מאת:

התפרסם בתאריך:

18/12/2018

מה החלק שלי בתפילות של בעלי?

שאלה מקטגוריה:

בחודשים האחרונים אני שמה לב שבעלי לא הולך לתפילת ערבית. גם תפילת מנחה הוא לא ממש מקפיד. זה צורם לי אבל אני מנסה להעלים עין.

שמתי לב שהתפילין שלו נשארים בבית כל בוקר. ואז הבנתי שגם שחרית הוא לא מתפלל וגם לא מניח תפילין.

זה ממש ממש כאב לי אז ניגשתי לדבר איתו.

לדבריו זה קשה לו לאחרונה, הוא מרגיש קצת ריחוק, ולא מרגיש שהתפילה באה לו מהלב ולא מעוררת אצלו שום דבר. אז מוותר עליה.

ולטענתו זה עניין שלו, בינו לבין הקב"ה.

לי זה מאוד מפריע גם כי אני רוצה שהלך הבית יהיה שומר תורה ומצוות וגם שמאוד חשוב לי שהילדים ירגישו ויראו את אבא שלהם מתפלל וכו... יש לנו ארבעה בנים, כואב לי על הדוגמא האישית הבעיתית שהם מקבלים מאביהם.

האם אני אמורה להעלים עין ולא להתיחס לדבר?

האם לדבר איתו על כך? לשכנע אותו?

תשובה:

שואלת יקרה מאוד.

התעכבתי מעט בתשובתי אליך ולא בכדי.

לבך הטהור העולה מן המילים, הן בשאיפותיו הקדושות והמובנות כל כך והן בעדינות וברגישות כלפי בעלך ובדיקת הגבולות המיוחדת לך, רגשו אותי אך גם הציגו לפני שאלה גדולה, חשובה כואבת וכבדת משקל.

מחד, קיים כאן מצב שלכאורה, כפי שבעלך מציג אותו- הוא בין אדם לקונו. בעלך נמצא במקום של משבר רוחני כלשהו המשפיע עליו עמוקות. הקדמת ואמרת שהרקע שלכם הוא רקע חרדי של "מצוות אנשים מלומדה" ושהדברים אכן לא מורגשים מפנימיות הלב.

העובדה שמעצימה את הקושי הנה שמדובר בבעלך. לכאורה, אין ביכולתך או אין זה מתפקידך להיות המשגיח הרוחני שלו אביו או אמו, כי אם אשתו.

מאידך-

כל אלו ויותר אינם מנותקים ממך ומגורל ימיך. להיפך. ישנה השפעה עצומה של כל מעשה שלו על חייך האישיים, על הבית אותו אתם בונים ועל ילדיכם

בין כך ובין כך-

אליבא דאמת, יקירתי,

אי אפשר לנתק את חייו ולומר כי הם נפרדים וכי זה "עסק פרטי שלו" למרות שאפשר להבין כי כך הוא חש, כיוון שהוא נושא באחריות ההשלכה של מעשיו על הבית כולו.

כאשר בני זוג נישאים זה לזו הרי שהם, למעשה מתחייבים לאחריות הכבדה ביותר בחייהם.

הם מתחייבים לפני חייו של בן זוגם.

התקדמות שלהם, לקיחת אחריות על תחומים שונים, רוחניים וגשמיים מתחייבים מכח האחריות של האדם לחייו עצמו אך לא פחות מזה לחייו של בן הזוג שקשר את חייו בחייו.

לכשנולדים הילדים מערך האחריות מתרחב. התנהגותם של ההורים ובחירותיהם מעצבות את תוואי חייהם ואישיותם של פעוטות רכים ומשפיעות השפעה עמוקה על עצם זהותם ומבנה אישיותם.

אז מה בכל זאת עושה אדם שנקלע למשבר?

הרי גם בני זוג וגם הורים הנם סוף סוף בני אדם ונתונים להלכי רוח ולמצבים משתנים בחיים. משבר רוחני עשוי לפקוד אנשים לעיתים כמו גם משברים נפשיים וכלכליים.

היכן, אם כן מוטלת על האדם האחריות במצב כזה?

האחריות על האדם במצב כזה מוטלת עליו בתחום בקשת העזרה.

יתכן שאדם יקלע לקושי בניהול מערכת חיים יציבה מכל סוג שהוא. יתכן והחשק או המוטיבציה למחויבות שלו תרד או תתערער אבל מכח המחויבות והאחריות שלו לסביבתו

עליו להתעורר ולבקש עזרה.

מכח האחריות של אב למשפחה וכמנהיגה הרוחני ישנה ציפיה שגם במצב בו הוא נקלע למשבר רוחני יעשה נסיון לנהל את המשבר ולקבל כל עזרה שעשויה לתמוך בו מתוך אחריות למצבו שלו ומתוך אחריות למשפחה לה הוא מהווה ראש ואב.

אני כותבת את הדברים, יקירתי, לאחר שקראתי את שאלתך פעמים רבות ושניסיתי להבין, לפני השאלה "מה לעשות", מה, בעצם אמורה להיות ההתייחסות הפנימית, שלך עצמך, למציאות. התייחסות שמכילה את הקונפליקט משני צדדיו. מבינה את המציאות האישית הנתונה למשבר אך גם מבררת מעט את אותו קול בתוכך שאומר "כן מדובר בחיי שלי ובחיי ילדינו" ובעצם מבקשת להכיל את המשבר אך מעודדת את בן זוגה, בגלל האחריות ומתוקפה, לגשת ולקבל עזרה בנושא.

כמו בכל סוגיה שהיא, ככלל אני מאמינה כי השינוי האמיתי נמצא בעבודה הפנימית שלנו.

ובעיני הקטנות עיקרה של העבודה מונח באמון שלך ובברור שלך מול עצמך לציפיות שלך ממנו.

במילים אחרות, אני מאמינה שככל שתאמיני בכך שאין המשבר שלו מנותק ממך אולם אינך יכולה לגרום לאי מי לעשות משהו על כרחו ושהצפיה הבסיסית שלך ממנו מסתכמת בכך שלמען כולכם, יבקש עזרה לנפשו, הרי שמן הסתם הוא יחוש בכך.

איני באה ,חלילה, לומר לך מה לומר ואיך אם משום שכאשה החייבת בכבוד בעלה יש להזהר במשנה משלש ורבוע של זהירות והערכה בפרט שקשה היה לו, על פי תגובתו, עם מעורבותך. אם משום שאיני מכירה אתכם בכדי לדעת מה עשוי להוות מפתחות לליבו ואם משום שאלו דיני שמים, בעיני.

אני מבקשת רק להדהד לך את אותם קולות שלך עצמך, לחזק את תחושתך ולמצוא לה גדר להאחז בה וכוון ללכת אליו- אלו הם חיינו שלנו. של כולנו. זה בסדר להיות במשבר. אבל בגלל שאנחנו יחד, בגלל שאלו לא רק חייך ואתה הוא המנהיג של הבית- אנא. גש לחפש סיוע.

אמנם אשה אינה משגיח רוחני. גם לא אב ואם אך היא כן רעיה. רעיה ועקרו של בית שבחכמתה בנתה ביתה.

חכמת רעיה מתחילה ,כמובן, באוזן קשבת חמה ומכילה, ממשיכה אל הבנה עמוקה אבל גם יודעת לומר, בעדינות וברכות את הגבול. גבול ליבה.

את החכמה, חכמת נשים,

אותה קבלת מחונן הדעת, אותה שאמורה להביא תורת חסד על לשונך. כלומר- תורה ברורה, עם הבנה ברורה, עם גבול ברור, אך בחסד וכאור ללב-

אין לי ספק שתוכלי למצוא בתוכך. כמו גם את העוז והנחישות להביא את חייכם למקום מתוקן יותר.

גם זו אחריות.

אני חשה שאכן עליך להשאר עם היד על הדופק, רגישה ונחושה ויתכן מאוד שלא די יהיה בכך ותחושי שיווצר מצב בו יהיה נכון שלא להישאר לבד עם המציאות הזו. יתכן ובידיעתו של בעלך תבקשי את עזרה לחייכם.

ודבר נוסף שאיננו עוד "דבר נוסף" כי אם המרכזי.

גם הוא נפל בחלקה של האשה-

להתפלל.

התפללי עליו, על בעלך שהקדוש ברוך הוא יאיר את ליבו במתיקות ובעונג של הדבקות בו.

התפללי עליך שיתן בך את הכח לאתגר והנסיון שזמן לחייך ואת החכמה לפעול כרצונו והמשיכי להקשיב פנימה, בנאמנות ללבך היקר.

מתפללת עליך אף אני, יודעת עד כמה צר לה ,לנפשך היקרה, ושולחת לך את ליבי, הערכתי ותפילותי היוקדות.

שלך ועמך,

דקלה

<[email protected]

נ.ב תשובה נוספת בנושא http://www.akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%97-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9F/

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן