מאת:

התפרסם בתאריך:

13/09/2020

לא מרגישה אלול בכלל שקועה בבוץ של עצמי

שאלה מקטגוריה:

דבר ראשון תודה רבה על התגובות שלכם, הכתובות בטוב טעם ודעת, קראתי הרבה שאלות מתוך הספר ומאוד נתן לי מענה.
ועכשיו לבעיה
עוד שבוע וקצת נגמר אלול
ואני מרגישה כאילו אני בשיא הבין הזמנים
למה, למה למה?
למה אני ככה??
למה??
עוד פחות משבועיים ר"ה ואנה אני באה
לא מרגישה אלול בכלל. כל כך עמוק בבוץ של עצמי שאין לי תחושות לדברים שבקדושה. אין. הרגש לא עובד לי על זה.
זה מתסכל.
אני כל כך רוצה להרגיש קרובה לד', אני רוצה להתחבר אליו, לבכות לו ואני לא מצליחה.
אני ממש מרגישה מאחורה.
יותר דחוף לי לספק את התענוגות שלי, פחד כזה לפספס משהו מהעולם החיצון.
אני טבועה בתוך עצמי עם תאוות רצונות שלעולם לא יוכלו להתגשם כי הם לא טובים ומצד שני אני כן רוצה דברים רוחניים אבל או שלא מצליחה להגיע אליהם, רחוקים ממני, או שאני לא עושה כלום כי אין לי כוחות.
אוףףף
אני לא מובנת בעליל
אפילו לא לעצמי
מה קורה לי??
אני כל הזמן נשארת באותו משבצת
כל הזמן אני נמשכת לדברים לא משלנו
למה אני לא מרגישה מחוברת לד'??
אני רוצה להרגיש את זה בבפנים, באמת, וזה לא נוגע.
קשה לי עם התחושה הזו, אני שייכת, אני נמצאת, אבל בכלל לא.
אני מרגישה שאני רוצה לחתוך אבל אני לא רוצה באמת, אני יודעת שאני אתחיל גם כי אני חיה בבית שנושמים בו את האמת
כל יום אני שוב צריכה לחזק את עצמי מההתחלה למה כדאי להשאר טובה, למה לא לעשות את זה, למה לא ללכת לשם. כל יום כאילו נולדתי מחדש.
אני לא יכולה להמשיך ככה, אני לא בגיל שמשחקים בו בחול, אני בגיל משמעותי, שידוכים.
בתקופה האחרונה התעוררו בי כל מיני רגשות של גילאי טיפש עשרה. התנהגויות רצונות מעשים ועוד בנוסף לקורונה בכלל מצאתי את עצמי במקום נמוך. (עם פלא' לא חסום וסרטוני..)
כביכול מראה חיצוני הכל טוב ולא נראה שירדתי עד לדיותה תחתונה אבל בלב שלי ממש קשה לי. (הכשרתי את הפלא אחרי חודשיים, החברה שאני חיה לא יודעת על כך בכלל, אני לא רוצה את הפל', לא רוצה כאלה חיים בכלל, אבל מתלהבת מהפלא כמו מתלצית, אני כל פעם משתוקקת לרגע שאהיה בסביבה לא מוכרת, עיר חילונית, כדי שאוכל להסתובב בגלוי עם הפלא'. לא רוצה שהחברה תדע עליו כי לתקן רושם קשה הרבה יותר אבל אין לי כוחות וסיבה מספקת כדי לזרוק אותו, הפחד הזה…)
אבל זה לא נגמר בזה
פתאום צניעות הפך עלי למעמסה ובכנות אומר שאני ממש מתחברת אל הגוף שלי, היום ממש כבר קשה לי לכסות מרפקים ברכיים, לא רואים עלי בכלל (אני מתלבשת צנוע ) אבל בלב שלי קשה לי, יש לי כמו מן רצון לחשוף את הגוף, אבל תכלס אני מתביישת, אני לא יעיז לעשות את זה ליד אנשים צדיקים.
תפילות- לא בכיוון, באלול אולי משתדלת לשחרית אבל לא מחוברת למילות התפילה

החברות שלי כולם טובות צדיקות אבל אני פתאום מרגישה רחוקה מהם. מרגישה שאני פחות מהם
הרצונות שלי השתנו לא יודעת איך להגיד את זה
בשעה שכולם מתחזקות אותי עדין מעניין שטויות אינטרנט סרטים שירים וכו
הן מצליחות להתגבר, הן רוחניות -ואני בבור. כן. בבור עמוק של יאוש. לא מצליחה לצאת..
אני אומרת לד' מספרת, מבקשת עזרה משמים אבל בשפה רפה,בלי כונה חזקה ואמיתית כי אמרתי, הכל אצלי כבוי. לא מחוברת באמת לא לתורה ומצוות
אוףף
זה מתסכל
עוד שניה ראש השנה ואיפה אני בתוך זה??
לא עשיתי כלום
כלום
לא התחזקתי בשום דבר בשמים ובשום דבר קטן כי הכל גדול עלי
מתביישת להגיע כך חפוית ראש ואין לי מוצא
תעזרו לי בבקשה
תעזרו לי להגיע לאור בלב שלי, לחלק אלוקה שבי שאני לא מרגישה אותו
תעזרו לי להגשים את החלום שלי להיות עבד ד באמת.
אשמח לתשובה בהקדם
תודה.

תשובה:

שלום לך, יקרה

קראתי את השאלה שלך בכל לב, והזעקה שלך מהדהדת מסוף העולם ועד סופו, איזה געגוע אמיתי! איזה רצון וכיסופים! לקלף את הקליפות והשכבות ולהתקרב לה'. מה שנשאר מהאלול שלי ודאי יהיה 'מבקש' יותר בזכותך. (הנה זכות עצומה לבא עימה ליום הדין..) את לא מוותרת על עצמך ובאה עם דיבור אמיתי וכנה. וכבר אני בטוחה כי ההתבוננות האמיצה שלך בעצמך היא היא כבר הפתח, הרבה יותר מחודו של מחט, למלכו של עולם.

ואני יכולה לספר לך שאת השאלה הזו שמעתי מיותר מדי אנשים סביב, שהולכים ותוהים מה עם אלול שלי. איפה אני ואיפה הסביבה שלי. למה הלב שלי סגור. למה אני עושה הכל חוץ מלהתקרב. מזה, עוד יורדת. ולאן הגעתי… ויש תשובה, שאותה אני עונה גם לעצמי.

את מתארת תקופה של ריחוק מה', כשמבפנים חשוך ומנותק. המצב הזה נקרא בספרים מוחין דקטנות. אין חיבור, אין רגש, הכל כבד, לא מוצאים טעם בעולם רוחני. והיובש הזה הוא כר לעשבי בר, רצונות לא מתוקנים, תאוות וכו'. וזה מבהיל אותך, בגיל כזה רגיש, איך יכול להיות שהגעת למצב כזה… ואני רוצה להגיד לך, וואו, איזה בת מדהימה של ה', שעם הכל, ולמרות הכל, מחזיקה חזק בקרנות המזבח, מתפללת שחרית גם כשהלב סגור, בוחרת כל יום מחדש בטוב, לא חותכת, שומרת על גבולות בלבוש, מכשירה את הפלא… את לא עוזבת ידיים גם כשהכל כבד כל כך. איזה יהלומים את מביאה איתך ליום המלכת ה', כתר מלוכה! ותגידי איך, נו באמת, הרי אני כולי מלאה ברצונות רעים, תאוות הכל קשה, סגור, רפה? אבל האמת, שדווקא זה הנותן! כל כך קשה ועם כל מה שסובב אותך את חוצבת בתוכך כח להמשיך הלאה. איזה יקר זה לפני ה'.

יודעי דבר מלמדים אותנו שתקופה של קטנות היא דווקא הכנה לבניית קומה נוספת. מדרגה גדולה יותר. בוגרת יותר. פנימית ורצונית יותר. הבירור שבא בעקבות ערעור היסודות הוא הזדמנות לאדם לעלות דרגה, ולגלות יותר רצון בעבודת ה'. וזה בדיוק מה שאת עושה בשאלה שלך, בירור פנימי של המקום שלך שיכול להיות מנוף לגילוי רצון ה' גבוה יותר.

ומה עם כל החברות שלך? איך הם כאלה רוחניות ואת לא? (אגב, מי אמר לך??) זה מעורר קנאה כאן, בעיני בשר, אבל יש אמת אחרת. כתוב שעוברים לפני ה' בראש השנה כבני מרון, אחד אחד. וזה מגלה יסוד אמיתי, הקב"ה רוצה אותך לבד. את מה שאת מביאה לפניו. יש לך עבודת ה' ייחודית ופרטית, השביל שהוא רק שלך. עם קימה אחת על שבע נפילות והתיקונים הייחודיים שאת מתקנת בעולם. אולי שביל שנועד לגילוי רצון חזק יותר פנימי יותר, אישי יותר, עבודה של לב נשבר?

את מתארת אכזבה מעצמך על הרצונות הלא מתוקנים שאת מגלה בעצמך, על כך שאת מרגישה לא 'טובה' מבפנים. ואת רוצה להרגיש את החלק אלוק ממעל. בשביל זה חשוב שנבין מי אנחנו באמת.

ספר התניא כותב שיש שני כוחות באדם, הנפש הבהמית והנפש האלוקית. האני האמיתי שלך הוא חלק אלוק ממעל, כמו שכתבת, הנשמה שלך שחוצבה מהאור האין סוף, מ"עולם התענוג". ומאז היא רק משתוקקת להיות מחוברת עם שורשה ומחפשת את התענוג האינסופי הזה שנמצא רק בקשר עם הבורא.

לעומת זה, הנפש הבהמית מושכת למטה אל תענוגות חומריים, מתוך רצון לקבל בלי לתת מאומה מעצמנו. זהו חיפוש אחר מילוי בבורות ריקים, שמטרתו לקבל תחושת תענוג הגוף בצורה מהירה. הנפש הבהמית היא מקור התאוות והרצונות הלא מתוקנים והלא מרוסנים.

כלומר, יש סוס (הגוף, הנפש הבהמית) ויש רוכב (הנשמה). את, יקרה, את לא הסוס. את הרוכב. נשמע מהמכתב שלך שאת רוכבת שיודעת מה המטרה , אחת שלא רוצה לתת לסוס להשתולל ולעשות מה בראש שלו, אלא שהרצונות של הסוס נדמים לה כרצונותיו של הרוכב. ופה צריכה להיות ההפרדה. יש רצונות של סוס, אבל את היא הרוכב. כשהרוכב קצת חלש, הסוס מתחיל לקחת שליטה. צריך לחזק את הרוכב, תהילים, צדקה, אמונה, אולי קביעות קטנה ממש של לימוד כמו חומש או פרקי אבות. והרבה שמחה פשוטה במי שאת , מתוך הכרה בנצחונות שלך ,כמו זה שאת ממשיכה להתלבש בצורה שמכבדת אותך(את יודעת איזה זכות זו על אף מה שמתבלגן לך בלב?), את הכשרת את הפלאפון! זה קריעת ים!, את שולחת שאלה לאקשיבה, את מחפשת מוצא, את רוצה כל כך רוצה לכוון בתפילה לדבר עם ה', את מנסה. אל תתעסקי במה שאין בך כרגע, פשוט קחי זמן ותתחילי להודות על הטוב שיש בך, ויש בך המון. אזמרה לה' בעודי – בעוד טוב שיש בי. ובוודאי שהבלבול והעצב יברח מאור השכינה שתמשכי על נשמתך, והגעת ליעד.

{{

כן חשוב שנדע, יש ענין במילוי מאוזן ונכון של צרכי הנפש הבהמית , אך לא על חשבון הנפש האלוקית, אלא כעזר לה. הבורא בצד שלנו, הוא טבע בנו את כל מה שיש בנו ורוצה שנהנה בחיינו, אך הנאה בלא היזק. והתורה נותנת לנו את המינונים הנכונים. כל איסור תורה פירושו שבמקום הזה המילוי של הנפש הבהמית לא נכון לנו ואין לו קיום, וכלי ההנאה שלך מתחספסים ומתרסקים. התורה זה המדריך להנאה מאוזנת. ואם נפנים את זה, לא נרגיש שכל ההנאות הם בחוץ ואנחנו נותרנו רק עם העול.. אנחנו לא צריכים להתכחש לעובדה הנראית לעין שיש הנאות בחוץ, אנחנו פשוט סומכות על הקב"ה שאם נהנה כך מהחיים זה מתקיים, נהנה מהאוכל, מהיופי, מהקידמה, אבל אם זה יהיה במידה לא מאוזנת , או לא במקום, אז זה מחורר את הכלי וכל הזמן נחפש מילוי נוסף. יש לך רצונות ותאוות וכחות שמבהילים אותך ומקורם מהנפש הבהמית. אבל כבודם במקומם מונח בזמן ובמקום המיועדים להן ע"פ התורה שאז הם כלי שרת לנפש האלוקית.

לדוגמא, את מתארת שאת מתחברת לגוף שלך. וזה כל כך יפה! הגוף שלך כל כך חשוב שיש פרקים שלמים בחז"ל איך לשמור עליו נכון. בבריאות, בכיסוי, בכבוד. את מכבדת אותו כשאת מכסה אותו, את מכבדת את עצמך. זה לא כי הגוף הוא חטא ובושה, זה לא כתם שמכסים אותו, זה יהלום ששומרים עליו. ובעז"ה בקרוב תבני בית, לשכינה, ואת מייחדת את הגוף שלך למיועד לך היחידי , שידאג לך וירצה להיטיב לך. שם לרצון הזה שלך יש מקום חשוב מאד. כן, זו התמודדות לאזן את הרצונות, לשמור ולהגשים אותם במקומם ובזמנם, אבל הרצונות שלך כל כך בריאים, אנושיים, רצונות אלוקיים טובים ויגיעו לידי סיפוקם בעזרת ה' מתוך כבוד ושמחה, באופן של אושר לאורך זמן , במקום שיתפרצו כמו קיטור אל החלל. הרי קיטור שמחובר לצנרת הנכונה יכול לזיז מנוע גדול, ולפעול פעולות אדירות. לא חבל על האנרגיה?

}}

ואחרי שהבנו את זה נבין מהו אלול, אלול ששמענו עליו כל כך הרבה ויש מקום להתבונן בו מנקודת מבט חדשה.

בעצם, השאלה שלך היא עצמה בדיוק תמצית האלוליות, הרצון החזק יחד עם הלב השבור. זה בדיוק המצב שמאפשר צמיחה. מי שחושבת שהיא שלימה, היא חיה בסרט שהיא יש בה משהו. כי לפני השלב של תיקון המעשים יש את לשוב להיות עם ה'. אמנם, תיקון המעשים זה תנאי מוכרח בתשובה, אבל מהות התשובה האמיתית זה לשוב להיות עם ה' יתברך. וכן, אחרי זה אומרים לאדם, אתה שב אל ה' בכל ליבך אבל יש עליך לכלוכים, אז לך תנקה אותם, תשתנה\ ותהיה רציני אבל העיקר והמהות של אלול, של התשובה, זה לחיות עם ה'. להיזכר שיש סוס ויש רוכב, לתת כח לרוכב, ולגלות את כח הנשמה האלוקית שלך. וזה, זה באמת לא סיפור ככ גדול.. להיות בכיוון, זה העיקר.

תביני, הקדוש ברוך הוא לא מחפש אותך בפינה, והוא לא השוטר עם המקל שרוצה למצוא איפה את לא טובה. זה לא האלקים שלנו. ה' מאוהב בך, כן כן. איך שאת. את יקרה לו מאד, ברחמים גדולים הוא מחכה ומצפה מתי כבר נדפוק על פתחו, נדפוק בלי לברוח, ולתת יד לדופקים על דלתו בתשובה. וכי יש תשובה גדולה מהשאלה שלך? כמה רצון כנה ואמיתי לעשות את רצון ה'. לחיות עם ה'. זה פתח צר שאת יכולה לפתוח לאולם. הבנה חדשה בעומק של אלול משנה את החשיבה ופותחת את הלב. בשבוע שנותר, תקדישי את הזמן הזה לחזק את הנפש האלוקית. להתנער מהרצונות הלא מתוקנים ולהגיד לעצמך: האני האמיתי שלי רוצה אלוקות. ולתת קצת כח לרוכב הזה, עם אמירת תהילים קבועה, גם כשלא בא באמת . צדיקים אמרו שתהלים זה כמו ליפה, סקוטש חזק לנשמה, מנקה טוב טוב .

להיות בשמחה. מיד כשמחליטים כי אנו של ה' יתברך, זה בעצם שמחה גדולה . ולא ליפול לעצבות מהעבירות. אם אנחנו בעצבות זה כי אנחנו חושבת שתשובה זה להיות שלם במעשים וזה גורם לכבדות ולחוסר סיפוק כי זה בהרגשה למעלה מהיכולת שלנו. צריך לתקן ולהתנהג כראוי וכל אחד לפי המדריגה שלו. הקב"ה לא מוותר חלילה, ויש משפט על כל מעשה, אבל כשאדם שב אל ה', מאהבה, כלומר מחליט לחיות עם ה' עם קשר לה' והוא מתחרט על הזמנים שהוא רחוק, ושב להתחיל לחיות נכון , אז כבר מראה לה' שהוא חוזר אליו באמת, אז ה' מוחל לו וכל הקורות שמכבידות על הנפש בלי יכולת לזוז, הופכות למדורה אחת גדולה.

תודה לך, תודה שאפשרת לי הזדמנות לענות לך, לברר את הדברים החשובים האלו והשייכים לכולנו. את לא לבד, וגן עדן יש גם פה.

מאחלת לך אלול שמח, קרוב ואוהב.

שיפתחו לפנייך השמיים,

ויפתח הלב.

ותזכי לשנה טובה ומתוקה

כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקות,

כמו שאת באמת.

תמר ש.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"אקשיבה שלום, איך אפשר לקבל עדכונים ותשובות נוספות?"

תשובה: בכל דרך שרק תרצו!

באימייל? הזינו את כתובת המייל שלכם!
בוואצאפ? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם? לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בפייסבוק? לחצו על לייק לדף!
פופאפ צ'אט
דילוג לתוכן