לא מבין את ההבדל בין דתיים לחרדים בעניין הקמת המדינה

לא מבין את ההבדל בין דתיים לחרדים בעניין הקמת המדינה

שלום יש לי בבקשה שאלה
אני לא מצליח להבין את כל העניין של ההבדלים בין דתיים לחרדים ציונות וכל זה.. הרי יש תורה אחת ומה שגדולי הדור אומרים צריך לעשות לא? איך נוצר מצב שאותו ציבור של עובדי השם, יש כאלה אומרים צריך מדינה יש כאלה נגד ? מה ההבדלים בהשקפה? אשמח לתשובות תודה רבה.

תשובה

שלום שואל יקר.
השאלה שלך שאלה יסודית מאד. וחשוב מאד לבאר את הנקודה הזו. יש כאן שאלה אחת כללית יותר ושאלה פרטית יותר. כלומר, ישנה שאלה כללית, איך להתייחס למחלוקות בין שיטות מסוימות ביהדות, כאשר פעמים והמחלוקות הם ממש קיצוניות, האחד אומר אסור והשני אומר מצוה. האם דברה של היהדות הוא לא חד משמעי? שאלה שנייה שניגזרת מן השאלה הראשונה, היא השאלה של היחס אל המדינה. וכל שאר ההבדלים שבין הציונות הדתית לחרדים.
אתחיל בשאלה הראשונה. השאלה הזו קשה גם בסוגיות הלכתיות, הרי יש אמת אחת, ואיך יתכן שהאחד אומר חייב והשני אומר פטור. אך השאלה מציקה יותר כאשר המחלוקת היא השקפתית, בסוגיות הלכתיות חרף החומרה שבדברים, הן לא מראות על קו שונה, גם האומר חייב וגם האומר פטור או מצוה, הולכים באותו קו, המטרה היא אותה מטרה, מחלוקת על פרט בהלכות שבת לא מורה על מטרה שונה ברצון הבורא בשמירת שבת קודש. אך מחלוקת השקפתית ובעיקר כשהיא מחלוקת בנושא עקרוני וחשוב, מהווה פעמים רבות שתי גישות חלוקות שכל אחת מורה על מטרה אחרת על יעד אחר, כביכול מטרת החיים של עובד ה' מבית מדרש זה, ומטרת חייו של בית מדרש המתנגד לו, סותרים זה את זה. מהו רצון ה'? היתכן שמאותה תורה אפשר לדלות מסקנות חלוקות כל כך?
חשוב לומר, כי פעמים הקיצוניות והסתירה נראה כלפי חוץ יותר גדול ממה שהוא. אך סוף סוף גם אחר שננסה לקרב את השיטות החלוקות זו לזו, נראה הבדלים גדולים מאד, שמאד קשה לתפוס איך מתורה אחת יצאו שתי שיטות שונות כל כך זו מזו.
כשנעמיק ונתבונן עוד נראה כי אף שמחלוקת על פרט בהלכה יותר מתקבלת, ונראית פחות כמשנה סותרת, אך אין הדברים כן. פעמים רבות גם מחלוקת בהלכה מהלכות שבת יכולה להציג מטרה שונה ויעד שונה. אחר כל הלכה עומדת השקפה, ההלכות הן הן החלון דרכו אנו מציצים אל פנימיותה של התורה, כאשר התפיסה של פרטי ההלכות המרובים יוצרים פסיפס שממנו אפשר לדלות מהי השקפת התורה, ריבוי הפרטים של הלכות שבת יוצרים פסיפס שלם שבשלימותו אפשר להבין מה הוא רצון הבורא במנוחת השבת, לא תמיד הדברים ניכרים לכל לומד, לעומת מחלוקות השקפתיות בהם השוני ניכר לעין כל, עד שפעמים מה שגורסים בבית מדרש זה כהיפך רצון ה', בבית מדרש אחר נחשב לרצון ה', סוף דבר כל מציאות המחלוקת וריבוי השיטות ביהדות מציב את העומד מן הצד מבולבל ולא מבין, האם דברה של היהדות לא חד משמעי?
ידועים דברי חז"ל (עירובין דף יג עמוד ב) על מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל 'אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל'. כלומר, אף שאלו אולו דברי אלוקים חיים ונכנונים הם הלכה כבית הלל. ובמקום אחר אמרו חז"ל באופן נחרץ יותר (חגיגה דף ג עמוד ב) 'ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד, למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין תלמוד לומר משמרות, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר, אף דברי תורה חסירין ולא יתירין, תלמוד לומר נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין', עכ"ל הגמרא. דברים אלו זקוקים להסבר רב, איך יתכן ששני דברים סותרים נכונים, שניהם ניתנו מרועה אחד, ויתירה מכך, אם שניהם נכונים מדוע הלכה רק כאחד מהם.
אני חושב שהתשובה לשאלה זו נעוצה בדברי חז"ל שהקדמתי, ולשם כך יש להקדים נושא עמוק וחשוב. כתוב במדרש (בראשית רבה פרשת לך לך פרשה מד) 'לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות', עכ"ל. כלומר, רצון הבורא בקיום תורה ומצוות לתקן את הבריות, כל קיום התורה אינו אלא תוכנית המובילה לתיקון, תיקון האדם ותיקון העולם. תוכנית התיקון אינה תוכנית אנושית, היא תוכנית אלוקית. כאשר היעד והמטרה הנכסף מתקיים על ידי קיום כל התורה והמצוות.
תיקון העולם לא נעשה על ידי איש אחד. הוא נעשה על ידי כנסת ישראל לדורותיה, כך כל דור ודור נעשה עוד רובד של תיקון בעולם הזה, שנברא חסר בכדי שבני האדם יתקנוהו. תוכנית התיקון מגוונת, כשעל כל איש מוטל תפקיד אחר של תיקון. התיקון נעשה רק בהשתתפות כוללת של כנסת ישראל לדורותיה.
בורא עולם נתן לנו תורה שממנה אפשר לדלות דרכים רבות, התורה כוללת דרכים מרובות שכולן מובילות למקום אחד, לדביקות בה' להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. כולן מובילות לאותו תיקון סופי המוביל לגילוי יחודו יתברך. גדלותה של התורה שממנה אפשר לדלות את כל האפשרויות - את כל הדרכים – את כל הרבדים, שעל ידם נעשה אותו תיקון מוחלט. התורה האלוקית טומנת בתוכה חכמה גדולה כל כך שכל אדם מישראל יוכל למצוא בה את החלק שלו, את החלק המוטל עליו לתיקון. ולכן התורה כתובה באופן שניתן להפיק ממנה מסקנות שונות, אך אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הכללים מאד ברורים, לא כל אחד עושה בתורה כבתוך שלו. אך עדיין יש מרחב של אפשרויות שאינם יוצאים ממסגרת הכללים, שעל ידם יש יכולת לדלות עוד רובד ועוד דרך של תיקון. הכללים מאד נוקשים, מי שיצא מן המסגרת הנוקשה של הכללים ילקה באפיקורסות, ויצא מכלל עובדי ה'. אך מי שלומד את התורה עם הכללים המסורים מדור דור, עם הכבוד וההערכה לדורות קדמונים יכול לזכות ולמצוא מתוך התורה את דרכו הוא.
הדרכים המובילות לאותו מקום נראות פעמים כסותרות זו את זו, והתורה נכתבה באופן של יכולת להכיל את הסתירות האלו. וכך באופן נפלא ממש, לומד כל אחד לפי דרכו ומגלה את התגלית שלו באותה תורה. זה נפלא למתבונן, לדעתי זה אחד מן הדברים הנפלאים ביותר שיש בתורתינו הקדושה. התחום הברור מחד שממנו אין לזוז כמלוא נימה, ויכולת היצירה וריבוי הדרכים מאידך, כשכל אלו מובילים בסוף אל מקום אחד, אינו אלא כי התורה מעשה אלוקים המה.
כך נוצר מצב שפעמים תנא קדוש היה דעת יחיד, ונפסק שלא כמותו, אך דבריו דברי אלוקים חיים. ההלכה הרווחת נפסקה שלא כמותו, כי ההלכה - ההתנהגות של כלל ישראל תוביל אל התיקון בדרך שנפסקה ההלכה. אך על אותו תנא הוטל תפקיד אחר שונה מכולם, וכך הוא הגיע למסקנא שונה מן הרבים, וקיים את תפקיד התיקון המוטל עליו בדרכו הוא. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. עד ימינו אנו ישנם תופעות כאלו, הרוב קובע את ההלכה, וכך גם את ההשקפה. אך בכל דור שותל הקב"ה צדיקים שהולכים בדרך יחודית פרטית שונה מכולם, הם אלו הצדיקים שהוטל עליהם תפקיד שונה מכלל הציבור ולכן סייעום משמיא להגיע למסקנא שונה מכלל הציבור והם בדרכם המיוחדת מהווים מהלך של תיקון פרטי וייחודי המוטל עליהם מן שמיא.
זה כוונת חז"ל בכל הדרוש שהבאתי לעיל, חכמי התלמוד עמדו על גבולות הדינמיקה שיש בדברי תורה, חז"ל מתחילים בכך וקובעים מה תפקידה של התורה, חז"ל מתבטאים באופן מאד חד, הם קובעים מהי המטרה של כל התורה, 'דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים'. הקביעה של דברי התורה כחדורי מטרה למטרה מסוימת יכול להביא למחשבה שהעיקר זו המטרה, והיא משתנה, את הנידון הזה ביטאו חז"ל באומרם 'אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין, תלמוד לומר משמרות'. כלומר, הדברים קבועים כמסמרים. זאת התורה לא תהא מוחלפת. אם היא לא מוחלפת ולא משתנה, אולי אין מה לדלות ממנה אופנים ורבדים נוספים, אולי התורה חתומה ושוב אין מה לנסות להבינה ולדלות ממנה מקור לפי הלך הרוח שנושב בכל דור? את שאלה זו מבטאים חז"ל בדבריהם: 'אי מה מסמר זה חסר ולא יתר, אף דברי תורה חסירין ולא יתירין'. ועל כך עונים חז"ל, 'תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין'. עד כמה הפריון? עד כמה יכולים לדלות דרכים שונות מאותה תורה, על כך אומרים חז"ל: 'בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין'. אם כך שואל העומד מן הצד שמא אני שאינני בדרגה זו אינני יכול להביע עמדה, אינני יכול להחליט לאן אני שייך, 'שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה', על כך עונים חז"ל: 'תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין', כלומר, התורה נתונה לכל אחד ללמוד בה לפי הכללים, לפי האזנה המוחלטת לחכמיה, ודרכי הקנין ולהציב אתת עצמך במקום שאליך רוחך נמשכת, כמובן עם אותם הכללים שהם כמסמרות.
על היופי הנפלא הזה של ריבו יהשיטות מחד וכיוונם למטרה אחת מאידך, כיונו חז"ל באומרם (תענית לא א) 'אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו', לעתיד לבוא ישבו כל הצדיקים במחול – בעיגול, כל אחד ישב במקום אחר בזוית שונה, ממש כל אחד עובד את ה' ממקומו באופן שונה. אך לעתיד לבוא יתגלה שכולם יושבים במחול כולם יושבים בעיגול ומצביעים אל אותה מטרה, כולם חתרו לאותה נקודת אמצע, שם יראו באופן ברור את מטרתם המשותפת – האחת, שהיא דבקות בה', זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. רק לעתיד לבוא נראה באופן ברור עד כמה הדרכים מובילות לאותו מקום, טרם הגאולה המבנה של המטרה לא מספיק גלוי, לא גלוי מספיק לאן כל מחלוקת הובילה, רק אז כשכל הפסיפס יהיה בשלימותו נראה איך שביל אחר שביל בנוי לתפארה כתלפיות, תל שהכל פונים אליו, כשהכל מורים באצבע הנה זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
דומני שאחר הקדמה זו, הנידון של החילוק בין התפיסה החרדית לתפיסה של הציונות הדתית אינה קשה כל כך. החזון איש הגרי"ז סולוביצ'יק מבריסק הורו קו מאד ברור ושונה מעמיתם הראי"ה קוק זצ"ל. ההשקפה השונה מיסדה קו שונה מאד, שיש בו הרבה מאד השלכות מעשיות של הנהגה, במיוחד כאן בארץ הקודש. הדבר הזה נוגע תחילה ביחס אל התמסדות המדינה היהודית והשיבה אל ציון [שאמנם הרב קוק לא זכה לראותה בתקומתה אך ההכנות לכך כבר היו], האם לייחס לשיבה הזו פן גאולי או לא. המחלוקת הזו הובילה להרבה מאד השלכות מעשיות, הן ביחס לשותפות עם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, והן ביחס לצבא, ובאופן כללי אל היחס לכל האחריות שיש לנו אל המדינה שאינה שומרת תורה ומצוות. אני חושב שעל פי דברי תוכל להקיש ולהבין מה היחס אל מחלוקת זו כמו אל שאר המחלוקות שהיו בין צדיקי הדורות.
לא נשאר לנו אלא לקוות מתי כבר יגיע היום בו נזכה לראות את כל הצדיקים יושבים במחול ומורים באצבע, הנה זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
במקרה שיתעוררו לך עוד שאלות, או במקרה שתשובה זו לא מספקת אותך, אענה לך תמיד בשמחה
שלך
שלמה

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
בפייסבוק
בטוויטר
בדוא"ל
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן