חששות מבית של תורה

שלום!
השאיפה שלי היא להקים בית על אדני התורה והיראה ולהתחתן עם בן תורה שירצה ויאהב ללמוד.
השאלה היא, כיצד אדע שיש לי את הכוחות לכך? ומה יקרה אם בעתיד נצטרך עוד מקור פרנסה, כיצד ניתן לשלוח בעל שבע"ה מתעלה בלימודו או מפני הניסיונות הרבים שברחוב?

 

תשובה

שלום לך, שואלת יקרה!

מה שאלת?

אהבתי את כפילות לשונך בחיבור בעלך לעתיד אי"ה ללימוד, "שירצה" ו"יאהב", כי יש הרבה שרוצים – אך לא אוהבים. עם זאת, בכפילות הלשון אפשר גם לשמוע צליל עדין של חשש, ממקרה בו הבעל ירצה אך לא יאהב ללמוד, או גרוע מכך – לא ירצה ולא יאהב.

חשש נוסף שאותו ביטאת בפירוש נוגע לגוף שאלתך, והוא החשש מפני העתיד הצפון לכם. מה יהיה אם לא יהיה בך כוח לבית שכזה? ועוד חשש – מה יהיה אם תצטרכו עוד פרנסה? האם בעלך יצטרך לצאת ולעבוד ובכך לשים קץ לשאיפות הנשגבות של בית של תורה?

ומלבד החששות של אובדן החלום התורני – יש חשש נוסף, הנוגע ליציאתו של הבעל לרחוב ולניסיונותיו, במידה וייאלץ לצאת מחממת בית המדרש. האם יהיו לו ניסיונות? האם יעמוד בהם?

ובכן; ארבעה חששות, הגיוניים, מובנים, שיש לתת עליהם את הדעת.

אני מניח שרצית שאתייחס לגוף השאלה, אך ברשותך – בתשובה הבאה ארצה לעמוד על שתי נקודות; הן על גוף שאלתך בנוגע לבית של תורה – אך לפני כן, על עצם המושג ששמו "חשש".

כוחו האדיר של החשש

אז ראשית כל חשוב שתדעי שעל פי רוב – מקור החשש הינו בנפש בוגרת ומפוכחת, נפש שיודעת כי הרצוי והמצוי לא תמיד יושבים על אותו הספסל. החשש יכול לסייע לנו לנהל את צעדנו בתבונה, וזו מטרתו על פי רוב.

אנו נתקלים בחשש גם בשבתנו בחוסר מעש ("מה יהיה אם ייכנס לפה פתאום &^#%$ ו…") אך במקרים כאלו לא קשה לדחות אותו, כי הוא חלש למדי.

שדה הכוח המרכזי של החשש, הוא – הצמתים שבחיינו. המקומות בהם עלינו לקבל החלטות, ואנו מלאי חששות כרימון. במקומות האלו יש לו משקל רב, שהרי איננו צופי עתידות, ואנו פוחדים מההשלכות השליליות של בחירתנו.

במחוזות הספק – יש לחשש כוח גדול מאוד. לטוב – וגם לרע.

האם החשש הוא טוב או רע?

לכאורה – החשש מסייע לנו לשקול את צעדנו בצורה זהירה יותר, ולקבל החלטות נבונות יותר. ומשכך – הוא בהכרח דבר טוב מאוד. הלא כן?

ישנה קלישאה האומרת כי "איש לא מת מזהירות יתר, אך הפזיזות רצחה רבים". זה נשמע הגיוני ונחמד, אך האמת היא שזה לא תמיד נכון.

ביום זה בו נכתבת התשובה – כ"ז ניסן, שיש שקבעו אותו כ'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' – חשוב לזכור את מיליוני היהודים שמספר שנים לפני השואה כבר חשו את אדמת אירופה מתחילה לבעור תחת רגליהם, והבינו שאולי כדאי לברוח. חלק גדול ברחו בזמן וניצלו, אך מיליונים נוספים חששו לקום ביום בהיר, לוותר על כל נכסיהם ולצאת לארץ לא נודעת. בסופו של דבר, דווקא החשש מהעזיבה המוקדמת – הוא זה שהוביל אותם לידי הצורר הנאצי ימ"ש, וכשהחשש מהעזיבה פג וכולם הבינו שכדאי לברוח – כבר היה מאוחר מדי.

כשמונים שנה אחרי, ידיד שלי ששהה בבית הכנסת 'בני תורה' בהר נוף, ביום המר ונמהר בו נטבחו בו חמישה יהודים יקרים עד מאוד, סיפר לי כי ברגע שהבין מה קורה – חשב על פינה מסוימת להתחבא בה, וחשש מאוד לצאת החוצה ולברוח שמא בחוץ ממתין מחבל נוסף. בהחלטה של רגע התגבר על החשש ורץ החוצה. מסתבר כי דווקא ההתגברות על החשש – היא זו שהצילה את חייו.

כמובן שאינני בא להסביר את הסיבות הרוחניות, ואף לא הגשמיות, של האירועים הטראגיים הללו. אלא רק להתמקד בנקודת השאלה הטכנית, האם החשש מיטיב בהכרח, ומתברר שלא תמיד.

אז יש לנו פה כוח, כלי, שמחד יש לו יתרונות טובים ואין להתעלם מהם, ומאידך – הוא עלול לפגוע בנו.

איך מנהלים אותו נכון?

אז כמו בכל מידה, תמיד נוח לומר "צריך להיות נורמלי, לא שחור ולא לבן", אך מתברר שכדי לנהל נכון את כוחו של החשש, צריך אסטרטגיה קצת יותר מחוכמת מגישה 'פרווה'.  

לחשוש מהחשש, לחשוש מהיעדרו

הדרך בה אני חושב ופועל, היא באמצעות הכרה במקומו וכוחו של החשש, אך הצבת גבולות להשפעתו. לחשוש מהחשש. לחשוש מהיעדרו.

ובהרחבה:

החלטות חפוזות הן גרועות, בערך בכ-50% מהמקרים. לכן בשבתנו על מדוכה כלשהי, חשוב להושיב גם את ידידנו החשש על השולחן, לשאת ולתת עמו ולאפשר לו להשמיע את קולו. מה עלול לקרות אם כן, מה עלול לקרות אם לא…

בכל פעולה שאדם עושה – עליו להיות מודע לסיכונים שהוא נוטל על עצמו, וממילא לשקול האם הצעד שלו שווה את התועלת המופקת ממנו, ואת החששות הנובעים ממנו. אפשר שזו תובנה שטבועה בדברי חז"ל באבות (ב, א); "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה".

אתה לוקח סיכון? תדע מה אתה עלול להפסיד.

לשם כך כדאי להתאמץ ולאסוף מידע, לברר ולהתייעץ, כדי לקבל החלטה מושכלת יותר. כגודל הסיכון – כך גודל המאמץ שיש לעשות כדי לאסוף את המידע הזה.

מאידך גיסא, כשסיימנו להתייעץ עם אדון חשש, הגיע הזמן להגביל את הכוח שלו.

הגבלת החשש לא נעשית באופן רציונלי ומתוך שיקול נגדי המבהיר את התמונה וממזער את כוחו, אלא מתוך הבנה כי אם לא נעשה זאת הוא ישתק אותנו.

ניתן להבין זאת היטב מתוך משל החמור שהסתפק אם לגשת קודם לאכול מהחציר, או לשתות מהשוקת, ובסופו של דבר מת (ועד היום חוקרים אם מת מצמא או מרעב). לפעמים צריך לדעת שזהו. אספנו נתונים, חשבנו, התייעצנו – והגיע הזמן לנקוט בצעד.

אם יש צד חזק יותר בצומת, נפנה אליו. אם הספק הוא שקול – נבחר את הראשון שעומד מולנו וזהו. כך או כך נדע כי מיצינו את דרכי החקירה והבירור המתאימים, והגיע הזמן לפעול.

והיה לו נגיע למקום בו תצוץ חרטה על קבלת ההחלטה הקודמת, עלינו לומר לעצמנו "לא. לפי הנתונים שהיו אז – זו הייתה ההחלטה הנכונה. אין מקום לחרטה".

מפחד או פוחד?

ומאיפה אני יודע את כל זה? פשוט מאוד!

כתוב במשלי "אשרי אדם מפחד תמיד" ומשמע שהפחד והחשש הוא טוב. אך כתוב גם "פחדו בציון חטאים", ומשמע שהפחד הוא נחלת החוטאים. כיצד מתיישבים הדברים? על ידי ההבנה – מה מוביל את מה.

אם אנו נותנים לחשש לקדם אותנו, לחדד את הזהירות שלנו מפני החלטות שגויות – זה מעולה, אשרינו. הלשון "מפחד" היא משורש "מפעיל", אדם שיוצר את הפחד. מחייה אותו במודע. אולם, אם השורש הוא "נפעל" – "פחדו", אם הפחד מוביל אותנו, זה גרוע, מוביל להחלטות שגויות וממילא לחרטות שבהן מלאים הרשעים כרימון.

נמצא כי עלינו כבני אדם להכיר בחששות שלנו ובקיומם, אך לשלוט בהם ולנתב אותם. לוודא כל העת שהם מקדמים אותנו ולא מסיגים.

*   *   *

ומדוע סטיתי מהנושא המרכזי של השאלה, אל מחוזות החשש והספק? משום שראיתי בשאלתך אזכור חוזר של חששות מפני העתיד, שבין השיטין הופיעו בזעיר גם בשאלותייך הקודמות ששלחת בעבר.

כאמור, זה מצביע על נפש בוגרת וחכמה, אך חשוב מאוד לדעת לשים את החשש במקומו הראוי.

אחרי שעשינו זאת – הבנה וניגש אל גוף שאלתך.

בית של תורה – ששייך לתורה

ראשית כל, בשאלתך הצמדת שני מונחים שלדעתי אינם קשורים בהכרח זה לזה. "אברך כולל" (בעל המתעלה בלימודו ולא עוסק בפרנסה) ו"בית של תורה". כשלמעשה – המושגים לא קשורים בהכרח.

בית של תורה זהו כפשוטו, בית ששייך לתורה.

בית שבמרכזו ניצבת התורה. היא האידיאל הנעלה, היא השאיפה הטהורה, היא המתווה את הדרך בכל פרט. בבית הזה מקבלים החלטות בצורה תורנית, מחנכים ללימוד ואהבת תורה, ולקיום מצוותיה בשמחה כערך עליון.

יכול ויהא הבעל אברך כולל שלושה סדרים, וביתו אינו בית של תורה. כי הגם שהוא חי בתלם מסוים שהוכתב לו, הרי שבלבו ובלב בני ביתו, התורה אינה בהכרח הערך העליון, הנערץ, הנעלה והמקודש. הוא אינו עושה זאת מרצון, והחינוך בבית לא מוביל לאהבת תורה אמיתית (ראוי לציין שזה לא מצוי).

יכול ויהא אדם העוסק לפרנסתו במשך רוב שעות היום, וביתו – בית של תורה הוא. הילדים גדלים לאורה של התורה, של רבניה וגדוליה, התורה ועבודת ה' נוכחים בקבלת ההחלטות בבית, בשולחן השבת, בהנהגות ובשיח היומיומי.

בבית של תורה מחמיאים לילד על קיום מצווה, מוחאים לו כף על ברכה יפה, משדלים להקפדה על נטילת ידיים, על וויתור ועל תפילה. בבית של תורה נאמרים דברי תורה על שולחן השבת בצורה מעניינת וחיה, מספרים לילדים בהתלהבות על גדולי תורה ויורדים בהתרגשות לרחוב כשחולפת שיירה של הכנסת ס"ת. מובן שבבית של אברך קל הרבה יותר לחנך לכך, ומצוי יותר שאברך ישים לב לדברים כאלו – אך זה לא בהכרח.

ועוד, שכבר אמרו "אשתו זו ביתו", מה שנכון גם בהקשר הזה. כי חלק גדול מכך מושפע על ידי האישה. לא שהיא זו שצריכה לדחוף את בעלה ללימוד, ולהעיר לו על קיום מצוות וכדו', ממש לא. כשאשה מנסה לדחוף את בעלה – רק נזק עלול להיווצר מכך. אלא עד כמה היא עצמה מעריצה את התורה ואת לומדיה, האם היא משדרת לילדים את אהבת התורה ואהבת ה'. האישה לא יכולה להחליט עבור בעלה אם ירצה ללמוד, וודאי שלא אם יאהב ללמוד, אך היא יכולה לתת טון משמעותי בבית ולפיו לתורה יש מקום של כבוד מעל כל דבר אחר, ובכך להפוך את הבית לבית של תורה.

משכך, השאלה שלך מצטמצמת לחלק בו הבעל יושב ולומד, ולא לעצם המושג 'בית של תורה'. ניהול בית של תורה זה לא דורש הרבה מאמץ, אלא הסתכלות חיים ונורמות של ערכים. אותה אנרגיה שמושקעת בהנאה וההתלהבות מנברשת חדשה לסלון – יכולה להיות מופנית, לפחות באופן שווה, לחנוכייה חדשה או וטרינה מפוארת לנרות השבת הקדושים והיקרים מפז. 

והילדים מביטים בשקט. מצלמים. מפנימים.

"כיצד אדע שיש לי את הכוחות לכך?"

אלא ששאלתך מופנית גם לחלק שבו את רוצה שבעלך ישב וישקוד על אדני התורה, ואת בוגרת מספיק כדי להבין כי מציאות שכזו דורשת מהאישה לא מעט. הן בשל היותה המפרנסת העיקרית של הבית – משימה לא קלה כלל וכלל, והן בשל עול הטיפול בילדים ובבית שעשוי ליפול עלייך גם ברובו, גם אם בעלך ישוב בערב מהכולל ויסייע במה שיוכל – בפועל רוב היום העול רובץ עלייך.

ובכן, ארצה לחדש בקצרה, שלדעתי ניהול הבית והילדים זו משימה שלא משתנה הרבה בין בעל שלומד לבעל שעובד, בייחוד אם הוא שב מעבודתו בערב, עייף וסחוט ממאמץ פיזי ו/או נפשי. ההבדלים בין הבתים בהם הבעל נוטל חלק פעיל ואף מרכזי בתפעול הבית ובשמירה על הילדים, לבין בתים בהם האישה עושה את רוב ככל הדברים – לא קשור כלל לעיסוק הבעל, אלא לשעות בהן הבעל בבית, וכמובן לאופיו ולמוטיבציה שלו לסייע.

אברכים רבים מאוד מסייעים לנשותיהם בלי סוף, בלקיחת/החזרת הילדים ממוסדות הלימוד, בקניות, בניקיונות, בשמירה על הילדים בהפסקת הצהריים ועוד ועוד. לעומתם, יש אנשים עובדים שדווקא משום כך מרגישים שהם 'עושים מספיק בשביל הבית', גם מבלי לנקוף אצבע.

כיון שכך, עלייך לדעת כי יתכן שאם בעלך יהיה אברך זה ידרוש ממך מאמצים מרובים, אך במידה לא פחותה מכך – יתכן שדווקא אם הוא יהיה עובד, זה ידרוש מאמצים גדולים. השאלה לא תלויה בשאלת האברך או לא אברך.

פרנסה מנין

תחום הפרנסה – זה כבר סיפור אחר.

מדינת היהודים הואילה בטובה לתת מלגת דתות ללומדי תורה, בסך 858 ש"ח בחודש. (במאמר המוסגר חובה תמידית לחדד ולהדגיש כי רק המע"מ שאותו אברך משלם למדינה מדי חודש, בדיוק כמו כל אזרח אחר, מכפיל ומשלש את הסכום הזה בקלות רבה, לתשומת לב הקורא יאיר לפיד).

יש מסגרות כולל המוסיפות על מלגה זו סכום של כ-1000 עד 2000 שח בד"כ, שממנו אמור האברך לכלכל את בני ביתו. ולא, זה ממש לא קל. במיוחד אם יש משכנתה והוצאות בסיסיות נוספות.

אלא אם שפר מזלה של האישה לעבוד במשרה עם הכנסה גבוהה במיוחד, הרי שברמה הכלכלית – חיי האברכות על פי רוב הם חיי דחק. הם עשויים להיות גם חיי שמחה, משמעות ושלווה. אך עדיין רוב האברכים מתמודדים עם קשיים כלכליים לא פשוטים.

רוב בנות הסמינרים ניגשות לחתונה מתוך שאיפה ותשוקה לחיי תורה, שבהם הבעל ישב וישקוד על אדני התורה והיראה והן תזכינה לשכר הנצחי שהבטיחה להם המורה בשם התורה. אך במקרים רבים הן לא מפנימות דיין עד כמה זה ידרוש מהן, כמה ויתורים וכמה הקרבות. ולכן קורה רבות שהחיים מתחילים על מסלול אידיאלים מסוים, ובפועל מציאות החיים מנתבת את השאיפות, הרצונות ולעתים גם המעשים לכיוונים אחרים.

וכאן צץ לו החשש הגדול. את רוצה לחיות חיים של תורה, אך מנין תדעי שיהיו בך את הכוחות לכך? לעול הכלכלי? לוויתורים? להקרבה?

והתשובה היא – את לא תדעי!

הבה ננסה להקצין את מנעד הספק; מצד אחד – מנין לך שהקושי יהיה גדול? אולי בעלך ילמד במסגרת נדירה המשלמת מלגה גבוהה מאוד? אולי דוד עשיר יחליט לתמוך בכם? אולי תזכו בלוטו? ומאידך – אולי הקושי יהיה כה גדול עד שבעלך ייאלץ לצאת תוך חצי שנה לעבוד, אחרת תיזרקו מהדירה לרחובה של עיר? ואולי פתאום חס וחלילה, וחלילה וחס, תהיה סיבה כלשהי שתצריך הוצאה גדולה שלא תוכלו לעמוד בה בשום אופן, לולי שתצאו שניכם לעבוד במשרה מלאה?

כשמרחיבים את קצוות הספק מבינים כי אין לנו דרך לצפות את העתיד. ובדיוק כאן הוא המקום לבדוק את החשש.

האם הוא מקדם אותנו או מסיג?

החשש יכול לסייע לנו לראות נכוחה את הסיכונים האפשריים העתידיים, אך עלינו להפנים שלא הכל בשליטתנו. וכשאנו חוששים מדברים שאיננו יכולים לצפות – הרי שזה חשש שלא מקדם אותנו, כיון שאין לו סוף.

באותו מקום, או אפילו במקום רחוק יותר, עומדים חששותייך מפני ניסיונותיו של בעלך.

שימי לב; את חוששת שמא לא תהיה לכם פרנסה, ועל הצד שכך – שמא יצטרך לעזוב את לימודו ולצאת לעבוד, ועל הצד שכך – שמא יעבוד במקום לא תורני, ועל הצד שכך – שמא יהיו לו ניסיונות, ועל הצד שכך – שמא ייכשל בהם…

וכאן המקום לשאול – האם לא הלכנו רחוק מדי? האם אלו חששות שמקדמים אותנו או מרחיקים?

נראה לי שלפחות בנוגע לחלק מהחששות שהעלית התשובה ברורה.

ותכל'ס…

כמו תמיד – אנסה לרדת גם לרמה הפרקטית.

אדם שניגש למערכת נישואין מתוך רצון למצוא בן זוג המתאים לערכיו, לשאיפותיו, לאישיותו ולתשוקותיו – צריך להכיר את עצמו. לברר את רצונותיו, ערכיו והשקפותיו שלו, יהיו אשר יהיו, ולפי זה לנסות ולמצוא מישהו שיתאים לו.

המלצתי לך בעבר לקרוא ספרים העוסקים בנושאים ששאלת לגביהם, כמו תורתו ואומנותו של הרב יעקב בוצ'קובסקי ושאר ספריו הנפלאים, כדי לברר לעומק את הדברים ולדעת היכן את עומדת. בהתאמה לכך, עלייך להציב מטרה ואידיאל רציונלי, ולדעת כיצד לחתור אליה.

כאשר את נפגשת עם מישהו שעשוי להיות שותפך לחיים, עליכם לדון בדברים, עלייך לברר יחד עמו בנעימות, ולראות שרצונכם כעת פחות או יותר דומה, אך לדעת בבירור כי החיים מורכבים ועתירי הסתעפויות, וכי איננו צופי עתידות.

היום – את רוצה כך וכך. וזה מה שחשוב.

היום – את מגיעה עם מוכנות להקריב, להשתדל, לנסות.

במה שנוגע להיום יש לך מקום לחשוש (למשל – האם אכן הוא מחזיק בשאיפות דומות לשלי, או כלל לא, האם את יכולה לעמוד טוב יותר על מבנה אישיותו או לא, האם הליכותיו מצביעות על היותו בעל אישיות חיובית או לא וכדומה).

מה יהיה מחר – מנין נדע? חששות מסוג זה לא מקדמים אותנו, ולכן עלינו להניח להם, ולהכיר בכך שאנו בני אנוש, מוגבלים, מושפעים, משתנים.

זהו בינתיים. מתנצל על האריכות המרובה, לפעמים קל ומהר יותר לכתוב ארוך…

מקווה שסייעתי לך בהתקדמות לקראת בניית ביתך, ומאחל לך למצוא את זיווגך המתאים והראוי לך בקלות ובמהירות.

הרבה הצלחה!

ישראל כ.

[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
3 תגובות
  1. ענבר הגב

    תודה רבה על התשובה – זה מאד החכים והועיל!
    יש לי עוד שאלה קטנה. (השאלה קטנה אבל אולי התשובה גדולה… :))
    איך מגיעים לאידיאל הנשגב "בית של תורה"?

    • ישראל כ. הגב

      תודה רבה.
      אידיאל הבית של תורה, וכל אידיאל רציני אחר, ראשיתו בלמידה והמשכו בעבודה.
      את רוצה בית של תורה? קראי ספרים ושמעי הרצאות על חשיבותה של התורה, על גדולת לומדיה ועל הזוכה לידיעתה שהוא כמלאך הדר עם בני תמותה (לשון החז"א באגרות).
      ככל שתפנימי בלבך את המושג, את אמתותו ופנימיותו – כך יגבר חשקך ליטול בו חלק ולהתאמץ עבורו גם כשזה קשה.
      בהצלחה.

  2. ג'סיקה הגב

    וואו, תשובה ממש יפה ומסקנה ממש יפה! להתייחס למצב כפי שהוא עכשיו, ולא לחשוש אם זה לא מקדם אותנו לשום מקום.
    מעבר לזה, אנחנו צריכים להשליך את יהבנו על השם, לדעת שאני כרגע עושה את מה שיש בכוחי לעשות, והוא כבר יוביל אותי לאן שהכי טוב בשבילי.
    אני לדוגמא המפרנסת היחידה, הלכתי ללמוד מקצוע שמכניס הרבה כדי שבעלי יוכל ללמוד תורה ללא דאגות, ועם כל הבירורים והתיאורים, ולמרות מה שחיפשתי כל כך, לאט לאט גיליתי שממש קשה לבעלי לשבת יום שלם וללמוד. אז אני לא לוחצת, ממשיכה לפרנס ונותנת לו את המרחב לעשות מה שמתאים לו. אין בי שום חרטה כי השם יודע שאני עשיתי כל מה שיכלתי (ועדיין עושה) ואני יודעת שזה מה שהכי טוב בשבילי כי אם התחתנתי איתו אז סימן שזה מה שהשם רצה ואין אפשרות אחרת!!
    לשואלת היקרה, אני מציעה לך לשים לנגד עינייך תמיד לעשות את המיטב לפי המצב. החיים דינאמיים ומשתנים, ומי שמשנה אותם בשבילך זה לא אחר מאשר בורא העולם. שם הוא רוצה לראות אותך באותו רגע נתון – ושם את צריכה לעשות את הטוב בעיניו בלב שלם ושמח.
    אלו חיים שקטים, רגועים ונעימים, מלאי שמחה וסיפוק תמידיים, תחת הידיעה שתפקידי הוא רק למלא את המשבצת שבה שם אותי השם, ולא בוחרת אותה.
    מאחלת לך הצלחה בכל אשר תפני!

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן