מה המשמעות והערך של אשה בעיני היהדות?

מה המשמעות והערך של אשה בעיני היהדות?

שלום לצוות המדהים של אתר אקשיבה,
יש לי שאלה שמנקרת בי הרבה זמן, והיא נוגעת בנקודות הפנימיות ביותר של הזהות והערך העצמי שלי כאשה-יהודיה.
הספור של פילגש בגבעה. לא הרבה מדברים עליו מעבר ללימוד הפשט בביה"ס. כשנתקלתי בו לאחרונה עלו בי שאלות קשות:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא
הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם"-
האיש הזקן שמארח את הלוי ופילגשו מגן ככל יכולתו על האורח שלו מפני אנשי בנימין. בתמורה הוא מציע להם את *הבת* שלו ואת הפילגש, שיעשו בהן כטוב בעינהם.
סיפור דומה מאוד יש בחומש בראשית. לוט מיצע את שתי בנותיו להמונים הצובאים על דלתותיו: הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם.
ואני שואלת, איך דבר כזה מתאפשר מוסרית?? בשני המקרים מדובר בדמות חיובית שמנסה להגן ולעזור לגבר על חשבון נשים בידיעה שיענו אותן, וייסרו אותן בצורה מזעזעת.
בהמשך הסיפור של הפילגש, מאפשרים שאר השבטים לבני בנימין לחטוף נשים מחוללות בכרמים ע"מ לא להפר בכך את השבועה שנשבעו שלא לתת מבנותיהם לשבט בנימין. שוב- האשה נתפסת כחפץ בלי שום רצון עצמי, שהגבר יכול לחטוף כרצונו שלא על דעתה.
נכון שאיננו יכולים להבין לעמוק ולשפוט. מצד שני, תורה היא, ולימוד היא צריכה.
מאוד הייתי רוצה להבין את הנושא הזה, כי הדורות כל כך שונים היום אבל מלמדים אותנו שזאת התורה לא תהא מוחלפת והיא רלוונטית כמו שהייתה אז.
אז מה ההבנה מסיפורים כאלו צריכה להיות? האם באמת כבוד גופה, רגשותיה ודעתה של אשה פחותים מכבוד גופו, רגשותיו ורצונו של גבר?

תשובה

שלום וברכה, שואלת יקרה.
שאלה יפה שאלת, החשיבות להבין את דברי התורה, ולקלוט את הרלוונטיות שלהם, היא אחת המלאכות החשובות ביותר המוטלות על כל יהודי. וחשוב מאד לברר את כל הנושאים עליהם את מדברת, שהם נוגעים כמעט לכל אחד באשר הוא. ואני חב לך תודה אישית על אפשרות נוספת לברר עוד פרשייה ולפרש אותה שתהא מובנת ועכשווית.
ראשית אעשה סדר, בדברייך כלולים שני נושאים או אפילו שלשה. א. ביאור פרשת פילגש בגבעה, ומעשה לוט. ב. האקטואליות של התורה והנביאים לאור השינויים הגדולים שחלו במשך הדורות. ג. יחסה של התורה למעמד האשה. האמת שנושאים אלו עמוקים מאד ודורשים למידה ארוכת טווח, ולא שייך למצות בתשובה אחת את מעמד התורה בנושאים אלו, אך אנסה לתת פתח על קצה המזלג.
אני רוצה לפתוח ולברר דווקא בביאור מעשה פילגש בגבעה ומעשה לוט, ומשם אמשיך לשאר דברייך. ובכן, את כותבת, 'בשני המקרים מדובר בדמות חיובית', הנחה זו גרמה לך לתמוה איך דמות חיובית כל כך עשתה מעשה כזה. אך האמת שאינני יודע מדוע החלטת שמדובר באנשים חיוביים. לוט היה רשע כמו שנראה גם מפשט המקרא, וגם כך מבואר בדברי חז"ל לרוב, עד שמבואר שכאשר לוט היה עם אברהם לא נגלה אליו ה' כיון שלוט הרשע היה עמו [רש"י בראשית יג, יד], ואף שהיה לוט יותר הגון משאר אנשי סדום עדיין אין זה מלמד שהיה דמות חיובית. והזקן שהכניס את הלוי לביתו, אף אמנם שלא נודע מי הוא, והוא התנהג באופן חיובי יותר משאר בני עירו, וממש כמו לוט הוא היה היחיד שהכניס אורחים לביתו, אך עדיין אין ללמוד מכך שהיה דמות חיובית. [אמנם יש מקום לשים לב לכך שאדם יכול לעשות מעשים אצילים מאד וללכת נגד הזרם ועדיין אין לו תעודת יושר, וכן להיפך אדם יכול לעשות מעשים מאד רעים ועדיין לא כולו רע, אפשר למצוא בו מעשים אציליים, בקיצור לא הכל שחור לבן דמות שלילית יכול לעשות מעשים טובים, וכן להיפך...].
ובאמת חז"ל הקדושים ביקרו את מעשיו של לוט, והמפרשים דנו אם אותה ביקורת קיימת גם על מעשי אותו זקן. וכדלהלן:
וכך מובא במדרש (תנחומא וירא יב) 'ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים, מכאן אתה למד שבשעה שנתפרש מן אברהם וכתיב בו ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן זה סדום, ראה לוט שהיו אנשי סדום שטופין בזמה בחר בסדום להיות עושה כמעשיהן, מנין שכן הוא אומר להם לאנשי סדום הנה נא לי שתי בנות וגו' בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך לעצמך את משמרן, ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, אמר רבי נחמן מנין שכל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עבירה סוף מאכילין אותו מבשרו מלוט'.
הרמב"ן (בראשית יט ח) כתב על מעשיו אלו של לוט, 'מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו'. בהמשך דבריו מביא הרמב"ן סימוכין לדבריו מדברי המדרש תנחומא הנזכרים. ובהמשך כותב 'כי ענין פילגש בגבעה אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו'. כלומר, לבד מה שאיננו יודעים מי היה האיש, וגם לא קיבל אישור על מעשיו, כותב הרמב"ן שלא הייתה כוונתו באמת לתת את בתו, וידע שלא יחפצו בה. כל זה אחר שהנביא מקדים בתחילת הסיפור (שופטים יט א) 'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל...' וכתבו המפרשים (רלב"ג, מצודת דוד) שפסוק זה בא כהקדמה לפרש איך אירעו מעשים כאלו, ולזאת הקדימו שלא היה מלך בישראל ולא היה מי שיוכיח את החוטאים, גם בסוף כל המעשה הזה מסיים הנביא ואומר (שופטים כא כה) 'בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה'. בקיצור, סיפורו של לוט וסיפור פילגש בגבעה לא מהווים מדד ליחס התורה אל הנשים. וגם לא הייתי מוכיח מכך על מעמדה של האשה אצל שאר העמים בזמנם, כי מעשים אלו הם יוצאים מן הכלל ומבוארים כמעשים יוצאי דופן.
השאלה השנייה ששאלת ממעשה פילגש בגבעה, ממה שמאפשרים שאר השבטים לבני בנימין לחטוף נשים מחוללות בכרמים, על מנת לא להפר בכך את השבועה שנשבעו שלא לתת מבנותיהם לשבט בנימין, כוונתך על הכתוב (שופטים פרק כא, כ כא כג) 'וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן... וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם'. שבט בנימין עמד לפני הכחדה, כיון שכל השבטים נשבעו שלא ליתן את בנותיהן לשבט בנימין, הם ביקשו עצה מזקני העדה מה לעשות, והנה הם מייעצים להם לחטוף נשים ולישא אותן, וכך לא יעברו השבטים על השבועה כי השבועה הייתה שלא ליתן נשים לשבט בנימין, אבל אם הם ינשאו ללא רשות אבותיהן אין בכך עבירה על השבועה. העצה אמנם עצה טובה, אך היתכן שישתמשו בבנות ישראל לצורך זה? האם יתכן שזקני העדה [הסנהדרין, ראי ערוך השולחן אבן העזר סימן מב סעיף ד] ייעצו עצה שכזו, היכן כבוד האשה?
זו שאלה קשה מאד. המעשה הזה נראה תמוה מאד, וביחוד שהוא נעשה על פי הסנהדרין, ראיתי בספר 'פרשיות בספרי הנביאים' [מאת הרב יצחק לוי], שמיישב את הקושיה, הוא מבאר שהשורש ח-ט-פ, אין פירושו רק לקחת בחזקה, אלא גם לעשות מעשה במהירות ובחפזון, כגון 'כחוטף מצוה מן השוק' (מנחות ל א) שהכוונה ללא טורח. וכן 'חוטפין קריאת שמע' (תנחומא בלק יב). 'אמן חטופה' (ברכות מז א) מפרש בערוך (ערך אמן) שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה. ואם כן יש לפרש שאין הכוונה שהזקנים יעצו לחטוף את הנשים בחוזקה, נגד דעת הנשים. אלא הכוונה להחליט על הנישואין בחופזה, שלא כדרך העולם הרגילה להחליט אחר התבוננות מעמיקה, אלא למהר בהחלטה ולהחליט על נישואין, וכך גם לשון 'מן המחוללות אשר גזלו' לא מתפרש שגזלו את הנשים ממש, אלא שלקחום שלא כדרך הרגילה על ידי בקשת רשות מאביהם, ולכן זה נחשב כעין גזל, אבל אין הכוונה שחטפו וגזלו את הנשים נגד רצונן.
אך ברצוני להציע שגם אם נפרש את הפסוק כפשוטו [וכך אני מעדיף, הפירוש הקודם נראה לי די דחוק], יש מקום להבין את הפרשייה הסבוכה הזו. וכאן חשוב להקדים הקדמה חשובה. המבט שאנו מביטים על החיים – על הקיום באופן כללי, הוא מבט מאד מצומצם, אנו רואים את עצמינו בלבד, ובהחלט כך טבע האדם לראות את צרכיו האישיים כחזות הכל, והיהדות גם לא גורסת [לפחות לפי התפיסה שלי] מחיקה של האישיות של האדם למען הכלל, האדם קיים כפרט וצריך להיות קיים [ראי בהקדמה לשערי יושר], אמנם הפרט קיים למען הכלל, כלומר, אין מציאות של יחיד הקיים למען עצמו - למען היחיד, עם ישראל הוא כגוף אחד שלם, וכל יחיד ויחיד מהווה חלק מן המבנה של גוף אחד שלם וגדול. ולכן קיום של כל יחיד כל כך חשוב, כל יחיד בעם שחסר הוא חסר מאותו גוף שלם, היחיד קיים וקיומו חשוב, אך לא מחמת שהוא יחיד אלא מחמת שהוא מהווה חלק מפסיפס המשלים תמונה אחת שלימה, ואם חלילה הוא נחסר, נחסר מהגוף השלם וכאילו כולו חסר. אם תבחיני יש כאן נתינת מקום מיוחדת מאד לכל יחיד ויחיד, כי לפי זה יהיה היחיד מה שיהיה הוא חלק מדבר גדול מאד, והוא חשוב כחלק מאותו דבר גדול.
באופן כללי האדם צריך לדאוג לקיומו ולצרכיו בכדי שהכלל יהיה שלם, תפקיד כל אחד לדאוג לקיום העצמי שלו כי על ידי כך יתקיים הכלל כולו. יש מקומות יוצאי דופן, מקרים של הוראת שעה, שבהם קיומו של הכלל עומד לפני הכחדה, ואז היחיד לא קיים, לא יתכן שנתחשב ברגשותיו של היחיד אם על ידי התחשבות ברגשותיו כל הכלל כולו לא יהיה קיים, כי אם כל הכלל לא יהיה קיים גם היחיד לא יהיה קיים, וגם בגלל שבאמת קיומו של הכלל חשוב, הוא העיקר, היחיד קיים רק מחמת שהוא חלק מהכלל וקיומו של הכלל תלוי בו. כך פירש הרבי מקוצק את המשנה 'אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני', כלומר, אם אין לי אני – הייחודיות שלי הפרטית לא קיימת, מי לי. וכשאני לעצמי – וכשאותה ייחודיות אינה קיימת אלא לעצמי בשבילי ולא למען הכלל, מה אני.
ובכן, מצבם של שבט בנימין שהיה נתון בסכנת הכחדה, היווה סכנת קיום לכלל כולו. הסכנה הזו אירעה פעמיים בפרשת פילגש בגבעה, פעם אחת בעצם היותם חטאים כל כך, ופעם שנייה כאשר נשבעו שלא לינשא לבני בנימין. ראיתי דבר נפלא בפירוש המלבי"ם בביאור עוד דבר תמוה במעשה של פילגש בגבעה, (סוף פרק יט) הנביא מספר שהלוי ניתח את גופת הפילגש לשנים עשר חלקים ורצה בכך לזעזע את עם ישראל על המעשה הנבזי שנעשה על ידי שבט בנימין. המעשה קשה מאד, מדוע? האם לא היה לו יכולת יותר קלה לזעזע? האם אין בכך זלזול בגופת הנפטרת?
המלבי"ם עומד על כך וכותב בזה הלשון, 'הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל. וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה, כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה, שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם, וכששלח הנתחים בודאי שלח ספור המעשה ג"כ להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ', עכ"ל. הדברים נוקבים עד התהום. קשה לנו לעכל אותם, אבל במחשבה קצת יותר רחבה וקצת יותר גבוהה אפשר להבין את הדברים.
סכנת ההכחדה של שבט בנימין מהווה סכנת הכחדה לכל הכלל כולו. וכך גם כשסכנת ההכחדה של השבט הופיעה באופן השני באותה פרשה [על ידי שלא נישאו לשבט בנימין] הסנהדרין דאגו לקיומו של העם, שתלוי בקיומם של כל היחידים, ולכן הורו הוראת שעה לחטוף נשים ולישא אותן, אין דרך אחרת להמשיך את הקיום של העם אלא על ידי כך. גם ההחלטה לצאת למלחמה גוררת בעקבותיה סכנת מוות לחלק מן העם, אלא שבכדי שכל העם ימשיך את קיומו ישנם מצבים בהם מתירים לעשות דברים שראייה צרה של 'כאן ועכשיו' זה נראה מעשה רע מאד, אבל במבט רחב יותר גבוה יותר, יש כאן מעשה גדול שחשוב לכלל כולו. הנשים האלו שחטפו אותן זכו להיות מקור חיות והמשך לכלל ישראל כולו, הן קיימו את שליחותן בעולם דרך זה שהם זכו לקיים את ההמשכיות של כלל ישראל. אני מודה קשה לנו לחשוב כך, אבל אני מנסה לראות דברים בעיניים יותר פקוחות לרווחה, במבט מרומם יותר וערכי יותר. האנושיות אינה נמדדת רק בעיניים מצומצמות של קצרי רואי כמוני. בכדי למדוד התנהגות כאנושית או לא, יש לפתוח את העיניים לרווחה ולהביט במבט מרומם על היקום. בדיוק כפי שילד קטן לא יבין כשאביו או רבו לא יתן לו לעשות ככל חפצו, ואם תשאל אותו הוא יאמר כי התנהגות זו אינה אנושית. כך בדיוק אנחנו מדמים כי האנושיות נמדדת רק על פי התנאים של הנחמדות והיופי הנראה בעיני קצרי רואי כשלנו. אך לא כן הדברים, היקום כולו הרבה יותר מרומם, ופעמים לשם קיומו יש לעשות פעולות לא נחמדות כל כך, ואחת מהנה, הן חטיפת הנשים על ידי בני בנימין.
מנקודת מבט זו, כל המבט על מעמדה של האשה משתנה. כאשר אנו מביטים על העולם כעולם הבא על תיקונו על ידי בני האדם, כאשר לכל אחד תפקיד משלו, אין מקום לדיון מהו מעמדה של האשה. האשה חשובה כמו האיש, שניהם נועדו לתיקון העולם, אך כל אחד מתקן אותו בצורה שלו. וכך לגבר יש תפקידים משלו ולאשה תפקידים משלה. אך ממש לא בעקבות מעלתו של האיש על האשה. אין הלכה אחת ואף לא רמז אחד בתורה הנותן מקום של כבוד לאיש יותר מלאשה. כבוד האשה חשוב כמו כבודו של האיש. מקומה המזולזל של האשה אינו משהו יהודי, זו דווקא נחלת שאר העמים. ודאי שכבודה של האשה עלה בדורות האחרונים, ומסתבר מאד שדווקא היהדות המנשבת רוח של כבוד לכל יצור וודאי לצלם אנוש, היא היא המשפיעה על כך, הדעות הרווחות יותר ויותר הנותנות כבוד לאיש כאשה, וכך לכל אדם, נובעות מהרוח הנושבת מן היהדות, הגורסת התנגדות מוחלטת לניצול וההתגברות של החזק על החלש, הגורסת כבוד חסד ורחמים על כל צלם אנוש. הרוח המוסרית המכבדת הזו מנשבת על ידי העם היהודי בהתמדה ובאדיקות עד שקולה של היהדות נשמע גם לשאר העמים ואט אט הם מנכסים לעצמם גם את הדרך הזו.
אלא שהעולם נוקט בדעה של שוויון, הם סבורים שאין חילוק בין איש לאשה גם בתפקידיהם. דבר שאינו נכון כלל על פי היהדות, כי על פי התורה לכל אחד יש תפקיד משלו, כשהחלוקה הגסה של התפקידים מחלקת בין תפקידו של הזכר לתפקידה של הנקבה. ושאר חילוקי התפקידים - חילוקי השליחות הדקים יותר, משתנים מאיש לאיש. בעולם שמדבר [בעיקר מדבר פחות עושה] כל הזמן על שוויון, בעולם שלא מבין ערכים של שליחות קשה מאד לתפוס חלוקה בין אדם לאדם ללא חילוקי מעמדות. רק אם מאמינים בחיים שנועדו למטרה מסוימת סופית שכולם כאחד חותרים לאותה מטרה, רק אם מאמינים שכל נשמות ישראל נשמה אחת היא המורכבת מהמון גופים מחולקים, רק אז אפשר להבין חילוקי תפקידים ולתפוס שחילוקי התפקידים לא מהווים שינויי מעמדות.
ועוד מילה אחת על הרלוונטיות של דברי התורה והנביאים, הרלוונטיות של הדברים לא חייבים להופיע בפשטות של הדברים, אלא בעומק שלהם. אני חושב שבדברים הללו שכתבתי עד הנה יש לכך דוגמה מצוינת. פרשת פילגש בגבעה נראית מרוחקת מאד מהמציאות של ימינו, בימינו אי אפשר אפילו לחלום שתקרה מציאות כמו המציאות המסופרת בנביא, עד שהקורא את הדברים תמיה ולא מבין איך יתכן שאי פעם הייתה מציאות שכזו. אך שימי לב, קצת העמקנו, ממש קצת, וכבר נעשו הדברים רלוונטיים לחלוטין, אני חושב שאפשר לצאת מפרשה זו עם מסר מאד חד וברור על מציאות החיים שלנו כאן, על תחושת השליחות שלנו, על המקום של היחיד, ועל מקומם של הרבים. על תחושת ההשתייכות אל הכלל ועל העשייה למענו. אלו דברים שיש בהם ממש מסר יום יומי. כך כל דברי התורה, וזהו יופיים של דברי התורה שכל דור ודור עם כל התהפוכות שחלו במשך הדורות תמיד ימצא היהודי את המסר – את ההנהגה הראויה, חרף השינויים שחלו מאז כתיבתם ומסירתם מסיני, אלא שכדרכה של תורה הארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, יש צורך להשקיע ולהעמיק הרבה בכדי להבין את הכוונה העמוקה של התורה, יהי רצון שנזכה תמיד להעמיק ולהבין את דברי התורה.
מקוה שהובנתי, ואם לא, תמיד אנו כאן באקשיבה לרשותך להמשיך ולדון בדברים, לחדדם, להקשות וליישב.
בברכה מרובה
שלמה
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
בפייסבוק
בטוויטר
בדוא"ל
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן