מנסה למצוא את הדרך שלי להתחבר לעבודת השם

גדלתי במשפחה קשה מאד מאד, הורים חולי נפש,הנורא הוא שלא ראו את זה מבחוץ הם נראים יציבים.
אבל תכלס סבלתי היה לי רע לי הכי מכולם איך שהוא תמיד אני רוב הפעמים אני הייתי הפרוייקט שלהם כרגע להתעללות רגשית כזאת, . תכלס אחרי החתונה הגיע הזמן שאני סוף סוף קצת רחוקה מהורי ואז התחילו לי הקשיים בנפש לנסות למצוא פורקן
אני עוברת הרבה טיפולים רגשיים ומנסה לשקם את המקום הכואב אבל משהו אחד לא מסתדר בכלל לפעמים זה נראה לי שהוא רק מסתבך, בבית הורי המצוות היו מצד אימי כל שניה משהו אחר כאלו עם חובה נפשית כזו שעושים מצוות בערך בשביל המקום החברתי שלי לא יודעת היא אחת המבלבלות את המסרים שלה מבולבלים אבל מצד אבי הכל היה קשוח הוא שאל את הרב שלו כל שאלה והרב הנחה אותו בדרך קיצונית וחמורה ואבי תמיד היה מוסיף כדי להזהר הוסיף עוד אבל לא בדברים מובנים בדברים דפוקים כמו לשטוף את הבקבוקים בפסח ליטול ידיים לסעודה בשרית בצד הבשרי! בלבד… בקיצור מקום לא בריא הקטע שמי שעושה אחרת מסתכלים עליו שהוא לא בסדר. לא היה מקום לדבר על השם בבית לא היה בכלל קשר איתו היה רק שהרב אמר ושיויתי הרב למולי תמיד וכו
מה שקורה לי זה שכמה שאני מנסה למצוא דרכים להתחבר ליהדות אני לא מצליחה אבל ממש לא מצליחה וכל פעם כבר נשבר לי שוב ואז אני אומרת אם את לא מאמינה בכלום אני לא מאמינה ואת שומרת מצוות אוקי אז אני שומרת הלכה בלבד לומדת לעשות את ההפרדה אבל הנפש? כלום אני סתם מרגישה איזה מישהי שעושה משהו שלא מאמינה בו ואין לי את האומץ להמר על החיים שלי כי אולי כן יש שכר ועונש… ואז אסבול… ואיפה הילדים שלי ילמדו אני לא מכירה חברה אחרת ובעלי לא ממש יסכים ונאמר שכן אולי זאת תהיה טעות אני בציבור החרדי החסידי ואני מרגישה שהכל הולך לפי מה יגידו אין הרבה עומק ומקום של פתיחות מחשבה מי ששואל הוא איזה דפוק שלא מאמין בדברים ברורים וצריך להתנהג לפי קודים חברתיים אין הרבה רגש שם. זו אני ולא רואה פתרון,גם התחתנתי מוקדם עוד לפני שהצלחתי להיות נפרדת נפשית הייתי מעורבבת עם הורי אז אני גם מרגישה נטולת בחירה כי כבר יש לנו את החיים האלו שהם ככה ומסכן בעלי שאשגע אותו ואהיה בכוון אחר ממה שהוט חשב שאני אני כבר עשיתי את גל הדמיונות המודרכים שהשם מאיר עלי ואוהב אותי אבל רק לשמוע השם זה עושה לי רע אז אני מרגישה שסתם אני מחפשת להתחבר למקום בגלל שנולדתי אז מי אמר שאי אפשר לעשות שינוי לחיים בסגנון מתירני יותר ואוהב יותר?
האמת שאני רוצה כן להאמין ולשמור מצוות במינימום וברגוע אבל זה ממש לא מצליח בקטע שאני לא מעיזה ואני גם לא מאמינה בכל מציאות השם וקבלת התורה, אז אני אומרת את עובדת סתם כי להגיע למקום הזה זה גם קשה לי כי זאת דרך חדשה לא יהדות אדוקה ולא מתירני לגמרי, ואני מפחדת גם שישכנעו אותי ואז אצטרך להיות אדוקה מידי כמו כל המפחידות.. וממש לא בא לי אני אחת של החיים היפים בכיף..לפחות בשאיפה.. שמעתי המון תשובות ואף אחת לא הצליחה לספק אותי לא מבינה מה קורה וגם לא בא לי להקריב את כל חיי בשביל לשמור מצוות לא נעים אבל אני אומרת אם עבדו עלי ובסוף כל זה לא אמיתי אז סתם נמנעתי מדברים וסתם היה לי קשה ושילמתי מחיר של ויתור גבוה כי אם אני שומרת מצוות אז אני אשמור אולי אני צריכה קצת יותר ריכוך ולשמור ברגוע? אני הרבה מפחדת ממה שיגידו עלינו אז אני לא מעיזה להשתחרר אבל באמת בא לי לפרק את הכל ומצד שני אני רוצה חיים כן טובים ולא מגבילים אז זה מבלבל אותי ואני לא יודעת מה קורה לי
סליחה על אורך השאלה לא יודעת אם תוכלו לעזור אבל לפחות שיתפתי מישהו
תודה על האתר שלכם כיף להרגיש שאני לא היחידה עם בלגנים והתחבטויוח…

תשובה

שלום אשה שלא מוותרת על מהות,
אני מאושרת לפגוש את סימני השאלה הבריאים שלך! המשפט הפותח שלך מביע את המנוע שלך, את הכוחות המניעים אותך אל מטרתך: אמת ושלום. המילים "בחוץ/בפנים" מייצגות את הפער שאת חווה, פער בין החוויה החיצונית והמוחצנת לבין המשאלה לעומק ופנימיות. הבשורה היפה היא שהפער הזה, על כאבו הצורב, מזמין אותך לגדול. היום הבטתי בשתיל עגבניה שגדל על אדן חלוני. שמתי לב שהוא אינו מצליח להצמיח פירות, מכיון שהכלי המכיל אותו קטן מדי. השורשים צפופים ואין לו מספיק מרחב מחיה כדי לממש את הפוטנציאל שלו. אין זה אומר שאין פוטנציאל בזרע, אלא שהסביבה אינה מאפשרת את מימושה.
את, כנראה, נועדת להרחיב את אופקייך. אחרת הפרספקטיבה הצרה לא היתה מציקה לך. יש בך חתירה לחיים של חיבור פנימי, אמת ישרה, ואיזון בריא. את לא מסתפקת ב"ככה זה, ככה כולם" ו"עושים כי מה יגידו". את בועטת במיצרים הללו, מורדת נגד הצמצום של מהותך. לאחר החתונה, מבחינה מסוימת, הותרו הכבלים ונעשית חופשיה לבחור. ובחיפוש הזה, את תרה אחר חיבור. הרמח"ל בספרו המכונן "דרך השם" מסביר כי הבחירה החופשית נוצרה כדי לתת לנו אפשרות להתחבר לטוב האלוקי ולהמשיך את מציאות הבורא בעולם הזה. כשאנו בוחרים אנו יוצרים את החיבור שלנו לשלמות.
כפי שאולי שמת לב, אותיות השורש של בחירה, הינן זהות לשורש של חיבור: ב.ח.ר. בחירה משמעה חיבור עם מציאות כלשהי. לדוגמא הבחירה במציאות של השגת כסף משמעה שהאדם רוצה חיבור עם כסף. הבחירה שלך בחיים של זרימה ונוחות, משמעה שהינך רוצה חיבור עם עונג.
כעת יש לך אפשרויות. כמו ילדה בחנות ממתקים, את חופשיה להביט סביבך במבט רחב ולבחור: זה כן, זה לא, זה לא, וזה כן.
בשאלתך את מתיחסת ומרגישה חזק מה "לא" מתאים לך: כפיה, לחץ, קרבנות, ריחוק, ציות יבש וחסר טעם.
את גם מזכירה מה "כן" בשבילך, אך עם סימני תהיה.
אין לי מטה קסם להבהרה, אבל בכל זאת אקח עוד משיכת מכחול להמשיך את הציור שהתחלת:
"אני רוצה חיים כן טובים ולא מגבילים"
מה שחרוט לך בנפש, זו חוויה שבה מוגבלות היא חיסרון. האם זה אכן כך? דמייני שאת במרומי מגדל של 101 קומות, על מרפסת ללא מעקה. איך תרגישי? מה תעשי, ומה לא?
כעת שימי מעקה. מה זה מאפשר לך להרגיש? ולפעול?
הגבולות שה' הטביע לבניו, כמו אלה שאת יוצרת לילדייך, נותנים תחושה של ביטחון, עוגן, בהירות ותכלית. הם משחררים כי כשאת במסגרת בריאה, יש לך ביטחון שמאפשר חיבור ומעוף.
גם השאלה המעצבנת "מה יגידו"? מתפקדת כיוצרת גבולות. זאת משום שכולם, מלבד אנשים שיצאו מדעתם, הינם בעלי גבולות של 'מה יגידו', ויש לכך ערך הסתגלותי נהדר. הרי ללא המושג הזה, לא היה כל ערך וביטוי של נימוסים ודרך ארץ. למי שאין נימוסים, חסרה השאלה: "איך אני נראה בעיני אחרים?" אז אם תרשי לי לתרגם את המשאלה שלך: את רוצה לפעול כאדם חירותי שמשתמשת בשאלה "מה יגיעו" ולא מופעלת על ידה. תקני אותי אם טעיתי.
את מעלה את הרצון לחיות בסגנון אוהב יותר, בהמנעות מהגבולות הנוקשים שחווית בילדותך – צללים של פחד ויראת העונש. ברצוני לפרט הבדל בין שתי דרגות במידת היראה:
1. יראה מפני השכר והעונש
2. יראה לאבד את פוטנציאל המימוש
למשל, כשהילד שלך מכניס חפץ לתוך שקע חשמל, את תרימי צעקה "אסור!" מתוך אהבה ושמירה עליו, את תציבי גבול ברור. ילד קטן יתפוס את הצעקה, וימנע מלשחק עם השקע כדי שלא יקבל שוב את הגערה הלא נעימה. אך האם הוא למד משהו על משמעות ההולכה החשמלית, המערכת המופלאה וההפעלה שלה? בודאי שלא. כשיגדל, הוא יבין את ערך החשמל ושזה הרבה מעבר לגערה של אמא. זו מערכת שמפעילה עולם!
התורה היא מערכת הפעלה של העולם הזה והעולמות העליונים. כל מעשה כאן מושך בחוטים של העולמות, משפיעה ויוצרת אפקט נצחי. לכן תפיסה של המערכת כשכר/עונש בלבד, היא תפיסה ילדותית ומצומצמת. זה אכן נכון שיש שכר ועונש, אבל התמקדות רק בזה הינה פספוס של הפואנטה!
ויש כאן נקודה נוספת שהעלית: את תוהה על המציאות האלוקית, ומותר לך. אם זה היה כל כך ברור לא היתה לנו בחירה. האמת, שאפשר לתהות גם על חוקי הפיזיקה. אולי זו סתם אשליה שכשמשהו נופל, הוא יורד? אולי זה רק נתפס ככזה, ובאמת הוא עולה ולנו נדמה שהוא יורד? אין דרך להוכיח זאת אם אין ביסוס שחוויה הינה אמיתית.
התהיה הפילוסופית במקומה עומדת. אבל ההגיון הפשוט, הבריא, מנת חלקו של כל בן אנוש ממוצע, הוא שיש בורא לעולם. מספיק לראות איבר אחד קטן שפועל, או לחילופין- שחלקיק קטן משתבש בו- כדי להפריך כל טיעון אחר. הנקודה המטשטשת היא, שמלבד הדעת הבריאה שלך, אין הוכחה חותכת ובלתי ניתנת לערעור על קיומו של הבורא. מקיומו ועד להודעת רצונו בעולם- הדרך קצרה. הוראות היצרן שלו נותנות לך גבולות מיטיבים. שכר ועונש הם תוצאה טבעית, כמו שהתחשמלות היא תוצאה טבעית. אבל זו לא הפנימיות והמהות של העסק! כי הטוב של החיבור למצוות הוא מימוש התכלית שלך בעולם – להביא אותך ואת היקום אל שלמותו הנצחית! היראה בשלב הזה הוא פחד לאבד ולא לממש את הפוטנציאל האדיר הזה, החיבור הנצחי אל הבורא. ניכר שנפשך מחפשת את המקום הזה, שבו יש שלווה וחיבור אמיתיים. אני מזהה אותך, כי אני מזדהה עם הרצון העמוק הזה ושותפה לו. על מנת להעמיק ולהבין את משמעותך בעולם, אני ממליצה לך מאד ללמוד את הספר "דרך השם" שחיבר הרמח"ל.
אני בטוחה שהורייך עשו כמיטב יכולתם עם הידע והנסיון שהיה להם. יחד עם זאת, בבית שבו גדלת הדגש היה על פן אמיתי אבל חלקי וחיצוני מאד. חוסר האיזון שבו גדלת מזמין אותך להביא את עצמך היום, בחופש הבחירה שלך, לאיזון.
איך?
התשובה פשוטה ועמוקה, וכתבת אותה בעצמך: "אני אחת של החיים היפים בכיף" – נהדר! ה' רוצה אותך כך, בעונג. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה'" (מסילת ישרים) – וכיצד תדעי להתענג על ה' אם מעולם לא חווית עונג גשמי? הרי כל למידה מורכבת מסולם העולה מהמוחש אל המופשט. ילד קטן מתענג על מדבקה או טופי (עונג חושי). נער מתענג על כבוד ומעמד חברתי, השגים וסיפוק (עונג נפשי), אדם בוגר- יכול להנות מחיבור ואהבה. (עונג רוחני).
חשוב לציין שהטיפוס בסולם אינו כרוך בנטישת העמדה הנמוכה יותר. חלילה!! אדם שיודע להנות מחיבוק לילד, יודע גם להנות מסיפוק ועונג חושי. השלבים הגבוהים שזורים יחד עם השלבים הראשוניים. כלומר: כדי לפתח את העונג הרוחני, עלייך לפתח עונג גשמי. בהדרגה, תוכלי להעביר את אותה תחושה טובה אל הרבדים החסרים זאת. ניתן לפתח את עצמת ההנאה למקומות הגשמיים בלבד, אך כפי שאת יודעת- זה מותיר אותך מרוקנת וחסרת תוחלת.
כיצד אם כן ניתן לפתח את תחושת ההנאה?
התשובה לכך מבוססת במדע הנוירולוגיה: שינוי הערוץ במח על ידי אימון. קחי לך 2 משימות יומיות מהנות עבורך, שאותן את עושה בתשומת לב מדוקדקת: מה הגוף מרגיש? מאיפה התחושה הטובה מתפשטת, ולאן? עשי את הפעולה בהילוך איטי.
כשאת נהנית מהמתנות שקימות עבורך בפשטות של כל רגע, אזי חייך עשירים. חייך לא יהיו טובים יותר מההכרה שלך בטוב שקיים. מאד יתכן שלהנות שיש לך מתלוות מחשבות שליליות.
נסי לקשר את היופי של הרגע הזה למי שנתן לך אותו. נכון, הוא נתן לך גם הרבה רגעים קשים אבל הם נועדו בשבילך, כדי שתושיטי יד ותקטפי את השפע שקיים וממתין להנתן עוד.
כשאת אוכלת, הולכת, מדברת, קוראת... – את חווה את ההנאות הפשוטות והשגרתיות של החיים. האם את שמה לב אליהן? אם כן, את במקום מעולה. אם עדיין לא- מומלץ להתחיל. פשוט לשים לב להנאה שמתפשטת בך, למשפטי העונג שעוברים דרכך: כמו: "איזה כיף!". השלב המתבקש הבא הוא להרים עיניים למעלה, או להביט לקצה האופק ולומר: "תודה ה'!" עצם ההכרה בטוב ובמי שנתן לך אותו- יסייע לך להשתחרר מכבלים של הקשר המעוות עם בורא עולם. אתמול פגשתי ניצולת שואה. היא סיפרה איך עברה כל יום עם ספירת השניות ה"יותר טובות" שהיו לה, והודיה על כל פרור. אם חווית פעם אשפוז או שבעה או מצב משבית אחר, את יכולה להתחיל לזהות את היופי היום-יומי שכבר לא יהיה מובן מאליו.
מאחלת שתזכי להיות חברה טובה לעצמך, ומתוך העונג הזה- לאפשר לאחרים סביבך את החרות של בחירת החיבור.
איתך בהערכה רבה,
שפרה
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן