו''אבחנות'' למצב, שאיתם נבוא לעולם הבא ונספר שלא יכולנו ולא הרגשנו ולו רק היינו מקבלים חיבוק אחד נוסף, הכל היה נראה אחרת והעיקר-שלא היתה לנו בחירה בנוגע לאושר שלנו. זה יכול להיות בור בלי תחתית.... חשבי על הימים שעוברים עליך כך, בהמתנה לאושר שיגיע ממישהו, ההתפכחות מהאשליה הזו יכולה להיות כואבת מחד, אך מדויקת ונכונה ובעיקר מצמיחה ומביאה לאושר אמיתי ופנימי שהוא בלתי תלוי מאידך. ועוד משהו חשוב, אנשים שמתרגלים למצב בו האחרים (המדינה, האובך, הערבים, כמות הגשם שירדה או מספר הסנטימנטים שקיבלו), הם אלה שמופקדים על האושר שלהם, הופך אותם לקורבנות. וקרבן לא יכול לעשות דבר.
ואני שמחה שאת פונה לעזרה ומבקשת לא להיות קרבן של נסיבות חייך אלא שאת רוקמת בכוחות עצמך ובאופן שתרצי שיכתב סיפור חייך אשר יהיה מלא בחירות הנפש ובגוונים שאת בוחרת לצבוע. (תגלי לי איזה צבע את אוהבת?:)
ונחזור למה שתיארת, אהובה,
את כרגע בחוויה לא אהובה? לא נחפש לה סיבות והוכחות ואולי כעת לא תאמיני לי שאני מתכוונת לכך שאני כותבת לך שאת אהובה. רק מה, כל עוד תצפי שחסרייך יתמלאו בידי אחרים, זה יכול להידרדר אף יותר. כי ההשלכה של החוויה על המציאות מקצינה אותה. כי אם את בחוויה של לא אהובה, מה יועיל חיבוק? זה רק יחדד את הצורך שלך להוכיח שלמרות החיבוק, את לא אהובה. זה כמו לרדוף אחר הרוח. כי עם כל הכבוד, זאת בסך הכל חוויה. כשתפרידי אותה מהמציאות, אני מאמינה שתצליחי לקבל חיבוק, שתצליחי לומר לעצמך: יש בי ילדה שמרגישה לא אהובה. וזה תהליך, לפתוח את הלב שלה, לגרום לה להאמין בך ובעולם, להבין שלמרות החוויה אני מחובקת, טובה, רצויה ואהובה.
תקבלי אותה כמו שהיא כרגע. ותתני לה לדבר. לילדונת הזו. ממתי היא מרגישה ככה? איזו ילדה היא היתה? (כן, את כשהיית קטנה), מה היא ראתה בבית? אילו מסרים היא הבינה (בלי קשר למציאות, גם אם הכל היה מושלם לחלוטין ורגוע וטוב...) מה היא חוותה? לך נראה שזו תקופת חושך, תקופה בלתי נסבלת שאם היה כפתור שאפשר היה ללחוץ עליו ולהעביר אותו הלאה-מה טוב, אבל היא, הילדה שבך, זו שמכילה את החוויות הכי ראשוניות בחייך, תודה לך כאשר תכירי בה סוף סוף. זה חלק ממי שאת. זו חוויה אמיתית. ואז, אחרי שאת מבינה שחלק ממך נמצא בחוויה כזו, תוכלי לקבל חיבוק, חיצוני, ולומר לה שבכל זאת, גם אם לא תאמין לך, את רוצה לרכוש את אמונה ואת מכירה בסבל שלה. באופן כזה, העבודה הנפשית הפנימית שלך תהיה מדוייקת יותר, ותוכלי לצאת בס''ד מהמעגליות הזו של ה''לא אהובה''.
ועוד משהו, לא תמיד קל להרגיש. אני שומעת ממך (ואולי כל האנשים ככה?) שכשצפה תחושה קשה מנסים מהר מהר לברוח, להדחיק, לרוץ לאיזה מסך או מקרר.. ואת, את רצה לבעלך, מתחננת אליו שיקח את התחושה הזו ממך. ומהר. וכאן אני מציעה לך לעצור. שניה לפני שאת מתקשרת לקרוא לו מהעבודה. תקשיבי לעצמך. יש בך הרגשה שצועקת לביטוי. תני לה. תתפרעי. תשכבי על הרצפה ותבעטי בכל הכוח, תצעקי חזק (לתוך כרית ועם מוזיקה ברקע, שלא יחשבו שהשתגעת..:), או כל דבר אחר שעוזר לך לדבר את החוויה הזו, לצייר אותה, לשיר אותה. אל תדלגי אותה ותזניחי אותה שוב בבקשה שמישהו יפתור אותה עבורך ויפטור אותה ממך באופן פיזי וקונקרטי. תני לה לדבר. לאורנית הקטנה שמרגישה לא אהובה. שמרגישה... ומרגישה... ואף אחד בעולם לא אוהב אותה.. תני לה. רבע שעה. עשרים דקות, או כמה שהיא צריכה. שפכי כמים ליבך נוכח פני השם. אחר כך תתקשרי אליו. אם תרגישי צורך. או תסתפקי בחיבוק וירטואלי. כי העובדה שאת תלויה, הופכת אותך למבוהלת יותר, את נותנת לילדה שבך לנהל אותך במציאות אבל כאן יש בך גם חלק בוגר, שיכול לווסת מתי זה מתאים ומתי את יכולה לומר: אני רוצה מאוד חיבוק, אבל אני לא מוכרחה. אני שולטת על ההרגשה שלי. אני נותנת לה את כל המקום, אבל לא מסכימה לה להפוך אותי לנגררת שלה, לא מסכימה לה להפעיל אותי בצורה שהיא לא מתאימה לרגע העכשווי. וזו היכולת להיות אדם בוחר. להיות עם בחירה חופשית. לפתח בך את המקום הזה. זאת חוויה לא קלה, אבל מגדלת מאוד. כי בחירה חופשית נותנת לך להיות גם בוחרת וגם חופשית. ומה יותר טוב מזה? היית רוצה ידיים כבולות? היית רוצה להיות אדם שלא מסוגל לבחור? יש בך חירות, יש בך בחיריות, יש בך הכל. תגלי אותך. כדאי לך. את בוחרת כבר עכשיו, כששלחת את השאלה. אני מזהה בך מעבר למצוקה את הרצון העז להיות בעלת בחירה גמורה להיות אישה חירותית כזאת, שהיא בת חורין. (מכירה מישהי כזאת? יש איזו דמות השראה בשבילך, שבא לך להידמות לה?)
בהתחלה זה אולי יהיה מבהיל. להישאר עם ההרגשה שבך ולא לתת לה לנהל אותך. אבל יש כאן סוד מדהים, שאני שמחה לחלוק אותו איתך... כשהיינו קטנים, היו רגשות שאם הרגשנו אותם-אז סוף העולם הגיע. ובשביל הילד הקטן ששכן בתוכנו, זה אמיתי לחלוטין. לכן, אם הרגשת, (ואני מאמינה שכן, כי זה קיים בך), שאמא ואבא לא אוהבים אותך, זה היה אמיתי. זה היה מפחיד עד מוות. מבחינתה של ילדה קטנה, לחוש לא אהובה=סוף העולם הגיע=אני מתה=אין לי מה לעשות מלבד ללכת לאיבוד בעולם רע ואכזר ללא מזון וללא קורת גג. (כן! ככה. סליחה שזה כזה דרמטי. כנסי לראש של ילד קטן...). ואז היא גדלה אותה ילדונת, והבינה שלהרגיש דחויה זה ההרגשה הכי מסוכנת שיש בעולם. עדיף להשתגע, עדיף להתמוטט, רק לא להרגיש אותה... אפשר באמת למות ממנה. זה מסוכן אש. לכן היא למדה לבדוק שהכל בסדר. לחייך. לרצות את האחרים. או במקרה שלך-לבקש חיבוק, דחוף כזה. חיבוק עזרה ראשונה... ואז היום, כשהילדה הזו גדולה ומסוגלת להבין שזו רק חוויה, היא צריכה ללמוד מחדש שזה לא מסוכן להרגיש. שמחוויות לא בורחים. החוויה עולה ואת נושמת אותה. עמוק את תוכך. בהתחלה עולה הפחד הקדום שסוף העולם הגיע. אבל אז, לאט לאט, את נושמת עוד נשימה ועוד אחת ומבינה שבעלך עדיין נשוי לך ואוהב אותך, ובעיקר שאת, את לא הלכת לאיבוד וכן, את חיה. את לא מתה, , הרגשות שלך לא יהרגו אותך, תנשמי אותם, תני להם במה וחיבוק ומקום ואחרי שאת נותנת לעצמך לדבר את זה, את הכאב החבוי הזה, ואת חיה (כמה מפתיע..) את נרגעת. את מלמדת את הילדה המבוהלת שבתוכך שזאת רק חוויה. ושהיא צודקת לגמרי, ושהיא לא צריכה אישור לחוויות שלה, אבל גם לא צריכה עזרה ראשונה כי יש לה אמא פנימית שלמדה להרגיע אותה, לעזור לה. הדמות היחידה מלבד ריבונו של עולם שאת תלויה בה היא את. את לומדת לעזור לעצמך בעצמך. וזה תהליך מרגש. תהליך שיתכן שתצטרכי בהתחלה עזרה מבחוץ, מקום שיעזור לך להכיל את עצמך. עד שלומדים לעשות את זה לבד וזו מתנה לכל החיים.
באופן כזה, גם בעלך יכול לתמוך בך ממקום רגוע יותר ולאורך זמן. אם בעלך יצטרך לשלם מחירים גבוהים מדי (ואינני יודעת מהם הגבולות שלו, יתכן שבשבילו זה ''סבבה'' להפסיד יום עבודה?) אבל לטווח הארוך, אם יצטרך לתת בלי הבחנה בזמנים בהם הוא עייף או רוצה קצת שקט ומרחב לעצמו, זה עשוי לפגוע בקשר בינכם ובשניכם. תסכימי איתי שנתינת חיבוק למישהו מבוהל עשויה להיות שונה מרגשות של אהבה ספונטנית, ולעורר רגשות נוספים כמו בהלה, פחד מהשתגעות, כעס סמוי, או מרמור סביב העיתוי הלא נוח. פחות נעים לקבל אהבה ממקום שבו אנחנו דורשים אותה. לכן אם נאמץ לעצמנו כדרך חיים את תנועת הלקיחה ונשליך את הצורך במישהו שיושיע אותנו החוצה ולא פנימה, אז לא נצליח לקבל, אלא רק לקחת. הקבלה לא תספק, ישאר שם רעב. בדיוק כמו שאת מתארת, גם כשאישך נותן לך, את כבר לא מסוגלת לקבל וצריך לראות מה קורה לך שם בפנים ואיזו עבודה פנימית המקום הזה מזמין, כי מה שקורה בינכם, זה קשור ליחסים שלך עם עצמך. זה בתוכך,. יש שם רעב עמוק יותר שצריך לזהות אותו בעבודה מול עצמך ומול ה''אדמת קודש'' הזו שהיא שלך. ואף אחד לא יצליח לעדר אותה ולהדר אותה זולתך. וזה יבוא כשתחליטי להיות אמיצה, ותבחרי לא להתנהל מתוך תחושות פנימיות שהן אכן, יקרות וראויות אך עד למבחן המציאות אז את תצליחי בע''ה לראות את האיש שלך, את הצרכים שלו, את העובדה שלפעמים גם הוא, מה לעשות, מפספס ולקבל את זה שתמיד יהיו פספוסים . בסופו של דבר, עבודת חיינו היא לאהוב למרות כן, ולהבין שפספוס והחמצה של החיים האמיתיים, נוצרת מפנטזיות לא מציאותיות ואילו הבשלה ובגרות פנימית נולדות כאשר כורכים מצה במרור, כשמבינים שאין ''רק'' אלא יש ''גם וגם'' ושבעלך שאוהב אותך מאוד, יכול ומותר לו לפספס כמו שגם לך (וגם לי..) יש טעויות ושמטבע הדברים, כל קשר קרוב באשר הוא, מזמין גם פגיעות שמצריכה אותנו לעבוד,להקשיב, להתבונן ולחבק את החוויות האלה. כי הם מי שאנחנו. הם המקור ליצירתיות שלנו ולשמחה הטבעית והפשוטה. יש מי שמתחיל להקשיב כאשר מגיע שבר מבחוץ, יש מי שמתחיל מתוך כמיהה נסתרת ומתוך חיפוש של מילוי נפשי ויש שלא מתחילים אף פעם. ובשבילם זה עצוב. עצוב למות כך, כשמפסידים את החיים ומצפים לאהבה נכזבת עד בוש. ואני שמחה בשבילך, שאת מאלה שהתחילו. אני שמחה בשבילך שאת שואלת ורוצה לעבוד על עצמך ולצאת מהמקום הזה ושאת בדרך. בהחלט בדרך לשם. הדרך שרק את תוכלי לעשות. כי כל עוד נצפה שרגבי אדמת נפשנו יורוו בגשמי ברכת הסובבים אותנו, אנחנו עשויים לחכות, לדמיין שהנה זה קורה ולשווא. באופן הזה, אנחנו מפקידים את תחושת אושרנו בידיים זרות. כאשר אנחנו נושמים עמוק ומחליטים לעזור לעצמנו, אז קל יותר להתמלא ולרוות טללי שפע ואור. רק הנפש שלנו היא זו שיודעת למלא את בורותיה הנשברים. וזה לא סותר פניה לעזרה מקצועית וגם לא סותר את היכולת לקבל חיבוק למרות שהוא לא תמיד יגיע בזמן, למרות שלפעמים נרצה אותו אחרת, למרות שעדיין חסר מאוד, למרות שחיבוק אחד לא יכול לרפא הכל.
ולבסוף, הריפוי האמיתי לתחושות קשות כמו דחיה, או חוסר ערך, הוא פשוט לתת להן לשטוף אותך, לחוש שמתעלמים ממך אבל להבין שאת לא מאבדת את מי שאת, את לא מתה ולא תלויה. את יקרה ואהובה על כל מה שיש בך, עם מי שאת. כי את קיימת וזו זכות קיומית לכל אדם באשר הוא, לחוש אהוב. אני חושבת שנתינה גם היא מאוד מרפאת. לאהוב אחרים ולצאת מעצמנו ומהחסרים שלנו יכול מאוד למלא. זה משהו שאין לו הסבר. זה פלא. אבל כשאדם ששרוי בתחושות דכדוך ועצב הוא עסוק רק בעצמו. ברגע שהוא רואה אחרים ונותן להם, משהו בעצמו מקבל גם כן איזו נחמה. ואני לא בטוחה מה קודם, האם לתת לעצמנו כדי להיות מסוגלים לתת לאחרים או לתת לאחרים ואז לעצמנו. בכל מקרה, שתי התנועות נכונות ורצוי שיהיה אותם לכל אדם. אז תתחילי לאהוב. מישהו שתבחרי. (בעיני רצוי שזה יהיה האיש שלך). וגם, תבחרי אותך. לאהוב ולתת לך מה שאת אוהבת. מה שלא תלוי דווקא באיש שלך, אלא סתם דברים שעושים לך טוב, שילמדו אותך שגם לך מגיע אהבה מעצמך. גם את יכולה להקשיב לך ולשמוע מה כואב, למה את זקוקה ואיך את יכולה לעשות את זה הכי טוב בשבילך. את יכולה לכתוב לעצמך מכתב, עם המילים הטובות שהיית רוצה שיאמרו לך. ככה, כמו שהיית כותבת למישהי שאת אוהבת. תנסי. (את יכולה לשתף אותי אם מתאים לך, איך זה הלך). ואני בעד להשמיע את כל הקולות שיש בפנים. לגדל בתוכך קול אוהב ומייטיב ואימהי ועוטף, וגם לדבר את התחושות שהן רחוקות משם, לתת מילים צבעים וצלילים לתחושה הזו, לתת לה לשטוף אותך בגלים: אני לא אהובה. אני דחויה. אף אחד לא רוצה בי. פיטרו אותי. אני מיותרת. חבל שנולדתי. אני דפוקה. קשה לכתוב מילים כאלה ואולי מוזר שאני כותבת לך לומר לעצמך מילים כאלה, אבל מניסיוני ראיתי שכשמנסים לאהוב "בכוח" ולומר מילים זרות לחוויה, היא נותרת יתומה. זה לא יעבוד וכשלא מנסים להוכיח אחרת, כשמקבלים ורואים את זה, זה שוטף כמו גל חולף, אמנם לא נעים אבל מלא בהקלה גדולה. ואז, רק אחרי שתעברי דרך הכאב, בלי הנחות, בלי פלסטרים וחיבוקים, יתפנה בך מקום חדש, שכנראה לא נולד עד כה, לחום אימהי ולקרבה לעצמך ולעולם.
ואל תשכחי אהובה, שזה נורמלי לגמרי מה שאת מרגישה כי שליש מהעולם מרגיש תחושת דחיה (בד''כ הנשים יותר. לדעתי שלא בטוח שצודקת.), שליש מהעולם מרגיש תחושת השפלה וחוסר ערך (בד''כ הגברים) ושליש מהעולם סובל משניהם:). רוב האנשים עושים הכל כדי להימנע מהתחושות האלה. הן פוגשות כל אדם בכל קשר והקשר (אפילו אנשים שנראים מוצלחים ובטוחים בעצמם. התחושות האלה, הן השורש לכל. כאשר לא נותנים להן מענה, מרגישים ריקנות. אפשר לפנות מקום לאהבה שה' שולח דרך ברואיו אלינו, רק מתוך מודעות להתנהגויות ולדברים שמפעילים אותנו, לצורך שלנו להימנע מכאב. מי שעובד איתן נכון ומפנה להן מקום של כבוד בתוכו, לא רק שלא מת מהן, אלא גם מתחשל. צומח והופך להיות אחד כזה שיכול להיות שם. בשביל עצמו ובשביל אחרים. יציב. נטוע. מלא בגשם של ברכת ה' ואור אלוקי (ואל תשאלי אותי מאיפה עלתה לי מטאפורת הגשם באמצע הקיץ היבש הזה...)
מה כן עושים עם הרעב הזה שיש בך, עם הצורך הקיומי שיש בכל אדם, לחום לקרבה ולערך?? רואים אותו. את הצורך. רואים את הילדה הקטנה והחנוקה, ששום סוכריה לא תעזור לה כשאין לה אוויר... אי אפשר להרגיע רעב במוצץ, אבל לפני כן את זקוקה לחמצן. לאדם טובע ונואש לא יעזור אוכל ולפני כן, לפני אוכל, צריך אוויר. ואוויר זה לראות, לראות שיש שם מישהי רעבה. אוויר זה לומר לה: אורנה, את רעבה. אני רואה. ואז, אז היא נרגעת. היא מסוגלת לקבל את המציאות, את החיבוק מבעלה בצורה שהיא לא כמו טובע שנאחז בקש.. החמצן זה לראות, לראות את הרעב. ואז נהיה קצת אוויר. את נושמת. ואפשר לתת מקום לאוכל-לחיבוק.
המציאות
במציאות שתיארת, יש שני דברים (מקווה שלא פספסתי משהו..) שאפשר לטפל גם בהם במקביל לחוויה שלך. וכשאני אומרת "לטפל בהם", חשוב לי להדגיש שזה לא במקום לטפל בחוויה, אלא ממקום שיקל עליך לעבוד נכון. אין מצוה לסבול ולהתמודד לבד ולמלא את עצמנו רק מעצמנו, למען קידוש החוויה הפנימית אבל גם לא לתת לחוויות להפעיל את הסביבה באופן חסר שליטה. צריך לרקוד בין שני הדברים. לתת מקום לחוויות שלנו, אבל גם לבקש, לבקש חיבוק ואם הקב''ה ברא בעולם אנשים שיוכלו לאהוב אותך, אז לכי על זה:)
ולגבי האיש שלך, מה שאני רוצה לומר לך זה: תמשיכי לומר. תמשיכי לבקש. כמו אישה. אני זקוקה לחיבוק (ולא: אתה לא מחבק אותי!) אני זקוקה לקשר (ולא: בגללך אני עומדת להתמוטט!). אני צריכה שתראה אותי (ולא: לא אכפת לך ממני!). אני רוצה לספר לך שכואב לי. אני לא צריכה יותר מזה, לא פתרונות ולא הרגעה אלא שפשוט תהיה שם כמו שאתה תמיד יודע. אני חושבת שכדאי שיהיה לכם זמן קבוע ומוגדר מראש, כך תדעי שהוא יגיע אחרי העבודה ויראה אותך. תגידי לו מה את צריכה ותבדקי שהוא מסוגל לתת.
ולמה להגיד? למה שלא יבין לבד? כי שוב, אם אנחנו באים בגישה שאנחנו תלויים באחרים, מחכים שהם ינחשו את ליבנו, אנחנו נפספס הרבה אושר, הרבה ימים מהחיים שספוגים בתוגה מתמשכת. שימי לב שבזמנים האלו שאת לא אקטיבית, את צוברת תרעומת ומתמוטטת מבפנים. את נכנסת ללופ כזה שקשה לצאת ממנו. זה לא טוב לך. זה לא מגיע לך. לכן דברי איתו את הכאב שלך. לא בצורה מאשימה אלא פשוט, ספרי לו את ליבך ואמרי במילים מפורשות למה את זקוקה, אילו תגובות ישמחו אותך, מה את רוצה ממנו. ועוד משהו חשוב ממש, כשאת מסוגלת, ומתפנה בך קצת מקום גם בשבילו, תתענייני בו, תודי לו, ובעיקר, תתני מה שהוא צריך בשפה שלו. תעשי עבורו משהו שישמח אותו. כי בסופו של יום הוא אינו פסיכולוג, הוא אמור להיות חבר שלך לחיים. לתת לך וכן, גם לקבל ממך כדי שיהיה לו כוח להמשיך לתת ולאהוב אותך בצורה מיוחדת ממש, כמו שרק הוא יודע.
וכך בכל פעם שאת זקוקה לו, נסי לרקוד בעדינות בין הבקשה שהיא גם מקרבת בינכם ונשמעת מקום ממש טוב ובריא-של אישה שנשענת על בעלה, ומצד שני תשעני עליו באופן שלא יאלץ אותו לשאת אותך, סוף כל סוף, את יודעת ללכת בכוחות עצמך וגם את מסוגלת לתמוך בו כדי שלא יכבד עליו המשא.
והנושא השני, שהוא התעסוקה, חשוב גם לטפל בו. משבר תעסוקה הוא לא קל בכלל כי העבודה שלנו מהווה חלק חשוב ומשמעותי מתחושת הקיימות והזהות שלנו. ברגע שלקחו לנו אותה, משהו מהזהות שלנו נלקח מאיתנו, אם אני לא עובדת אז מי אני?
מה אני שווה? העבודה היא גם מעגל השתייכות מאוד משמעותי אצל אנשים רבים אז למי אני שייכת? ועכשיו, זו צרה כפולה, את גם בלי עבודה ומרגישה חסרה מאוד אבל מה שיותר גרוע הוא שיש לך המון זמן לחשוב ולהתעסק בחסר. וזה חבל כי חשוב בהחלט להקדיש זמן לכאב שיש בנו, אבל לא 24/7... מה כן? מחקרים מוכיחים שאנשים עסוקים, מרגישים טוב יותר. זה פתרון להרבה דברים וזה בדוק ומנוסה כדבר שמשפר את מצב הרוח. לכן, גם אם טכנית אתם לא צריכים כסף, זה קריטי בשבילך לעשות משהו שימלא אותך. כן. משהו שאת באמת אוהבת. בשבילך. הרבה אנשים היו מתים לקבל זמן שבו יוכלו לעשות משהו שלא חייבים. משהו לנשמה ואת, יש לך שליחות בעולם שמיוחדת רק לך, את רק צריכה לגלות אותה. את חייבת. העולם חסר את אורך. תציעי אותו, בתשלום או בהתנדבות, זה כבר לא משנה, חפשי את נפשך בתוך מה שאת בוחרת לעשות וקומי ועשי.
ודבר אחרון וחשוב אולי מהכל, אל תסתפקי בתשובה הזו, את צריכה מקום. מקום שילמד אותך את המיומנות הזו, להביא את הכאב שלך, לבכות אותו,  ולפנות מקום לאור ה' לזרוח בך. ומקום כזה יכול להיות טיפול. אני מאוד מאמינה בעבודה טיפולית שתהיה מדויקת לך (מה לעשות, בן זוג, לא תמיד יכול לשאת את כל מה שיש בתוכנו, לפעמים צריך לצלצל בפעמון ולצעוק ''היי אני צריכה עזרה, מישהו נמצא שם?'').
את צריכה מקום כזה שיעזור לך לפתח מעבר לאשה הבוגרת, את  האימהית, זו שמדברת עם הילדה הפנימית, הנטושה, שאף אחד בעולם לא רוצה אותה, (והיא כמעט מאמינה לזה!), אי אפשר לדלג על הכאב הזה. צריך לעבור בתוכו. לנשום אותו. לתת לו לצרוב חזק, עד שהוא שוכך ואולי לבד זה לפעמים לא קל. לכן אני ממליצה לך מתוך אהבה לתת לך מיכל חיצוני שיעזור לך לפתח בעצמך מיכל פנימי כזה, שיכיל את כל מה שיש בך. מקום שילמד אותך להיות מסוגלת לקבל חיבוק ולהיות האהובה של עצמך של אישך ושל העולם. מקום שילמד אותך להיות מסוגלת לתת לכל מי שתלוי בך מתוך מקום רך וחומל.

וכמה מילים לסיום: את כל החסרים וכאבי הלב יכול למלא רק הבורא. את לומדת לתת לך את המקום. וה' שולח שליחים טובים ללמד אותך שיעורים נפלאים בתחושות שייכות, אהבה וקרבה. ולבסוף, הוא יוצרך, הוא מכיר אותך, הוא "בורא נפשות רבות וחסרונן", את יכולה גם מולו להיות חסרה. לספר לו שאת לא מרגישה אהובה. לשאול אותו כמה הוא אוהב אותך ועד איזה גבול.. ספרי לי על התשובות שהוא ענה לך

לסיכום (לא חשבתי שזה יהיה ארוך, מקווה שלא הלאיתי ואני מודה לך שעזרת לי לסדר כמה מהמחשבות שלי בזכות שאלתך שנגעה לליבי).
דיברנו על החוויה שלך לעומת המציאות. חוויית ה''לא אהובה'' והפגומה, ועל הניסיון להימנע ממנה בכל מחיר על ידי פתרון חיצוני. הבנו שזה בסדר שיש חוויה. ושחשוב לא לתת לה להשתלט עלינו ועל מציאות חיינו. מותר לה לשרוף מכאב, מותר לה לבוא, כשפותחים לה את הדלת, היא מביאה איתה אורחים נוספים, נעימים יותר (כשלא.. היא נכנסת בלי רשות מהחלון, ואז קשה יותר לסלק אותה)
לכן מול האיש שלך את מבקשת ומדברת ומספרת על כאבך, אבל לא מתוך מקום שאין לו אוויר והוא עומד למות, כי זו חרדה מפני התחושות ששוכנות בך, חרדה שתשכך רק כאשר תנשמי אותה עמוק אל תוכך ותמשיכי לחיות. אל תתני לחוויה לנהל אותך ולהעמיס את הזוגיות שלך כי היא יקרה מדי. מצבים כאלה יכולים להרחיק במקום לקרב. התחושות שלך הן שלך. תני להן מקום. מותר לך להרגיש מול בעלך, מותר לך להיות נזקקת אבל לא לתת לאין האונים הפנימי שבך להשליך החוצה עליו, כדי שלא יטבע איתך ויצליח להוציאך מסערת משברי ימייך בשלום. לגבי התעסוקה, רוצי לעשות משהו.... לא משנה מה. כדי לצאת מהמשבר ה"תעסוקתי" צריך להיות "עסוקה". תהיי את המעסיקה של עצמך...וביננו, את הבוסית הכי טובה שתקבלי אי פעם.
ואני מאמינה בכל ליבי, שטיפול טוב שילווה אותך בתקופה לא פשוטה זו, יכול מאוד להקל מהעומס הרגשי מול המערכת הזוגית ומול עצמך.
אם תרצי עזרה והכוונה במציאת מטפלת מתאימה באזור מגורייך- יותר מאשמח להפנות אותך. ואם יש לך שאלה או התייעצות נוספת-אני כאן בחפץ לב. רק בשבילך, אורנה אהובה.

בעבר הקדשתי כבר את השיר הזה, אבל הוא עוצמתי ונוגע ולכן אקדיש אותו לך: תשמעי אותו. המילים שלו מדהימות ממש. ולדעתי נוגעות בכל אחד.
היצר הרע מנסה להסתיר מאיתנו את אהבת ה' אלינו ולספר לנו שנעקרנו מליבו שאנחנו כבר לא רצויים. אבל ''דע בני אהובי/כי מליבי לא נעקרת/לעולם אתה לי/ילד חן בן שעשועים"...
תשמעי אותו וקחי חיבוק ענק ממני, מהקב''ה ומעצמך.
כל השאר זה בונוס
באהבה גדולה,
תמר מ.
<[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן