מה נעשה כדי שהבן שלנו יתפלל?

, בננו הבכור עשה בר-מצווה לא מזמן. הוא ילד חינני, אהוב ונבון, אבל לא אוהב ללמוד. אבחנו אצלו הפרעת קשב, אבל בגלל שהוא מצליח להגיע להישגים לימודיים טובים, ולא כ"כ רוצה לקחת ריטלין, אנחנו לא מתעקשים איתו על תרופה. לקחנו הדרכה ואנחנו עובדים איתו על ההתמודדויות שלו. בדרך כלל ההתנהגות שלו סבירה. הוא לא מספיק מאורגן, אבל בסופו של דבר מצליח להסתדר.
מה שמאוד מטריד אותנו זה העניין של התפילה. אנחנו מרגישים שקשה מאוד להסביר לילד את החשיבות שלה. אנחנו רוצים שהוא ילך לבית כנסת להתפלל, או לפחות שיתפלל בבית, אבל הוא לא תמיד עושה את זה. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה בצורה נעימה ובלי לחץ, לא להחמיר את המצב. אנחנו גרנו בחו"ל וההורים שלי (האבא) לחצו מאוד סביב העניין של התפילה. אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות שלהם. יש תחומים שקל לנו יותר. למשל כשמדובר באוכל אנחנו יכולים להראות לילד מה קורה אם לא אוכלים בריא, אבל בתפילה מה שנשאר לעשות זו דוגמה אישית, וזה לא עוזר מספיק. אנחנו מתוסכלים מהמצב הזה. אנחנו לא מבינים למה הוא לא מתפלל, אנחנו לא רוצים ללחוץ עליו, רוצים שיבוא ממנו, אבל זה לא עובד.

תשובה

שלום להורים המסורים.
מדבריכם אני מבין שאתם הורים לילד מקסים ומוצלח. הוא עם הפרעת קשב שאינה מטופלת תרופתית, אבל מטופלת ברמה ההתנהגותית. יש לו קשיי התארגנות וקשיים בלמידה, אבל בעזרת סיוע שלכם הוא מצליח – בדי עמל – לעמוד ברמת תפקוד שמניחה את דעתכם. מה שנשאר לא פתור הוא חוסר שיתוף פעולה מצידו בתפילה. חשוב לכם מאוד שהילד יתחבר לעניין של התפילה, ינקתם את זה מבית ההורים ואתם גם משמשים לילד דוגמה אישית, לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. כיום אתם לא שבעי רצון מרמת התפקוד שלו בתפילה.
אתם לא מבינים מדוע הוא לא מתפלל בבית-כנסת או לפחות בבית, למרות שהוא יודע שזה ערך חשוב בבית. אתם לא רוצים ללחוץ עליו, אתם מעדיפים שהדברים יגיעו ממנו, אבל הוא לא נענה, ואתם שואלים מה לעשות? האם עליכם לנקוט בגישה אחרת? האם עליכם להמשיך לחכות שהדברים ינבעו מתוכו, או שעליכם להיות יותר אקטיביים מולו – דבר שאתם לא ממהרים לעשות, לא בהקשר של טיפול תרופתי ולא בהקשר של תפילה.
בשאלתכם לא הספקתם להתייחס לעמדה של הבן, כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו. מה הוא מסביר? האם יש לו קושי מסויים? איך הוא מבין את התפילה? איך הוא מרגיש בתפילה, עניין, שעמום, התרגשות, חיבור או להיפך? מה התפיסה שלו, האם הוא עם תהייה או הסתייגות כלשהי?
לפני שנכנס בעובי הקורה, מציע שתשאלו את עצמכם כמה שאלות, מה אתם רוצים להשיג? מה הכי חשוב לכם, שהילד יאהב את התפילה? שיצליח לעמוד בדרישות ההלכה? שלא יהיה חריג בחברה? משהו אחר? ייתכן שכל התשובות נכונות, אבל עלינו לדרג אותם בסדר חשיבות ולמקד את הפעילות שלנו בהתאם.
נסו למקד את האתגר ולענות על השאלה היכן נעוץ שורש האתגר של הילד, האם בתפילה עצמה או בתפקוד על פי נורמות ובעמידה בגבולות בכלל? ייתכן שהקושי המתבטא בתפילה משקף קצה קרחון של התמודדות רחבה יותר עם מילוי משימות, עליכם להחליט האם החזית של התפילה היא המקום הנכון לעבוד על ההתמודדות הזו. בהנחה שהחלטתם לעבוד איתן על התפילה, או שהגעתם למסקנה שהוא זקוק לעזרה בתפילה עצמה, נברר האם הקושי קשור לתוכן של התפילה או למעטפת שסביב לה.
קשיים אפייניים לתוכן: קושי להתחבר למשימה שהילד לא מבין את המשמעות או התועלת שלה, קושי עם החזרתיות של נוסח וזמנים מעגליים, קושי לבטא את הרגשות שלו בתוך מילים שמישהו אחר ניסח עבורו, מצב בו הילד לא מוצא את עצמו מתחבר לפעילות רוחנית בכלל ועוד.
קשיים אפייניים למעטפת: קושי בהתארגנות ועמידה בזמנים, קושי לשבת זמן ארוך (אורך הזמן הוא חוויה סובייקטיבית. בראשית כט,כ), תנאים פיזיים לא נוחים בבית הכנסת, תנאים חברתיים לא מותאמים כמו חרדה חברתית או פיתוי לשחק בחוץ עם ילדים, התניות שליליות מהעבר.
תיארתם התמודדות משמעותית עם הפרעת קשב, ואתייחס להתמודדות עם תפילה מתוך הקשר זה. האתגר של אנשים עם הפרעת קשב אינו שונה מהותית משל אחרים, אבל הוא שונה כמותית. הפרעת קשב היא כמו זכוכית המגדלת את ההתמודדויות שיש לכל אדם. אנסה להסביר את האתגרים של אנשים עם הפרעת קשב בנושא התפילה, מה החוויות שניתן לשער שיש להם כלפי היבטים מסויימים של התפילה, ואיך ניתן לסייע להם. לצורך כך אנסה להרחיב את ההבנה שלכם לגבי ההפרעה כדי שתוכלו לפתח בעצמכם את הפרקטיקה הנכונה עבור בנכם.
מהי הפרעת קשב
הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא הפרעה התפתחותית המבטאת בשלושה מופעים: חוסר קשב (פזירות ומוסחות-דעת); אימפולסיביות (פזיזות, מיידיות) והיפראקטיביות (תנועתיות רבה). היא נמדדת באמצעות שקילת שורת התנהגויות המאפיינות את ההפרעה (תסמינים) ודירוג החומרה שלהם. האבחנה נקבעת על פי תסמינים חיצוניים. ישנן שמונה עשר שאלות המודדות את המופעים של ההפרעה, למשל "באיזו מידה הילד מתקשה לעקוב אחר הוראות ואינו מסיים משימות?". לכל שאלה ניתן ציון בסדר עולה 1-5, וכך נקבע האם יש לאדם הפרעת קשב (אם הוא יקבל ציון נמוך מהנדרש לקביעת אבחון הוא ייחשב תת-קליני), ומה רמת חומרתה.
הפרעת קשב אינה דיכוטומית (שחור/לבן) וגם אנשים "תת-קליניים" מתמודדים עם אתגרים דומים, אלא שעוצמתם והשפעתם על חיי היום יום שלהם היא חלשה יותר ולכן אינה בגדר הפרעה. מאידך, גם אנשים עם הפרעה יכולים לשפר את תפקודם והישגיהם או להזניח אותם ולגרום להידרדרות והחמרה בתפקוד.
אדם מורכב מגוף ונפש, ועל כן הטיפול וההתמודדות נכונה עם הפרעת קשב מתחלקים בין טיפול בחלק הגופני כמו מתן תרופות, לבין טיפול בחלק הפסיכולוגי כמו הכוונה ותרגול, יצירת התאמה סביבתית, ופעמים רבות גם הענקת טיפול רגשי. תשובתי ממוקדת בהכוונה, תרגול ויצירת התאמת סביבתית שתסייע לילד בנושא התפילה.
הממד החוויתי של ההפרעה
כדי להבין היטב את הצרכים של אדם עם הפרעת קשב, נדרשת גם הבנת הממד האובייקטיבי של ההפרעה וגם הבנת הממד הסובייקטיבי שלה. הבנת הממד האובייקטיבי כוללת הכרת התסמינים החיצוניים של ההפרעה וההסברים על המבנים והתפקודים המוחיים בהם מוצאים עדות להפרעה. ואולם, היכרות רק עם תסמיני ההפרעה האובייקטיביים מזכירה את המשל הידוע אודות קבוצת עוורים הממששים חלקים שונים של פיל, אך אינם מצליחים לראות את כולו, ולכן מסיקים מסקנות שגויות אודות טיבו של הפיל. הממשש את הרגל סבור שפיל הוא עמוד, והממשש את הזנב חושב שפיל הוא חבל. אבל השלם גדול ושונה מהותית מסך חלקיו. ה"שלם" של הבנת אדם עם הפרעת קשב כולל ראיית הממד הסובייקטיבי שזו החוויה הקיומית-ראשונית בה שרויים אנשים אלו.
הפרעת קשב מגוונת מאוד ושונה מאדם לאדם ואפילו בתוך ההתנהגויות של האדם עצמו ישנם הבדלים. ואף על פי כן, האזנה לסיפורים ולחוויות שמתארים אנשים עם הפרעת קשב, מלמדת שחרף גווניה הרבים של ההפרעה, ניתן לזהות בה מכנה משותף המתבטא בנטייה דומיננטית לחירות על חשבון כפיפות. אנשים אלה אפופים בחווית חיים חירותית, נפשם דרור שואפת. החירותיות שלהם באה על חשבון הסדר והעמידה בגבולות בתחומי חיים שונים, לא בהכרח מתוך בחירה ורצון חופשי. במידה רבה הם "חופשיים בעל כרחם". לעיתים הדבר מתבטא ב"חופש" לתור אחר גירוי מזדמן, על חשבון כפיפות למיקוד בנושא מסויים. לעיתים הדבר מתבטא בהסתגלות לכללי המציאות. החירותיים "גרים על החומה" ונוטים להתחכך עם גבולות המציאות באמצעות נטילת סיכונים, או לבדוק את גבולות החברה בקריאת תיגר על דמויות סמכות, הערמה והתחכמות. כללו של דבר, בתפקודים אחדים, אנשים עם הפרעת קשב נוטים שלא לבטא תכנים מעולמם הפנימי-חירותי בהתאם לכללים קצובים של העולם החיצוני-מוגבל. המתח בין חירותיות לכפיפות, בין סדר לפיזור, בין שימור לשינוי, בין בטוח למרגש, נוכח אצל אנשים עם הפרעת קשב ביתר שאת, ופעמים רבות הוא במרכז ההוויה והחוויה קיומית שלהם.
עם ובלי הפרעה, הדומה והשונה
תובנה זו עוזרת לנו להבין ולחוש טוב יותר את העולם הפנימי של אנשים אלו. גם אנשים נוירוטיפיקלים (-אנשים שאינם עם הפרעת קשב) מתמודדים בחיים עם המתח בין חירותיות לכפיפות, אבל אצל אנשים עם ההפרעה המתח הזה חזק יותר, מטלטל ותכוף. המודעות לפער בין הרצוי למצוי, האיווי הנובע ממנו ולעיתים הגם התסכול – הם נחלת הכלל. אצל אנשים עם הפרעת קשב הוולים גבוה יותר. הם מתנפצים שוב ושוב על סלעי המציאות בקול רעש. כדי לחוש את החוויה הקיומית שלהם עלינו רק להצטייד במראה ובזכוכית מגדלת, להסתכל בתוכנו פנימה ולמצוא את אותו הגרעין של חירותיות, גם אם בפרופורציות אחרות. במובן זה, אנשים עם הפרעת קשב הם קריקטורה של החיים עצמם. הם חווים את אותם חוויות, רק בעצימות ובקצב הייחודי להם.
המילה "אדם" יכולה להיקרא בשני אופני ניקוד ולהישמע מלשון דמיון - "אֶדַּמֶּה לעליון", וגם מלשון אֲדָמָה - ממנה לוקח האדם (של"ה, חלק א', תולדות אדם, כג). באדם יש ממד רוחני וממד חומרי והשילוב שלהם יחד הוא דבר פלא (רמ"א, דרכי משה, או"ח, ו,א), אך דווקא מצב פלאי זה מהווה ומייחד את האדם: יש בו גם בחינת בורא וגם בחינת נברא, גם נותן וגם מקבל ו"שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים" (הרב דסלר, מכתב מאליהו, קונטרס החסד, עמ' 32) ונדרש איזון בין שני חלקים אלו (רבי צדוק הכהן מלובלין, 'מחשבות חרוץ', פרק ד'). החירותיות היא הביטוי ל'אדם-אֶדַּמֶּה' בעוד הכפיפות היא ביטוי ל'אדם-אֲדָמָה', ושניהם יחד מהווים את הכוחות המאפשרים לאדם לפעול בעולם. האדם הוא פרש הרוכב על שני סוסים: חירותיות וכפיפות. כלוליין הוא נדרש כל העת לחתור לאיזון בניהם. אדם עם הפרעת קשב רכוב על אותם סוסים, אלא שמזגם סוער ומודגש יותר ולכן גם כאשר הם משיגים שליטה נכונה על עצמם, עדיין הם יהיו חירותיים יותר בהשוואה לאחרים. נטיית החירותיות האפיינית לאנשים עם הפרעת קשב הינה גורם סיכוני. בשביל לתפקד במציאות אדם נדרש ליכולת מסויימת של כפיפות שתעזור לו להסתגל ותפקד בתוך כללי המציאות או חוקי החברה. כאשר אדם נוטה ליותר חירותיות הוא נמצא בפער הן מול המציאות הפיזית של העולם (שדורשת קשיבות וסתגלנות גבוהה יותר לכללי המציאות) והן מול הסביבה החברתית (שמותאמת בחוקים ובמבנים שהיא יוצרת כלפי הממוצע). פער זה יכול להתפתח כמו כדור שלג וליצור פערים אורייניים, הרגלים של חוסר גבולות, עמדות שליליות כלפי סדר, מערכת יחסים לקויה עם התפילה וכדומה.
השלמה ומיקסום יכולות
למרות הסיכון, המטרה אינה לשנות ילד עם הפרעת קשב, אלא למקסם את היכולות והסגנון הייחודי שלו בעזרת תרופות, הכוונה ותרגול. בספר נתיבות שלום (דברים, עה) מביא שלכל אדם ישנו תפקיד ייחודי בעולם, וכוחות הנפש שלו מותאמים לתפקיד הייחודי שלו. הגר"א מבאר את הפסוק חנוך לנער על פי דרכו (משלי, כד,ו) על פי הגמרא (שבת, קנו) שאומרת כי אדם שנולד במזל מאדים, יהיו מעשיו מעורבים עם דם. ואולם, למרות שזו תכונת האופי שלו, לא בהכרח שהדבר יתבטא באופן שלילי. בידיו הברירה האם להטות את טבעו לרע או לטוב, ולאיזו דרגה בטוב: להיות שופך דמים, איש רפואה המקיז דם, שוחט, מוהל או דיין. בדומה למי שנולד במזל מאדים, אדם עם חירותי הוא עם פוטנציאל סיכון. עם זאת, לאדם ולסביבתו ישנה יכולת בחירה לנתב נטייה זו לדרך טובה ולהיות פורץ דרך, או להזניח אותה ולהיות חלילה פורץ גדר. הדרכה וטיפול נכון עשויים לעשות את ההבדל, כדברי הקדמת ספר חובת התלמידים: "אין מדה וטבע רע... רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם".
המודעות כלפי הפער בין האדם לסביבה הפיזית והחברתית מכוונת אותנו ליצור עבורו "סביבה מותאמת", זו יכול להיות בשני כיוונים שונים. לפעמים עלינו להתאים את העולם לילד – ליצור לו סביבה מותאמת לצרכיו הייחודיים, ליצור לו אינקובטור שיחסוך ממנו את המפגש עם המציאות הריאלית. ולפעמים עלינו להתאים את הילד לעולם – לסייע לו לפגוש את המציאות ולהתאים את עצמו אליה. מחד לחסוך ממנו מצבים שהם מעבר ליכולותיו ומאידך לדרבן אותו להתאים את עצמו לדרישות העולם החיצוני.
מוטיבציה וניהול בתפילה
אנחנו ממוקדים בנושא התפילה, אבל חשוב להדגיש שפעמים רבות הקושי שאנחנו רואים אצל אנשים אלה בתפילה אינו קושי ייחודי לתפילה. הוא יכול להיות קושי בעמידה במשימות "מרובעות", בעמידה בכללי התנהגות ודרישות שהוא לא מוצא בהם הגיון, טעם, משמעות או חשק. יוכל לסייע גם בנושאים התנהגותיים נוספים. תפקידנו ללמד את הילד להתמודד עם "ריבועים" בחייו. הפרעת קשב יכולה להשפיע על האדם בשני מישורים, מוטיבציה ויכולות ניהול.
ברמת המוטיבציה - אדם חירותי נוטה לבצע טוב יותר את מה שהוא "רוצה" ברגע נתון, ופחות את מה שהוא "צריך" לעשות באותו רגע. עד שנוצרת חווית "רוצה" בתפילה, יש דרך ארוכה של "צריך". אדם בנוי לפעול מכח גמול: שכר או עונש, רווח או הפסד. הגמול הוא הדלק של מנוע המוטיבציה. ננסה לדעת: מה התועלת שהילד חש מהתפילה? מה היא "נותנת" לו, מנקודת מבטו? האם היא נתפסת אצלו כחוויה חיובית או שלילית? האם הוא חש לחץ או אשמה?
ברמת הניהול – אדם חירותי מעצם טבעו מיומן פחות מאחרים בתפקודי ניהול שונים, כמו תפיסת זמן, תכנון ועמידה בזמנים; יכולת ויסות גמישה, מעבר חלק מתפקוד לתפקוד וממצב רגשי למשנהו בהתאם לדרישה חיצונית או פנימית; יכולת החזקת קשב זמן ממושך בנושא נבחר תוך התעלמות מותאמת מגירויים נוספים ועוד. ננסה לברר: האם שורש הקושי נובע מהתארגנות לתפילה? מקושי להתרכז בה? ממשכה?
חירותיות וכפיפות בתפילה
נטיית החירותיות משפיעה גם על תפילה, וכמו מזל מאדים, גם החירותיות יכולה לקדם את עבודת התפילה וגם לפגוע בה. כדי לחדד את ההבנה אודות הקשר הפנימי שבין הפרעת קשב לעבודת התפילה, ננתח את התפילה למרכיביה. התייחסות לתפילה כאל מקשה אחת עלולה להיות לנו למוקש. ייתכן שהקושי של הילד הוא רק באחד החלקים, ויש לחזקו בחלקים שבהם הוא מצליח ולסייע לו באופן נקודתי מול מוקד הקושי המדויק.
יסודות התפילה שניים שהם ארבעה: שני חלקים בעולם הפנימי של האדם - חובות הלבבות, ושניים בעולם החיצוני - חובת האיברים (תפילה היא גם חובת האיברים וגם חובת הלבבות, "מילות תהיינה ב'לשון' והעיון ב'לב' והמילות כ'גוף' לתפילה והעיון כ'רוח'", הקדמת ספר חובות הלבבות).
במישור הפנימי: רכיב שכלי ורכיב רגשי.
ברמה השכלית, ההבנה מהי תפילה, ההכרה בחשיבותה, האמונה בהשפעה של התפילה, כוונה, תודעת עמידה מול האל (ראו חידושי הרב חיים הלוי מבריסק, הלכות תפילה, ד,א) וכיוצא.
ברמה הרגשית, חוויות רוחניות כמו אהבה וקשר, התעלות מעל הארציות ("התפשטות הגשמיות", או"ח, צח,א), שירה ומקצב וכיוצא באלו (ההבחנה בין השכלי לרגשי אינה מוחלטת, ראו דברי הרמב"ם ספר המצוות שורש תשיעי והלכות תשובה, י, ב-ג, שם נראה שהוא מתייחס אחרת לממד הרגשי והשכלי).
במישור החיצוני: רכיב מעשי ורכיב חברתי.
ברמה המעשית, עמידה בזמני התפילה, אמירת הנוסח המדויק ושאר מצוות של פעולות חיצוניות.
ברמה החברתית, תפילה בציבור, תחושת שייכות לקהילה וההשתתפות עם הציבור בבית הכנסת.
לאור הבחנות אלה, אפשר לשוחח עם הילד ולנסות לדעת היכן נעוץ האתגר שלו.
חלק גדול מהאנשים החירותיים נוטים באופן בסיסי לחוש מחוברים יותר לממד הפנימי, המשמעותי, התוכני של דברים ופחות לממד החיצוני והמסגרתי שלהם. לכל דבר יש תוכן וצורה, פנים וחוץ, גוף ונשמה. גם לתפילה יש גוף – החלקים החיצוניים שלה (הרכיב המעשי של אמירת נוסח קבוע בזמנים ובמקומות מוגדרים והרכיב החברתי להיות חלק מקבוצה ולהתפלל יחד) ונשמה (הרכיב השכלי של העמקת האמונה והרכיב הרגשי, החיבור והקשר). חלקים של "מסגרת" לפעמים נתפסים אצל אנשים חירותיים כפחות אטרקטיביים ביחס לחלקים של "תוכן". המסגרת נתפסת כשייכת ל"צריך", לחיצוניות ולכפיפות, בעוד התוכן נתפס יותר כשייך ל"רוצה", לפנימיות ולחירות. בתפילה האדם צריך לעשות ליהטוט ואיזון בין תוכן למסגרת, בין החוויה הפנימית לאופן הביטוי החיצוני, וזו אינה מלאכה קלה, על אחת כמה וכמה עבור אנשים עם הפרעת קשב המתמודדים עם תנועתיות רבה על חבל הלוליינות הזה.
ברובד פנימי יותר, התפילה היא אחת מנקודות החיכוך החזקות בין חירותיות לכפיפות, והיא יכולה לעורר אצל אנשים חירותיים את הקונפליקט שיש להם סביב ממשק זה. בימי קדם עבודת ה' שבתפילה התנהלה במרחב החירותיות: לא נקבעו לה שיעורי זמן, כמות ומקום (רמב"ם, תפילה, א). התפילה הייתה "עשוייה בצורה המותאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית" (שמונה קבצים, א,לג). לעומת זאת, עבודת ה' הממוסדת, במרחב הכפיפות, התבטאה בעבודת המקדש, שם התקיימו סדרים מוקפדים ומדוייקים עד לפרט האחרון. התפילה הייתה שייכת יותר לתוכן ופחות למסגרת (ואפשר שלכן לדעת הרמב"ן אינה בכלל תרי"ג מצוות. הרב נתנאל אדלר על פי ערוך השלחן, או"ח, פט,ו).
בזמן בית שני, בעוד הבית על מכונו, תיקנו אנשי כנסת הגדולה, בראשם חבל נביאים, את "מוסד" התפילה והברכות (ברכות, לג). הם קיבלו החלטה עקרונית להפוך את התפילה מעניין שהוא בעיקר סובייקטיבי (ספונטאני ואישי) לעניין שיש בו גם אובייקטיביות (מיסוד וציבוריות). חכמים נתנו דעתם לכך שהדגשת היסודות האובייקטיביים-חיצוניים של התפילה עלולים לדחוק את מקומם של היסודות הסובייקטיביים-פנימיים שלה, והזהירו: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג).
עיסוק מפורט יותר בהתמודדויות הנובעות ממיסוד התפילה אנו מוצאים בגמרא (ברכות, כט):
ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים
מאי קבע?
א"ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי
ורבנן אמרי דכל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר א"ר זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דלמא מטרידנא
אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה
הדעות השונות בגמרא מתייחסות להיבטים שונים שיכולים לנבוע ממיסוד התפילה, מהגברת הכפיפות על פני החירותיות, דבר שעלול ליצור מצב של "תפילת קבע". ביחס לשאלה מהו "קבע"? נאמרו ארבעה הסברים:
"שתפילתו דומה עליו כמשוי" – האתגר הנובע מכך שאדם מחוייב ו"צריך" לעשות (כפיפות) ולא משהו שהוא בוחר ו"רוצה" לעשות (חירותיות).
"שאינו אומרה בלשון תחנונים" - האתגר הכרוך בניתוב הרגש והנבעתו מתוך "מסגרת" של תפילה לעומת ביטוי ספונטאני.
"שאינו יכול לחדש בה דבר" – האתגר הנובע מחזרתיות של התפילה בנוסח ובזמנים קבועים. כנגד הרוטינה מוצג החידוש, אבל אז, עולה החשש מאיבוד הריכוז וטעות בתפילה.
"שאין מתפלל עם דמדומי חמה" – האתגר הקשור לזריזות להתפלל מייד עם הגיע זמנה הראוי של התפילה. דברים שאדם עושה מתוך מניע פנימי, מחירותיותו, הוא עושה במרץ רב יותר מאשר מה שעושה מתוך מוטיבציה חיצונית.
כדי להתמודד עם תפילה לאדם עם הפרעת קשב נתמקד בארבעת הנושאים שהוגדרו בגמרא:
התפקוד של הילד בתפילה יכול להיות קשור לעניין שכלי (הבנה של התפילה, עמדה כלפיה), רגשי (החיבור והרגשות שהתפילה מעוררת בו) והתנהגותי (הרגלים שרכש), וארבעת הפירושים בגמרא מתייחסים לממדים אלו.
משוי-מוטיבציה. התמודדות הקשורה ביחס אל המסגרתיות. עצם קיום המסגרת עלול "להבריח" את הילד מהתפילה, אם בגלל שהוא חש התנגדות למסגרת בכלל, או שהוא נרתע מאבדן החירות ומשך הזמן שעליו לשבת בתפילה, ואם בגלל שלא תמיד הוא מוצא טעם בתפילה והיא נשארת עבורו גוף בלי נשמה, מסגרת נטולת תוכן.
כדי לסייע לו ננסה לרכך לו את היחס למסגרות. נזכיר לו שהן עוזרות לנו להתמודד בחיים עם הרבה משימות, נסביר לו שלרוב החלקים של המסגרת יש טעם והגיון, גם למסגרת של התפילה. למשל, יש היגיון בקיומו של נוסח קבוע, ששומר על קיום התפילה בכל מיני מצבים שעוברים על האדם. יתירה מזו. גם כאשר לא מצליחים לכווין און לחוש רגש בתפילה, והיא נדמית לנו כמו גוף, לא דבר ריק הוא. יש חשיבות רבה ופעולות רוחניות שנעשות גם מתוך המילים בלבד (נפש החיים, פרק ה', חלק הפרקים לאחר שער ג') ולכן הגר"א הסביר שגם תפילה בלי כוונה היא כמו קרבן מנחה.
בהקשר זה יש ליתן הדעת על סגנונו הייחודי של "מנגנון הגמול" של אנשים עם הפרעת קשב. הם זקוקים לתגמולים תכופים, נוטים "לשכוח" מהר, "אנשי ההווה" שפחות מונעים משיקולי עתיד מרוחק. הם נוטים לאיבוד עניין בקלות. ייתכן שחלקם נוטים לפתח סבילות וזקוקים לרמת תגמול הולכת וגוברת. גמול יכול להיות תועלת חומרית, הנאה רגשית, חוויה אינטלקטואלית, תחושת שייכות ואפילו תחושת הסיפוק של "עשיית הראוי". כדי שהילד יוכל לחוש סיפוק מ"עשיית הראוי" נדרש להגביר אצלו את תחושת האחריות. דא עקא, שדמויות סמכות נוטות לתפוס ילדים חירותיים כבלתי אחראים מספיק, ולכן הם משאירים אחריות רבה בידים שלהם. הם "לוקחים" מהילד את האחריות שלו על משימות חייו ובכך מעבירים לו מסר סמוי שהתפקוד שלו הוא "בעייה" של המבוגר ולא של הילד. במצב זה, דווקא רצונם לעזור משיג תוצאה הפוכה (ראו מעשה רב והטבח, יומא פז). חשוב לזכור שגם כאשר לוקחים מהילד חלק מהאחריות על תפקידיו, זו "הלוואה" זמנית הנעשית בגלל שהילד זקוק לעזרה חיצונית ואינו בשל לשאת בכל נטל האחריות, אולם לעולם יסוד האחריות נמצא אצל הילד, בחינת אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא (משלי, ט, יב).
תחנונים-רגש. להצליח למצוא את עצמו בתוך התפילה שנוסחה בצורה הגיונית ושיטתית על ידי אחרים. לבטא את העולם החירותי האינדיבידואלי בתוך מסגרת קבועה ואוניברסלית. כדי לעמוד במשימה כבירה זו, תחילה על האדם להכיר את החלק האישי שלו בתפילה ורק לאחר מכן לעבוד על יציקת החוויה האישית שלו אל תוך התבניות שיצרו אנשי כנסת הגדולה. פיתוח החלק האישי יכול להיעשות בעזרת תפילה במילים אישיות. חשוב לזכור שכשחז"ל מיסדו את התפילה הם כלל וכלל לא התכוונו לבטל את המימד הספונטאני והאישי בתפילה, הם רק נתנו תבנית כללית והשאירו ביד כל אדם ליצוק את רוחו לתוכה, לבטא את העצמיות הייחודית שלו בתוך מסגרת כללית.
בהקשר זה יש ליתן מקום לחוויה, טעם, משמעות וסיפוק מהתפילה. להזכיר את חשיבותה, להדגיש את חשיבות המאמץ גם למול הישג שנראה זעום. מאידך, לא להסס לחשוב על פתרונות יצירתיים, כמו התייעצות עם רב לגבי מצבים בהם יש להעדיף שהילד יתפלל תפילה קצרה או לגבי הגבלת זמן ההשתתפות בתפילה (בהקשר זה יצויין כי תפיסת הזמן של חלק מהאנשים עם הפרעת קשב לא תמיד קשובה לזמן הריאלי-קלנדרי, מה שעשוי לגרום לתחושה שהתפילה תתארך עד אין קץ ולכן לנסות לחמוק ממנה מבעוד מועד. יש לשקול להגדיר זמנים קבועים לסיום התפילה, שלא בכפוף לזמן התפילה עצמה, בהתאם ליכולתיהם, ולשחרר אותם מייד בהגיע הזמן).
אפשר ליצור זיקה עם חוויות חיוביות, למשל להעדיף בית כנסת בו יש אלמנטים שהבן יכול להתחבר אליהם, כמו אסתטיקה, שירה מפותחת, אווירה שאליה הוא מתחבר או "קידושים" וכיבודים. אין בכך פגם (פירוש המשנה לרמב"ם, פרק חלק, "קרא ואתן לך אגוזים").
חידוש-שכל. להצליח לבטא את עצמו בצורה רעננה ואקוטאלית, גם בתוך נוסח חזרתי. בכלל זה ההבנה מה עשוים בתפילה. גם אם לאחרים די בחינוך "רגיל", אנשים עם הפרעת קשב לא בהכרח הולכים בתלם, הם זקוקים לתיווך והנגשה. חשוב לתת את הדעת לרגישות הגבוהה של אנשים חירתיים כלפי חזרתיות ההולכת וסובבת. הדבר יכול להעלות תחושות שיעמום, ניכור ומיאוס. כדי לעזור לו להתמודד (לא רק עם התפילה) ננסה לסייע לו לייצר אקטואליזציה בתוך החזרתיות, למצוא דרכים ליצוק תוכן רענן בתוך המסגרת של התפילה, בבחינת "שיר חדש אזמרה לך". למשל לכרוך בין התמודדויות יומיומיות לתפילה, כך שלחווית שגרתיות כלשהי יהיה אזכור בתפילה, כמו מבחן או תחרות בהפסקה. כאשר יש קשר טוב בין אנשים, הם משתפים זה את זה בשגרת יומם, לא רק באירועים דרמטיים. אחת הדרכים להגביר חיבור של הילד לתפילה, היא חיזוק הקשר הורה ילד. ישנו קשר בין האופן שבו הילד תופס את ההורה שלו לאופן שבו הוא ממשיג לעצמו את דמות הבורא. כאשר הורה קשוב לילד, מעודד שיח איתו, מפגין הורות רגישה – הוא מניח את התשתית הפסיכולוגית עליה יבסס הילד את הקשר הרוחני שלו עם הבורא.
כדי לסייע בהתמודדות, רצוי להזמין שיח פתוח על הקשיים בתפילה, בלי שהילד/נער יחוש מאויים להביע קשיים/תסכולים/תהיות. לאפשר שיח אודות המתח בין החירותיות לכפיפות בתפילה, בין תפיל קבע לתפילת תחנונית. לנרמל עבורו את הקושי, להסביר שאכן תפילה היא "עבודה" רבה, ועבור אנשים עם הפרעת קשב על אחת כמה וכמה. כיוצא, להסביר שגם הקושי להתרכז הוא נורמלי. הקושי למקד קשב בזמן התפילה יכול ליצור חווית ריקנות ותסכול. הילד עלול לחוש שהוא לא עושה את הדבר האמתי – אינו מצליח לכוון בתפילה, וממילא לחוש מיותר ולא מחובר. אפשר להסביר לו שלא בכדי בתלמוד ירושלמי הביא דברי חכמי ישראל אודות האתגר בכוונה בתפילה (ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד): אמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. ובפירוש 'פני-משה' באר, שהיו טרודים בלימוד התורה ולכן התקשו לכוון. מכל מקום למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה (וגדולה מזו ראו בטור או"ח, צח, בשם מהרם מרוטנבורג), ועל אחת כמה אנשים המתקשים בקשב וריכוז.
זריזות-התנהגות. היכולת לעשות משימה של מישהו אחר בזריזות, לעשות רצונו כרצונך, לעורר בעצמי התלהבות למשהו שהוא לא אני, היא יכולת מדהימה שמשקפת רמה גבוהה מאוד של שליטה עצמית. הורים רבים מתלוננים שכשהוא רוה הוא יכול. תלונת פרעה. זו התשובה הגבוהה ביותר לתלונה זו. הפרק הזה מתייחס להיבט המעשי. יצירת פעולה חיצונית של התלהבות מעבירה את זה פנימה. ברמה ההתנהגותית דברים שיכולים לסייע בביטוי עצמי בתפילה היא ליצור סביבה שתאפשר לילד להיות פעיל פיזית, לנוע, להתפלל בקול, להיות שליח ציבור, וכיוצא. לא לחכות לתסכול והשעמום שיבוא מהילד. להקדים אותו.
אם נזהה שהקושי של הילד הוא יותר עם החלק החיצוני-מעשי של התפילה, כבר נוכל להעלות על דעתינו דרכים שונות לחבר אותו לחלקים נוספים שקיימים בתפילה ובכך ליצור אצלו חוויה חיובית כלפי התפילה. אנחנו כל העת מאזנים בין מסגרת לתוכן, לפעמים אנחנו קצת מגזימים עם איזון לטובת התוכן. ילדים עם הפרעת קשב רגישים לזה והם מגיבים בהתנגדות, בהבעת חוסר חיבור, בתחושת זיוף ולעיתים בהתנגדות. הם רגישים יותר להתרוקנות יין התוכן מחבית המסגרת. המתח בין תפילת קבע לתפילת רחמים, מקביל למתח בין החירותיות לכפיפות. כאשר אנשי כנסת הגדולה קבעו את שינוי הדגש מתפילה ספונטאנית לתפילה ממוסדת, הם היו ערים לסיכון הכרוך בכך בפגיעה ברכיב הפנימי-חירותי של התפילה, אך הם ידעו שבלאו הכי, בכל תחום אחר אדם צריך ללמוד לכפוף עצמו וליצוק את החירותיות שלו בתוך מסגרת רבועה. עיקרון מהותי זה התקיים בעבודת הקרבנות, וחכמים הניחו כבר בתחילת בית שני את התשתית לקיומו של עקרון זה בעבודת התפילה (ברכות כו, תפילות כנגד תמידין תקנום).
אני חושב שהעובדה שהנושא כה חשוב לכם ומעסיק אתכם ועם זאת אתם עירניים לרגשות, לסגנון של הילד ולצורך לחנוך אותו לפי דרכו, היא חשובה וראויה להערכה.
תנשמו עמוק. חלק מהדברים שאתם משקיעים היום יצמחו עוד הרבה שנים, כמו חרוב. תחזקנה ידיכם. תמשיכו להשקיע, ללמוד על הילד, להשתכלל ולהתפתח. מדבריכם אפשר לשער שההתמודדות שלו עם תפילה משקפת התמודדויות נוספות בחייו, ולכן הצלחה בכל אחד מהמימדים עשוי ליצור אצלו תחושת שליטה עצמית והצלחה.

מאחל לכם לראות בהצלחתו של הילד עם שאר ילדיכם
חיים
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן