זקוקה לתמיכה מבעלי אחרי לידה שקטה שעברתי

שלום,
מתנצלת מראש אם השאלה שלי לא הגיע למקום המתאים, אני מנסה…
יש לי ארבעה ילדים ובעל צדיק ובעל מידות טובות במיוחד. אנו נשואים 15שנים.
בעלי מקדיש את יומו לתורה מהבוקר עד מאוחר בלילה.
אני מעריכה את התמדתו מאד, ועוזרת לו כמה שיכולה. כמובן שעול הפרנסה עלי, דבר שתמיד התגאתי בו.
לפני ארבעה חודשים כשהייתי בתחילת החודש התשיעי, עברתי לידה שקטה. מאז משהו בי התקרר. אני חסרת סבלנות כלפי הצדיקות שלו, שמצריכה הרבה כוחות מצידי. אני רוצה אותו יותר מעורה איתי ועם הילדים. אני מעיזה לרמוז לו שאני רוצה שנצא יחד, אך הוא מצידו לא פתוח לדיבורים ומאד נחרץ להמשיך כמו תמיד. אמנם בשלושת החודשים הראשונים אחרי המקרה, הוא היה נפגש איתי כל צהריים והיה חוזר בערב הבייתה. אך מאז שנגמרה חופשת הלידה, חזרנו לשגרה בה אני מגדלת את הילדים לבד, ורואה את בעלי מאוחר בלילה.

באופן כללי, נהייתי אדם מדוכדך יותר ואני מרגישה שאני צריכה עזרה(מוראלית).

השאלה שלי, האם ללחוץ עליו לחזור? הוא יעשה את זה בחוסר חשק, דבר שיעיב על היחסים ביננו וגם יהיו וויכוחים וחשוב לי לשמור על אווירה טובה.
אולי אם אטפל בעצמי אצליח להיות כמו לפני הלידה, ולעזור לו בחשק ובשמחה? בעלי טוען שכלום לא קרה, שאני מעצימה את התופעה ומניחה לעצב להשתלט עלי וכל טיפול מיותר.

אודה מאוד לעיצה.
תודה רבה מראש.

תשובה

אליך, אשה נדירה ויקרה,

כותבת אליך בלב הומה. בהערכה, בתפילה ורצון עמוק שהמילים שתגענה עדיך יביאו איתן מקור של טוב ושל אור.
המילים שלך, המתוקות, העדינות, הרגישות, העלו דמעות של ממש בעיני. לא רק בגלל האבל הקשה, הכואב, הבלתי אפשרי- כפי שהוא מורגש בחוויה, כי אם גם בשל הרגישות האנושית יוצאת הדופן העולה ממכתבך. זמן רב מאוד לא שמעתי מילים טובות כל כך של אשה על בעלה. הערכה כנה כל כך, מסירות ורצון להיות מדויקת. את כותבת שהוא בעל מידות טובות במיוחד- מן הסתם הוא כזה, מן הסתם את גם רואה בו את מה שיש בך:)

רעיה ואם, מיוחדת כל כך,
לא אני זו שצריכה לספר לך מהי לידה שקטה.
אולי מוטב היה שתמלאי את את השורות הבאות ותספרי לי בהן על האובדן, על הבדידות, על עומקים של חוויה אימהית שנגדעים בשקט קר. על חלל עמוק שנפער.

לי אין את הזכות לומר דבר כי אם להקשיב.

נראה לי כי אחת המתנות החשובות ביותר אותה אוכל לשלוח אליך מליבי, תחת מגבלות המקשים והמסך, היא הידיעה העמוקה והמרגיעה שרגשותיך הם טבעיים, מתבקשים ועלולים להמשך עוד פרק זמן ניכר.
לא יקירה, לידה שקטה איננה מאורע "שחולף" ובתם משכב הלידה, אחרי שלושה חודשים, החיים שבים למסלולם וכביכול לא קרה דבר.
אמת.
יש ילדים בבית, ב"ה. וכבר חווית חוויות תקינות של הריונות ולידות.
אמת
יש לך בעל צדיק שתורתו אומנותו וזו זכות גדולה שלא כולם זוכים לה.
יש לך משפחה נפלאה והרבה דברים לחיות למענם.
ויש אמונה-
ידיעה ברורה שיש מנהיג לעולם שמכוון ומשגיח על כל בריה. שאוהב אתכם במאוד מאוד ובחר בכם, לשליחות המופלאה הזו שהנשמה הזו הייתה צריכה לעבור.

ועם זאת,
עם כל מה שהשכל החכם, היודע, המכיר ומבין- יודע לומר- הרי שלרגש יש קצב ומהלך משלו.

לידה שקטה נחווית כתהליך של אובדן לכל דבר ולאובדן יש שלבים ברורים אותם הנפש עוברת עד להשלמה וליכולת להמשיך בחיים.

זה מתחיל בהכחשה, עובר לכעס, להתמקחות, לאבל ודכדוך ואז להשלמה.

כל אחד מהשלבים הוא תהליך. ככל שמקבלים אותו כך יהיה אפשר לעבור הלאה עד להשלמה ולהתארגנות חדשה לחיים.

חשוב ונכון ומתבקש לשמור ולשמר את כל מה שיש ולהמשיך הלאה אך כדי לעשות זאת חייבים להכיל את קולה של הנפש ולעבד את רגשותיה.

הנפש שלנו איננה נשמעת ללחיצות כפתור.
גם לא אמוניות.
הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" מתאר למעשה את עבודת האדם בתהליך בניית האמונה בלב על אף הבנתו השכלית. צריך ללמד את הלב אמונה. זוהי דרך.

ובדרך?

בדרך צריך לתת לו ללב לבכות, לכאוב, להתאבל אפילו לכעוס. להיות שם בשביל מה שהוא מרגיש ובעוצמה שהוא מרגיש.

כשאנו מנסים לקצר את התהליכים האלו איננו באמת מקצרים את הדרך כי אם מאריכים אותה ופעמים רבות אף מסבכים אותה.
ישנו מידע רב ונגיש המתיחס ללידה שקטה כמו גם לאובדן כללי. מעבר לטובה העצומה שבתחושת הנורמטיביות של תחושותיך בוודאי תוכלי למצוא שם הבנה וידע.

נודע לי כי בית חולים הדסה שבירושלים מרכז פעילות בנושא.

למה אני כותבת לך כל זאת?
אני כותבת לך כיוון שאין לי ספק שהנפש האצילית שלך, המתחשבת כל כך, הערכית כל כך, זקוקה לתיקוף של רגשותיה.
תיקוף פירושו הסכמה. אישוש. לגיטימציה.

לא, אהובה.
אינך משוגעת או בעייתית.
את אם כאובה.
ואת זקוקה לזמן, לחיבוק, להכלה.

עיתים בני משפחה ואפילו בני זוג חווים את החוויה מעט שונה זה מזה. מטבע הדברים אין דומים רגשותיה של אם שנשאה את התינוק ברחמה לאף אחד אחר.
עיתים התמודדות הסובב היא בהדחקה של הרגשות- אם בגלל תחושה של קושי להכיל את הכאב, אם בגלל חוסר האונים לפתור אותו.

כאב, יקרה לא פותרים.
נושמים עמוק לתוכו ומסכימים שהוא יהיה.
כל אימת שהוא בא.

אין הדברים אומרים לשקוע בו. להתרכז בו.
להתבוסס בו.
רק להסכים לנשום לתוכו, כשהוא מגיע, להסכים לנוכחותו ללא התנגדות.
זה כואב אבל זה מרפא.

ישנו ספר ילדים שמקפל בתוכו אמת גדולה שכולנו צריכים לזכור.
שמו הוא דמעות ורודות.
הספר מספר על בובת פרווה ורודה שהפנימה כאב והדחיקה אותו עד כי הפך לכתם שחור שהתפשט עד כי השחיר לבסוף את כולה.
רק שכיום אחד הכאב יצא סוף סוף החוצה במבול של דמעות, היה סוף סוף מקום-
לרגשות חדשים של שמחה וטוב להגיע.

את שואלת בחכמתך שאלה גדולה.
האם עליך לבקש מבעלך לעשות משהו שהוא לא חפץ בו?
האם יש הצדקה לבקשה שלך?

ובכן אהובה.
קטנתי מלהכריע דברים ברורים ברמה המעשית, מה רבה תבונתך המשכילה להבין את חולשתה של בקשה ומחווה כשמגיעה ללא רצון מן הצד השני.
מה הטעם שבעלך יפעל בפעולה מאולצת עבורך ויחוש בהכרחה? לא זו התחושה לה את זקוקה ולא זה הדבר אותו את מבקשת עבור כל אחד מכם אולם ודאי לי שאת זקוקה להבנה העמוקה שלו למצב הרגשי בו את נתונה ולעצם העובדה כי אינך שונה/ חריגה/ מעצימה את הכאב. כואב לך, טרם התאוששת וזה נורמאלי. כל כך נורמאלי שלו לא היה זה כך הייתי חוששת מהדחקה רגשית.

אין לי ספק שככל שבעלך יהיה מודע לתהליכים הנפשיים שאת עוברת- ואני מדגישה וזה חשוב- ללא קשר ל"איך פותרים את זה",הוא יוכל להיות שם בשבילך ברגש.
לו תרצי, תוכלי להראות לו מילים אלו.

( אחת מנקודות הקושי המהותיות של גברים, פעמים רבות, להכיל רגשות קשים נעוצה בעובדה שהם חשים אחריות רבה לרגש וצורך גדול לפתור את "הבעיה" ששמה- אשתי מרגישה רע". במציאות הפתרון לרגשות קשים הוא בעיקר להיות שם בשבילם בלי לפתור אותם. רק להבין ולהכיל אותם).

כפי שאת מתארת את המערכת הזוגית שלכם, אני סבורה כי לו בעלך יכיר את רגשותיך אתם כבר תמצאו את הדרך המעשית והנכונה לכם להביא את הדברים לידי ביטוי. אולם אנא, הנפש שלך מאותת לך כי היא זקוקה לזה.
עשי הכל כדי להנגיש לה את העזרה לה היא זקוקה, כל כך מגיע לה.

יתכן ותרחיבו את מעגל האפשרויות לסביבה תומכת כמו מטפלת מקצועית, רגישה אשר תוכל לשאת עמך בעול לתקופה קצרה וממוקדת, יתכן ומי מהמשפחה עשוי להיות מודע יותר למצבכם ולהרתם לעזרה על מנת להעניק לך מעט יותר חללים לעצמך ומנוחה אבל בוודאי שאי אפשר להמשיך אל שגרת החיים ולאטום אוזניים לקול ענותה של נפשך.

יקירה,
הלוואי והייתי יכולה לשלוח ניחומים של אמת לליבך,
להיות שם בשביל דכדוכו עד כי ימתק לו. עד כי יקבל מקום מספק וניצנים של שמחה ישובו להבקיע.
ינחם השם יתברך אותך. ימלא ויחזק את ליבך היקר , ימתיק לו באהבת אין סוף וישמחו כימות ענותו.

בהערכה גדולה ובתפילה עמוקה לשלומכם,
דקלה

[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
תגובה אחת
  1. מיכאל הגב

    כמו שכתבה דיקלה, כמובן שקטונתי מלהבין מה עוברת אם שעברה לידה שקטה, אך כן אומר שעזרתי לחברה במצב דומה והייתי שם כי לא היה לה מישהו אחר שיתמוך נפשית ופיזית. בניגוד למה שכתבה דיקלה, כן חשוב לדעתי לדבר עם בן הזוג ואפילו להכריח אותו להבין מה מצבך. יש הבדל של שמיים וארץ אם עוברים משהו לבד או ביחד עם אהובך. טוב לב וצדיק ככל שיהיה אם בסופו של יום הוא לא שם בשבילך ולתמיכה שאת צריכה אותו בתור בן זוג לחיים ולגידול ילדייך. הרי אם לא יבוא לקראתך וינסה לעזור ולתמוך כמו שאת צריכה ורוצה…הפער ביניכם רק יגדל ויעמיק.
    כמובן שיכול להמשיך ולפרט אבל אבחר להפסיק כאן…אם אפשר לעזור בעוד דרכים , אשמח.

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן