שלום לצוות האתר.
אני נשוי לאישה מדהימה יותר משנה וחצי + ילד.
אני תוהה לגבי משהו, שאני מתקשה אפילו להגדיר אותו לעצמי.
משום מה, פעמים רבות אני חש כאילו הזוגיות שלנו איננה איתנה. כמובן שאיני מתכוון לזוגיות איתנה כאילו אנו נשואים 10 או 20 שנה, אבל ביחס לשלב הנוכחי, הייתי חושב שאמורה להיות לנו זוגיות איתנה ויציבה יותר.
למען האמת, אני חושב שעיקר התחושה מגיעה מכיוון אשתי. היא מרבה (לא המון, אבל יותר ממה שהייתי מצפה) לדבר על כך שאולי יש לנו בעיה בזוגיות (וכשאני שואל אותה למה היא מתכוונת, היא לא מצליחה לשים את האצבע), ושלעתים היא לא מרגישה קרובה אלי, וכו'.
אני אישית דווקא חושב שיחסית לשלב שלנו יש לנו זוגיות טובה, אבל מה אני מבין?…
אשמח אם תוכלו להאיר לי קצת את החשיכה, ולעזור לי לחשוב על כיוונים שניתן לשפר ולחזק דרכם את נישואינו ואת תחושתנו.
אציין שפעמים רבות אני מציע לה לצאת להליכה או לפעילות משותפת וכיו"ב, פשוט בכדי שנוכל לדבר על כל נושא שבעולם, אבל הרבה פעמים היא לא רוצה, וגם הרבה פעמים אנו מוצאים עצמנו הולכים ושותקים… על מה נדבר? לפעמים נתקעים… מאוד לא נעים.
מה עושים?

תשובה

שלום לך, בעל יקר!

ראשית אתנצל על האיחור בתשובה, הוא נבע גם מעומס כללי, אך בעיקר משום שהייתי צריך זמן כדי 'להתבשל' עם התשובה לשאלתך. למען ההגינות אציין שאינני יועץ זוגי במקצועי, אך אני אב ובעל שמזדהה ומבין את תחושותיך, ולכן ארצה לשתף אותך במחשבותיי. מקווה שתהיה בכך תועלת.

נפתח בהערכה הכנה שלי כלפיך. אני מעריך אותך על היותך בעל אכפתי ומסור ומעריך אותך על היכולת לפנות לעזרה גם כשאין בעיה זועקת, אך בעיקר אני מעריך אותך בשל סיבה שמסובך להסביר אותה כעת, אז אכתוב עליה בהמשך הדברים…

אינני מכיר אותך אישית, ומהשורות שכתבת קצת קשה לדלות את המידע הנחוץ כדי להתאים את התשובה ספציפית אליכם.

מצד שני – אין בכך צורך, כי דומני שהבעיה שאתה מציין היא בעיה שחשים אותה זוגות רבים מאוד!

לכן אנסה להעביר מודל כללי שיוכל לסייע לך (אני באמת מקווה), ואולי גם לזוגות נוספים.

בחכמה יבנה בית

שאלתי את עצמי פעם מדוע כתוב "בחכמה ייבנה בית ובתבונה יתכונן", ולא "בחכמה נבנה בית". לא מצאתי כתוב, אך חשבתי על כך שטמונה פה הבנה, שבית יהודי תמיד נבנה. בכל רגע ובכל עת. בית יהודי שכבר 'בנוי' – יכול רק להיחרב…

בית יהודי הוא בית שמורכב מ: גילה + רינה + דיצה + חדוה + אהבה + אחוה + שלום + רעות. חשבת פעם מדוע בברכה אחת הכניסו כל כך הרבה מילים נרדפות? זה לא שיר או פיוט, זו ברכה. מה בדיוק העניין עם כל זה? אינני יודע את התשובה, אך נראה לי שזה בא לבטא את זה שבית יהודי הוא מורכב מאוד, מחלקים רבים של קשר, של תחושות ורגשות, שבסופו של דבר צריכים כולם להעפיל למכלול של שלמות רגשית בין בני הזוג.

וכל המילים הנרדפות הללו שמגלמות את המכלול – מסבירות למה בית יהודי תמיד צריך להיות במצב של בנייה. גם משום שסוף הבנייה מותירה מקום רק לחורבן, אבל גם ובעיקר משום שהגעה לשלמות רגשית וזוגית שכזו היא עבודה לשנים רבות מאוד. כי לא ביום ולא בשנה, ולא בעשור ניתן להשלים בניין מורכב שכזה.

הבית – תיקון האדם

לא מבין כלום-כלום בקבלה, אבל האזנתי קצת מתוך סקרנות וראיתי שאחד היסודות הגדולים של תיקון האדם הוא שלום הבית. אדם שזוכה לשלום בית ממלא בכך חלק גדול מאוד בייעודו ובתיקונו בעולם הזה. וכל כך למה?

משום ששלום בית זו משימה שדורשת עבודה ויגיעה. אין שלום אמיתי בצורה ספונטאנית וללא עמל. 'שלום' לא הכוונה ל'הסכם שלום ישראל-מצרים', ששני הצדדים שונאים אך מעדיפים לחסוך בנשק, אלא אהבה וחיבור אמיתי. ולהגיע לכך זו עבודת ה', עבודת הלב, עבודה עצמית קשה.

עד כאן דרשות השבע-ברוכע'ס. מקווה שלא נרדמת.

שנרד קצת לקרקע?

אחת ולתמיד – מה זו אהבה?

כולנו בערך יודעים את הפירוש המילולי של; ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה וחדוה.

מה זו אהבה?

מה פשרו של המונח הזה, שכל האנושות מחפשת, ורוב רובה לא יודעים להגדירו? האם תוכל להגדיר את הרגש הזה במשפט אחד?

אני לא הצלחתי. אולי משום שרגשות הם בלתי ניתנים להגדרה רציונלית. אך נראה לי שהצלחתי להגדיר מתי הוא נוצר.

רגש האהבה הוא רגש שמתעורר באדם, כלפי מישהו שנתן לו יותר משציפה המקבל. בהתאמה – מי שייתן לך פחות משציפית – תחוש כלפיו שנאה. כמובן שזה לא שחור-לבן, אלא מורכב ממניפת גוונים רחבה.

דמיין שיש לך בוס שבא נגיד – "לא ממש אהוב עליך", מה גרם לכך? כמובן – ציפית שיתייחס אליך יפה, וישלם לך כראוי, אך הוא נותן לך פחות משציפית. הוא מתייחס בזלזול ואף קיזז לך 5% מהמשכורת בלי שום סיבה הגיונית.

נניח שביום בהיר הוא מעניק לך העלאה של 10% במשכורת מתוך הערכה אישית כלפיך וללא כל תמורה. האם השנאה שלך כלפיו לא תפחת משמעותית? ודאי שכן. והיה אם כעבור חודשיים הוא יכפיל את הבונוס שלך, יתנצל על העבר ויתחיל להתייחס אליך בחיוך ואהדה? מסתבר שדי מהר תחוש גם אהבה כלפיו. הוא נתן לך מה שכלל לא ציפית.

זהו המתכון ליצירת אהבה. לכן אדם שמאיר פנים לכולם הוא אהוב, כי מתברר שבצוק העתים – איש לא מצפה מזולתו להאיר פנים… לכן אדם שמכיר בכך שלא מגיע לו כלום בשורת הדין – אוהב את הקב"ה בכל לבו, כי הוא חש שקיבל מתנת חינם.

חבילת מתנות מוכנה מראש…

כשמדברים על אהבה בין בני זוג, אין כל ספק שזו אהבה מהותית, עמוקה ומקיפה הרבה יותר מכל מערכת יחסים אחרת (למעט אהבת ה' שדימה אותה שלמה המלך לאהבת בני זוג, ולא בכדי).

אך עדיין, הרגש הוא אותו רגש. האהבה – היא אותה אהבה. ממילא – המתכון ליצירתה הוא זהה. כולם יספרו לך על כך שהסכנה הגדולה לזוגיות היא השגרה, ושזוגיות צריכה להיות מפתיעה כל העת. מדוע?

מה הבעיה עם אותו בעל מסור, שהודיע לאשתו חגיגית: "יש כאן ארגז שלם של מתנות יקרות שקניתי. כל פעם שבא לך מתנה ממני – פשוט תלכי ותבחרי לך משהו…"?

כמובן. כי אין כאן שום מומנט של הפתעה מעבר לציפייה. לכן מתנה חודשית בתאריך קבוע ובערך קבוע – לא תהיה מפתיעה. לכן מתנת יומולדת 'רגילה', שהיא חובה קדושה, לא תהיה מפתיעה ומרגשת דיה. כי היא צפויה, וממילא לא מעוררת אהבה.

עבודות התחזוק והבניה של הבית, הן המחשבה כל העת כיצד לתת מעבר. כיצד להפתיע. כיצד לתת במקום בו לא ציפו ממך. זה נשמע פנטסטי? מסתבר שזה כרוך בעבודה, בעמל ובמחשבה תמידית. וזוהי עבודת ה' של שלום הבית!

ברמה האישית

כעת ברמה האישית הנוגעת יותר אליך.

דיברנו על להפתיע, לענות על הציפיות ומעבר להן. אך בשאלה שלך טמון אתגר עמוק יותר: אינך יודע מהן הציפיות…

נו, אז מה עושים עם זה? את האמת הכנה – לא יודע. אבל אתה יודע!

משאלתך ניכר שאתה בעל רגש ומחשבה, שיכול לתפוס דקויות. ואולי זה בדיוק העניין, זו העבודה שלך! לתפוס דקויות!

בהרבה מקרים של אתגרים בשלום בית הבעיה היא גלויה, הפתרון ידוע ויש רק לבצע אותו. האישה מצפה למשהו ברור שלא קורה, הגבר מצפה למשהו, ועם מאמץ – אפשר לענות על הציפיות (ואולי לפעמים להנמיך ציפיות) ויחד להתקרב ולפתור את הבעיה.

במקרה שלך יש איזה חסר מסוים, איזה שטח אפור שאינך מצליח לאתר. איזו ציפייה נסתרת שאינך מצליח לאתר ולמלא. ואולי זו העבודה שלך! למצוא את האתגר ולפתור אותו!

לחפש את השאלה, לא את התשובה

זה כל כך חמקמק, וכל כך נסתר, אבל כנראה שמזווג הזיווגים חשב שאתה זה שיכול וצריך למצוא את זה. וזו הסיבה העיקרית להערכתי הכנה כלפיך! זו לא קלישאה. אני באמת חושב שזהו אתגר של אנשים מרוממים!

דרושה: פתיחות

מה שיוכל לסייע לכם להגיע להבנה הדדית מעמיקה יותר, זו כנראה פתיחות רגשית ביניכם. הבעיה: זהו מצרך נדיר וקשה להשגה בימינו…

הגם שהאהבה מתבססת על מענה לציפיות מסוימות, המערכת הזוגית מורכבת עד מאוד. ולפעמים הציפיות שלנו נסתרות גם מעצמנו! לכן לא ממש יעזור לפנות לאשתך בדרישה שתבהיר למה היא מצפה. כי יתכן מאוד שהיא עצמה מתקשה להגדיר את זה.

לכן חלק מהעבודה במקרה כזה היא להגיע לפתיחות רגשית, ולשם כך צריך הרבה אמון ואפס-אפס-אפס ביקורת. אדם פוחד לחשוף את רגשותיו במקום בו הם חשופים לביקורת, וכדי שיוכל לעשות זאת הוא צריך מקום שקט, רגוע ובטוח. אדם יכול לשתף את זולתו ברגשותיו הכמוסים, כשהוא חש שהם יתקבלו, יובנו ויזכו להכלה. גם אם לא למענה ולפתרון.

אמון הדדי נוצר על ידי הקשבה כנה, על ידי התעניינות כנה בצרכיו וברגשותיו של בין הזוג. על ידי שמיעת החוויות שחלפו עליו, על ידי הבנת התחושות שהוא חווה, גם במקרים ותרחישים יומיומיים.

שפת הלב

הביטוי 'שפת הלב' הוא מוכר עד שחוק, אך הפנה אותי מישהו להגדרה מעניינת על שפות שונות לאהבה.

על פי מחקר מסוים שנערך, התברר כי ישנן שפות שונות של אהבה (ואולי גם רגשות נוספים) שבהן דוברים אנשים שונים. ישנה שפה של מילים, אנשים שמביעים את תחושתם בדיבור, בכתב ובצורה מפורשת. ישנה שפה של מתנות, אלו שרואים במחשבה וברכישה עבורם את תמצית ביטוי האהבה, ישנה שפה של מגע, ישנה שפה של יחס – הקשבה, תשומת לב, סקרנות ועניין וכך ישנן שפות נוספות.

והקאצ'? מי שדובר שפה אחת, ובעיניו אהבה באה לידי ביטוי בתשומת לב, ביחס ובהקשבה – בן שיחו לא יצליח לבטא את אהבתו בפניו בצורה אחרת, גם אם יקנה לו מתנה יקרה, משום שלא את זה הוא מחפש. לעומתו מי ששפתו היא דיבורים, לא יועיל לו שם מגע משום שהוא רוצה לשמוע באוזניו ו/או לקרוא בעיניו את הבעת אהבתו של בן שיחו.  

לפיכך, אחת המשימות היא לזהות את שפת בן הזוג ולדעת להביע את עצמנו בשפתו שלו. כיצד הוא קולט מסרים? כיצד הוא מביע את עצמו? יצוין שחלוקה זו חדשה גם לי, אך היא נשמעת מסקרנת. אולי היא תועיל גם לך.

לדעת שטוב

לקראת סיום, בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם – ראוי גם להעלות נקודה נוספת, היא ללמוד לאמוד את המצב שלכם בצורה אובייקטיבית. זה נכון לגבי זוגיות, לגבי הערכה עצמית ומעמד חברתי ולמעשה לכל דבר.

אנו רגילים לשפוט את עצמנו ביחס לנורמות סביבתיות, ובסופו של דבר זה אכן נכון במידת מה. אלא שלפעמים השיפוט שלנו כלפי הסביבה לקוי, והיא גורמת לנו לראות מודל מסוים כנכון או אמיתי יותר, וכשאיננו תואמים אליו אנו חשים נכשלים.

כתבת בשאלתך "ביחס לשלב הנוכחי". מהו השלב הנוכחי? איזה מודל יש לך בראש שצריך להיות כעבור שנה וחצי של נישואין? יתכן שסתם כתבת, אך יתכן שזה משקף ציפייה מסוימת שלך מרמת נישואין על פי מודל שדמיינת, קראת או ראית, ואתה משווה את עצמך אליו כשההשוואה אינה נכונה.

ומנין שאכן המצב שלנו טוב? משום שהבית שלנו נבנה. אמר לי לא מזמן יזם נדל"ן ירושלמי גדול "כל עוד הטרקטורים בשטח ויש עבודה – אני רגוע, גם אם יש עיכובים. ברגע שעוצרים את העבודה אני נכנס ללחץ". זה נכון כנראה ביזמות נדל"ן, ונכון בבניית בית יהודי בחכמה. כל עוד הוא נבנה, כל עוד יש שאיפה לצד התקדמות אמיתית ומעשית – המצב מעולה!

כמובן שיש לקחת בחשבון את העובדה הברורה, שבית ובמיוחד בית יהודי אינו יציב, ותמיד יש עליות וירידות, ריחוק וקירוב. מטבע הדברים גם המצבים השונים של האישה משפיעים על כך, ויתכן ובזמנים כאלו חסר לה הקשר יותר. אני מניח שנתת את דעתך לחלקים אלו, שהם שגרתיים, טבעיים ומובנים בהחלט.

מסע הקודש

לקינוח, טיפ קטן.

אני ממליץ לכל זוג באשר הוא, לקבוע מועד מוגדר, לפחות פעם בחודש, ליציאה חווייתית משותפת שמטרתה לדון ברשימת נושאים מוגדרת שחשובה להם. בבית, בזוגיות, בהרגלי החיים, בחברה, ובהמשך גם בחינוך ילדים, בצרכיהם ועוד. 

מומלץ מאוד להצמיד את זה לתאריך מסוים, כמו ראש חודש, ט"ו בחודש, יום קבלת המשכורת, ערב/מוצאי שבת מברכין או כל מועד אחר שנראה לנכון, אך לדעת;

  • להפוך את זה לחווייתי (טיול/גלידה/מסעדה/אטרקציה, כל אחד לפי הרגליו).
  • להפריד את זה מסידורים טכניים אחרים, או מיציאות זוגיות סתמיות. ערב שמוקדש ומיוחד רק לזה.
  • לזכור שזה חשוב והכרחי ומעל כל סידור וצורך אחר, ולא לוותר על זה בשום מחיר. מקסימום להשלים.
  • להגיע עם נכונות רגשית להעלות נושאים רגישים ועדינים, ולהיות פתוח גם לביקורת בונה.
  • להכין רשימת נושאים קבועים לדון בהם (כמו "האם הפעוטה אוכלת בריא", "האם אני שם לב מספיק לכל מה שאת עושה"…)
  • לגבש מסקנות מעשיות, משימות פיזיות, לרשום ולעקוב שהן אכן מבוצעות בימים שלאחר מכן.

כמובן שההתאמות הטכניות תבוצענה לפי אופי הזוג, וכמו כן אני מניח שזה רעיון שרבים חשבו עליו כי הוא אינו מבריק או מקורי במיוחד. אך אני בכל אופן חשבתי על כך עוד בימי בחרותי, ולימים כיניתי אותו בהומור בשם "מסע הקודש". אני יכול לומר בינתיים מזה שנים הוא עובד ובהצלחה מרובה. כמובן שזה תזכורת תמידית על כך שלימודי שלום בית אינם נכונים רק לתקופת האירוסין, אלא גם ובעיקר לתקופות שאחרי, לקרוא, לשמוע, ללמוד. אם תרצה המלצות על ספרים מסוימים – כתוב לי במייל המופיע פה למטה, ואתן לך בשמחה.

מקווה מאוד שדבריי יתקבלו ויסייעו לך, לפחות להבהרת תמונת המצב שלפניך.

איחולי הצלחה בבנייה התמידית!

ישראל כ.

[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
שיתוף
דילוג לתוכן