מאת:

התפרסם בתאריך:

26/11/2017

פערים גדולים ביני לבין בעלי

שאלה מקטגוריה:

שלום רב,
ראשית אאיר שאני מעריכה מאוד את האתר שלכם ואת הסבלנות והמקצועיות שבה התשובות ניתנות.
לשאלתי,
בעלי בן 38 ואני בת 35
התחתנו לפני כעשור ויש לנו ארבעה ילדים.
התחתנו באהבה גדולה אבל הפערים ביני ובין בעלי הלכו והתרחבו הלכו וסדקו כל מה שיש לנו במשותף, שכיום מסתכם בעיקר בילדים.
הבעיה, אפשר לומר, נעוצה בי. אני שיניתי לגמרי את הדרך שבה התחלנו ובמילים פשוטות יותר, כיום אני לא דתיה. אמנם כלפי חוץ אני משתדלת לעמוד בכל הדרישות שצריך כדי שלא להיחשד בחברה כלא דתיה, אבל הלבוש שלי השתנה, הדעות שלי, גם הפומביות הן שונות מהאקלים הסביבתי שלי, ואני כן נותנת להם ביטוי, כי יש גבול כמה בן אדם יכול לסתום.
וכמובן, שההערכה שלי היא יותר שלילית מחיובית, לחברה החרדית, לאדם הדתי, ללומד התורה (שבעיקר בזה בעלי עוסק) למקפיד על המצוות (שגם בזה הוא חזק מדי)
והדברים גרמו לכך שכיום בעלי מרגיש נבגד, בודד, חסר הערכה, מרגיש שאין לו מקום בבית ואין לו חלק בחינוך הילדים, כי אני מאוד קרובה לילדים והוא פחות, הוא חש חסר ביטחון מולם וחושב שהוא למעשה איבד אותם, גם אם הם כיום לומדים במוסדות חרדיים.
אנחנו לא מתגרשים בגלל הילדים.
אני הייתי מתגרשת אבל אין לי שום יכולת כלכלית לעמוד בזה והוא טוען שהוא לא מתגרש בגלל שיש לו חובת חינוך וזה הסיכוי היחיד שלהם לגדול בחינוך חרדי.
כיום יש לו גם טענות עלי שגרמתי לו לאבד טעם בכל מה שנתן לו טעם בחיים, שזה הלימוד. בגלל הזלזול שלי וחוסר ההערכה התמידי.
אין לנו אמון במטפלים, אנחנו לא יודעים למי לפנות וכמובן שהוא חש בושה גדולה במציאות שאליה הוא נקלע והוא לא מרגיש מספיק נוח לחשוף את עצמו לבן אדם שאין לו ביטחון שבאמת יעזור ואנחנו גם לא באמת יודעים לאן הטיפול יוביל, במה זה יכול לעזור.
אני לא הולכת לשנות את דעותי וכמובן שגם הוא מצהיר שזה לא יקרה.

כל שבוע מתפוצצת מריבה והדברים רק מחמירים ושנינו מרגישים לכודים מאוד, חסרי מוצא ותקווה.
לכודים בנישואים לא מספקים, לכודים בחיים שלא בחרנו בהם.

האם יש מה לעשות?

תשובה:

שואלת יקרה מאוד,

כמוך, בראשית דברי רוצה להאיר.

השאלה שלך, המורכבת והכואבת כ"כ, גרמה לי לחשוב עלייך רבות השבוע. היתה המון הערכה במחשבותיי. הערכה לכנות, ללקיחת האחריות, להבנה שלך והיכולת להביע אותה, יכולת לא פשוטה כלל, למה שעובר על בעלך במצב הנוכחי.

הערכה גם על האופן בו בחרת לבקש עזרה. הפניה למקום חרדי, והאמון כי לא ישפוט אותך ויתן עצה נכונה.

הדברים האלו כלל אינם פשוטים.

הפשטות בה הצגת את המתרחש, הניסוח הבהיר, וההבנה העמוקה, הם כלים נדירים וגדולים מאוד.

כלים בעזרתם תוכלי להמשיך להסתכל לאמת בעיניים, כפי שעשית עד עכשיו, ולקבל החלטות מושכלות ונכונות, שייקחו בחשבון את כל הסובבים אותך, ולחיות חיים של "לכתחילה" חיים שתתפלאי איך יכולת פעם לשקול לוותר עליהם…

את מתארת מצב של פערים גדולים בהשקפה הדתית, וחיכוכים גדולים בבית.

את מתארת מצב, בו למרות האהבה הגדולה שהיתה ביניכם, אתם חושבים ברצינות על "פירוק החבילה" ובעצם רק הילדים מונעים זאת מכם. את והעניין הכלכלי, ובעלך מן הפן החינוכי.

מובן ששניכם צודקים בשיקולים שלכם. אכן, להיות אישה גרושה זו מציאות לא פשוטה כלל. ההתמודדות היום-יומית לבד, ולא רק מבחינה כלכלית, אלא אף טכנית-תפעולית, היא קשה מאוד. ובעלך – מעבר לשיקול החינוכי שהוא עושה, גם לו יהיה קשה להסתדר לבד, להתגעגע ולחכות להסדרי ראיה וכו'

אך ברצוני לשאול שאלה יסודית יותר:

האם אתם בטוחים שאכן פערי דת בהכרח חייבים להוביל לגירושין?

אכן, זוגות שמתחתנים על רקע דתי אחיד, לרוב יחוו בגידה גדולה כשאחד מבני הזוג משנה את דעתו לפתע, או במהלך תקופה. זו תחושה קשה של נטישה שמצריכה המון אמפטיה והבנה של בן הזוג ה"נוטש"

דווקא הדור שלנו, הדור שהמבוגרים כה נהגו להשמיץ, הוא זה שלמד את הנוסחה הזו, והיא קיימת בבתים לא מעטים.

כיום דברים כאלה קיימים. קיימים זוגות שאחד מהם חזר בתשובה לפתע, זו חוויה לא פחות קשה לזה שנשאר בעמדתו ולא שינה אותה, יש זוגות שאחד מבני הזוג חזר בשאלה, ואיכזב עמוקות את מי שנשאר, וזוגות אלו חיים יחד.

אנו רואים אותם, מכירים, ומעריכים מאוד.

אז ראשית אשאל: האם אתם מכירים זוגות כאלו? זוגות מעורבים שחיים באהבה והערכה? אולי יש צורך לפגוש, לדבר, לשמוע חוויות?

זכיתי ואני מכירה משפחות מ2 צידי המטבע, ואם תרצי במידת הצורך אוכל לנסות ולהכיר ביניכם.

ושנית, ולא פחות חשובה – ההיכרות עם משפחות שאכן נתנו לפער בדת להפריד ביניהם. איפה הם כיום? ומה באמת, כפי ששניכם דואגים כ"כ, מה עלה בגורל הילדים?

אני מציעה לך לבדוק את הדברים לעומק וביסודיות. לא רק בגלל הפחד הכלכלי שלך, והחינוכי של בעלך, אלא מבחינת נפש הילדים.

ילדים שגדלו בחינוך חרדי, למרות שלפי מס' שנות נישואיכם הם עדיין קטנים, חווים קריעה גדולה ואבדן זהות כשהם נחשפים לעולם החילוני. הם זקוקים לטיפולים, לתמיכה רבה, ומאבדים את כל עולמם.

אני מנסה לכתוב בזהירות כדי לא להיחשד בהפחדה…. מקווה שאת קוראת את דבריי באמון והבנה.

ואם אכן האופציה הזו של גירושין יורדת לעת עתה מן הפרק, גם שלך וגם של בעלך, מסיבותיכם שלכם, או גם מסיבות נוספות—

מה עושים?

האם ממשיכים לחיות לכודים, מיואשים, מתווכחים וחסרי תקווה?

האם אלו החיים שנכונו לכם?

תשובתי הברורה מאוד היא-

לא.

אם נלך צעד צעד אחרי אלו שכן השכילו לעשות את זה, ולחיות יחד מתוך אהבה, נגלה שמידת המפתח היא – כבוד.

את כותבת הרבה על הפגיעה שבעלך חש מהזלזול שלך בערכים בהם הוא כ"כ מאמין, ומבין השורות אני קוראת גם על תחושת חוסר הערכה כלפייך. הוא מתבייש במצב, לא רוצה להיחשף וכו'.

אני בטוחה שאם תנסי, תמצאי דברים רבים בהם את מעריכה את בעלך. גם אם התרחקת מהערכים שלו, גם אם את כבר אינך מאמינה בהם, את יכולה להעריך אותו על הדבקות במטרה, על האמונה שהוא מוכן להקריב בשבילה כ"כ הרבה וכו'

בטוחה שאם תשבי עם עצמך, תביני את בעלך, תיזכרי בתקופות היפות שהיו לכם יחד ובאהבה הגדולה שהיתה, תמצאי דברים רבים אותם את מעריכה בו.

ממקום כזה, מקום של כבוד והערכה, נסי לדבר ולפעול.

לדבר – לומר לו כמה את מעריכה אותו. ולפעול – לנסות לגשת לליווי מקצועי.

התוצאה של תהליך ליווי כזה הוא חיים משותפים מתוך כבוד הדדי. לחיות במקום בו את מעריכה את בעלך, שבו את משדרת כלפי הילדים את ההערכה הזו גורמת להם להתקרב ולאהוב אותו, מקום בו את מכבדת את מה שהוא מאמין בו ושומרת בשבילו על הלכות הנחוצות לחיים משותפים. ואת, במקביל, חיה במקום שהוא מעריך אותך בנושאים שאינם קשורים לדת. מעריך את האופי, היכולות, האישיות, מעריך אותך ויודע שאת החלק השני של נשמתו, ושלמרות שחייו השתנו שלא בבחירתו, זה המקום המדויק בו ה' רוצה שיעבוד אותו. מכבד את בחירתך ולא מנסה לשנות אותה בלי הרף.

הבית הוא המקום בו מתגלה אישיותו האמיתית של האדם, ובו הוא מביא לידי בטוי את ייחודיותו כמו שאומר הרב הירש בפירושו לפרשה שנקראה השבוע – פרשת ויצא: "יעקב יוצא כדי לבנות בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לאוצרות הטמונים באישיותו"

ייתכן ותוכלו לעשות תהליך כזה בעצמכם מתוך הידברות כנה ופתוחה, אך זה מצריך כוחות נפש גדולים מאוד. האפשרות הקלה והאפשרית יותר היא פניה לייעוץ מקצועי. המצב שלכם הוא לא מצב נדיר וראשוני, ולא אחד כזה שיש להתבייש בו.

אם בעלך חושש, נסי ללכת ראשית בעצמך, ובמידת הצורך להביא גם אותו.

"חכמת נשים בנתה ביתה"… אני בטוחה שעם החכמה, הכנות, והתכונות הנפלאות שלך, תוכלי להצליח ולהעלות את משפחתך על דרך המלך.

אם תרצי להכיר משפחות שעברו תהליך כמו שלכם, או לקבל המלצות על מטפלים לליווי מקצועי, פני אלי בשמחה במייל ואתן לך המלצות בהתאם למיקומכם בארץ.

בהצלחה גדולה

תרצה

[email protected]

 

 

 

 

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. לשואלת..
    ברור שמצב כמו שלך, בן/ת זוג שמשנה מהלך בצורה דרסטית, זה קשה.. לשני הצדדים. בפרט שהצד השני נותר איתן על דעתו.
    אך, באמת ניתן להגיע לפשרה בין שניכם מתוך אהבה והערכה לצד השני.
    יש בך דחף לעשות דווקא.. לא כנגד בעלך, אלא כנגד הדרך הדתית שבה גדלת.
    יש אדם דתי ויש שאינו דתי.. אך יש אנשים שהדת גורמת להם לצריבה ולדחיה, מכל מיני סיבות… בדרך כלל זה בגלל חינוך סביבתי לקוי. (ראית יותר מידי אנשים בדרך זו הלוקים בחסרים גדולים, אנשים שאינם שמחים בחלקם, מיוסרים בביתם ללא פת לחם ראויה.. וכנגד ראית אנשים שאינם דתיים שחייהם חיצונית נראית הרבה יותר טוב מכל מיני בחינות..)
    הבעסה פה שהדרך ארוכה, להגיע ממצב של אנטי למצב של חופש.. מצב בו את אומרת לעצמך: אוקי, בדרך זו אני בחרתי, ואין לי שום בעיה לחיות עם אדם שאינו בדרכי "מבחינת ערכי דת".. בשאר הדברים ברור שאתם שווים, כמו לא לתת לילדים הרבה ממתקים, וגם יש מצב שאתם נהנים לטייל יחד באותם מקומות…

    אי אפשר להשים כל החיים על השולחן את העניין הדתי… לא דווקא בשולחן הזוגיות, אפילו בשולחן החיים שלך. אי אפשר שבן אדם יהיה בעומס נפשי של מלחמת מחשבות. זה מתיש את הנפש. חבל.
    פשוט תסיכי בליבך שזה החיים שלך. ותאהבי את בעלך במקום שלו… והעיקר תאהבי את עצמך ותורידי את המחשבות הנוגות והמלחמיות נגד הדת או נגד בעלך. חלילה.
    כשתאהבי את עצמך, תבקשי מבעלך לאהוב אותך כמו שאת, ותתנו כבוד הדדי זה לזה.
    הלוואי שהוא יסכים.
    בהצלחה רבה.

  2. היי
    הבדלים ברמה הרוחנית הוא דבר נפוץ מאד בין אם מדובר בהבדל קטן ובין אם מדובר במקרה כמו שלך.
    גם אני שונה מבעלי בהשקפה הדתית ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי כועסת על הרמה הדתית נגבוהה בה הוא מתייחס לדברים.
    אבל אין לזה שום קשר לאהבה שיש בינינו! בנישואין כלי המפתח הוא הערכה לבן הזוג בלי קשר להסכמה שלך למעשים שלו… לא ציינת בפוסט את ההתייחסות שלו לשינוי שעברת ולכן אני מדברת אלייך.
    אמרת שהדבר הכי מרכזי שהוא עושה הוא לימוד. למה לזלזל? את האשה שלו! דעתך משפיעה על מצב הרוח שלו ועל הערך העצמי שלו גם אם את לא רואה את זה! גם אם את לא מאמינה גדולה בלימוד, או בדרך החיים החרדית, זה בסדר. אבל אל תזלזלי בו. תני לו הרגשה שלמרות הדעה הזאת שלך את מעריכה את מה שהוא עושה ואת דעתו, אחרי הכל גם הוא הורה לילדים שלכם.
    ברגע שיהיה בינכם כבוד הדדי כל הפרטים הטכניים יאבדו מחשיבותם.
    אני לא מאמינה בגירושין, במיוחד כשאת אומרת שהתחתנתם באהבה גדולה.
    את זו שעשתה את השינוי, ניסית פעם לחשוב מה עובר עליו?? אני בטוחה שלא קל לו….
    מאחלת לך למצוא את האהבה מחדש ולהתעלות מעל הפערים! בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן