התמודדות יומיומית בלי אמא

היי, אני בחורת סמינר בת 18
אמא שלי נפטרה לפני שנתיים
כל יום זה התמודדות לא פשוטה בכלל
גם המצב בבית. המתח הנפשי. משפחה הכל סיוט אחד
שמתמשך… עכשיו תמיד אני שומעת הרצאות ואנשים
שאומרים לבחור בחיוך ושמחה.
ומשל על כוס מים שאם מחזיקים אותה שתי דקות זה לא כבד
אבל אם מחזיקים אותה שבוע אז זה כבד מאד
כך הצרות שלך. וזה לא ככ מסתדר לי כי זה פשוט תופס לי
את כל היום שאני חושבת על אמא שלי.
ולא מצליחה להנות משום דבר.
גם בימי הולדת. רגעים שמחים, הדמות שלה עומדת לי בראש. ואני מדמיינת את עצמי מתחתנת אז איזה אמא תהיה לילדים שלי? שכל היום עצובה ובדיכאון?
כבר תקופה ארוכה שאני כל היום במיטה… נגררת
ומנסה להרוויח עוד יום בלוח שנה…
אשמח לקבל עזרה. תודה לכם שאתם בכלל קייימים

תשובה

הי יקרה
קודם כל אני רוצה לנחם אותך.
כן, לשלוח לך תנחומים כמו פעם, לפני שנתיים שאמרו לך 'שהמקום ינחם' או 'שלא תדעו עוד צער'. כי מוות של אמא, בגיל כל כך צעיר, הוא משו שתמיד צריך לנחם עליו. זה אפעם לא נגמר. זה צער שיושב בכל מקום אפשרי בגוף, ויוצא בכל זמן. הוא יוצא כששמח, וגם כשעצוב. הוא יוצא עם חברות, ויוצא כשאנחנו לבד. הוא יוצא כשבא לנו דווקא לשכוח, והוא יוצא שוב כשכבר החלטנו בפעם המי יודע כמה שהפעם לא!!
זה כאילו, שמרגע מסוים בחיים, זה כל הזמן איתנו. וגם אם נרצה – לא נצליח להשתחרר מזה, וגם כשנצליח להשתחרר מזה – אז נרגיש אשמים כאילו הזנחנו את אמא, ואיך בכלל אנחנו מעיזים לשמוח....
גילוי נאות – גם אמא שלי נפטרה. הייתי יותר מבוגרת ממך, אבל אני מכירה ממש את התחושות האלה. כשקראתי אותך – היו לי צמרמורות בכל הגוף... כל כך הבנתי על מה את מדברת...
אני רוצה לחלק את התשובה שלי לשני חלקים: הראשון – ההבנה מה מוות של אדם קרוב עושה לנו, והשני – מה תכלס כדאי ואולי צריך לעשות עכשיו.
נתחיל בזה שלאבד אמא בגיל 16 זה אסון של ממש. כן. זה לא הגיוני, ולא נורמלי ולא מסתבר על הדעת שילדה בגיל 16 נמצאת בעולם בלי אמא שתדאג ותהיה איתה, ובלי אמא שתלווה אותה לחופה או תלך לקנות איתה שמלה. בלי אמא תהיה איתה ברגעים קטנים כגדולים.
ולמה אני כותבת את זה – שתדעי קודם כל שההרגשה שלך לגמרי נורמלית! זה באמת לא קל!
אני כל כך מתחברת לזה שכולם מסביב אומרים שצריך להיות שמחים ושהחיים ממשיכים ואין מה לעשות. זה היה עושה כזה רק רצון להיכנס מתחת השמיכה ולעצור את העולם.
להתחבר לכאב ולצעוק שמשהו לא בסדר...
ועל זה שבכל הרגעים השמחים היא נוכחת זה כל כך הגיוני. הבנאדם הכי משמעותי ברגעים האלו, שהיינו רוצים שיחווה איתנו ויחבק לא שם. הרגשת געגוע בלתי נסבל ואי צדק בעולם. אולי מין כעס כזה.
יש גם מין הרגשה כזאת שאם נחשוב על הבנאדם שנפטר וחשוב לנו דווקא ברגעים האלה השמחים אז זה בעצם מין קיום שלו בתוכי ואם אני שוכחת אותו לרגע אולי זה גם לא בסדר? ואם בתוך היומיום שלי אני לא מספיק חושבת עליו אז מזה אומר עלי? ששכחתי? שויתרתי עליו?
אז מצד אחד זה הכי הגיוני להרגיש כאלה הרגשות, ומצד שני אי אפשר להתנהל ככה בחיים ולהיות שמחים...
הדילמות האלה זה משו שאין לו כ"כ תשובת 'בית ספר' של כן או לא. זה שאלות שלומדים לחיות איתם, למצוא את דרך האמצע איתו...
אז איך כדאי להתנהל? מה אפילו צריך לעשות?
בואי נתחיל עם זה שאת צריכה לעשות את מה שעושה לך טוב. אבל לא רק נקודתית, אלא גם להסתכל על עצמך במכלול.
איך את רוצה לעבור את החיים האלה, איך את רוצה להתפתח בהם. איך את רוצה לראות את עצמך גדלה.
כי הכי קל להשאר במיטה, אבל הכי לא מוביל לשום מקום.
להשאר במיטה זו התמודדות מסוג אחד, מהסוג שבו אנחנו מעדיפים להשאר בעולם שהיה, ולא להתמודד עם מה שקורה בהווה.
זה מתאים מאד שלבים הראשונים של האבל. עד שנה. אחרי השנה הראשונה יצר החיים הטבעי שלנו אמור לחזור אלינו. הוא נאבק בזכרונות הכואבים, הוא נלחם במבטים, באמירות של 'האנשים הטובים'.... אבל הוא פה, ואנחנו צריכים לחזור איתו לחיים.
ואת יודעת מה, בלילות הכל חוזר, ואז אפשר לכתוב, לבכות, להתפלל, אבל התפקוד היומיומי מאד חשוב שיהיה. כי זה מה שמחזיק אותנו לחיות את החיים בעצם, ולא לשקוע לתוך עצמנו.
זה מאד קל לכתוב את זה, ומי כמוני יודעת כמה שזה קשה.
עולים לי שני דברים שיכולים לעשות את השלב הזה לקצת יותר קל:
1- לא סיפרת על המשפחה שלך, אבל תחשבי מי מהם יכול להיות בשבילך מקום שמצמיח אותך, שמאמין בך וביכולות שלך ויהיה לך כייף לחלום איתו יחד על המחשבות שלך לעתיד. על מי את רוצה להיות, על איזה המשך אפילו את יכולה להיות אחרי אמא שלך. זה יכול להיות מישהו מהמשפחה או חברה קרובה, העיקר מישהו שאת מספיק פתוחה איתה/ו ומרגישה בנוח לשוחח על זה.
2- אולי לחשוב רגע על אמא שלך. איך היא היתה מצפה ורוצה לראות אותך. מה היה משמח אותה במה שאת עושה. אני, באופן אישי, נוסעת מידי פעם לקבר שלה, ופשוט מספרת לה מה קורה איתי. מה מתקדם, איך הולך, ובמה היא כל כך חסרה לי.
ככה אני מקבלת כח וקשר אליה, וממשיכה את החיים....
3- לפעמים נכנסנו כבר ללולאה שקשה לנו להרים את עצמנו משם. שמעת פעם על דיכאון? דכאון זוהי מציאות שמאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (בדרך כלל שבועות וחודשים של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות.
כניסה לדיכאון מאד נפוצה אחרי מוות של אדם קרוב. יכול להיות שטיפול נפשי ו/או תרופתי יוכל לעזור לך לצאת מזה. אל תחששי, זה תופעות שאם מטפלים בהם טוב – בעזרת ה' מצליחים לטפל בהם ולא נשאר להם הדים אח"כ.
אני ממש מקווה שהטיפים האלה יעזרו לך.
ויש עוד משו.
אני כאן אם תרצי לדבר איתי,
או עם כל מישהו אחר מהצוות שיוכל להקל עליך את התקופה הכל כך לא קלה הזו.

חיבוק גדול, ועם אמונה גדולה בכח שלך לקום!!!
אודליה
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
בפייסבוק
בטוויטר
בדוא"ל
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן