התמודדות בימי הרחקות

זמן רב שאני מחפש להבין מה הרעיון האלוקי באיסור נגיעה בימי נידה [ההסבר הפשוט לא מספק אותי], ובנוסף איזה סוג קשר צריך להיות בזוגיות כדי שאוכל להתמודד עם זה יותר בקלות, אולי יש שתי סוגי קשר, ואיך ליצור להרגיש קרובים גם ללא מגע? בקיצור אשמח להרחבה בנושא בכל צדדיו והשלכותיו!

תשובה

שלום וברכה.
שאלה חשובה מאד שאלת, ואני רואה צורך בהסבר והגדרת השאלה שלך, וההתמודדות עליה אתה מדבר, טרם אשיב לך על שאלתך.
הצורך להבין ולדעת את הטעם והכוונה של המצוות חשוב בכל המצוות, ודאי באיסור כזה, שעומד ממש כל רגע לפתחינו. איסור נדה בשונה מאיסורים רבים אחרים ממש קרוב אלינו, בשונה משאר איסורי עריות שהיכולת והקירבה לחטא רחוקה מהאדם, איסור נדה קרוב מאד לאדם, כאשר אשתו שתמיד מותרת לו ובשעת היתר לא רק שמותרת לו אלא מצוה עליו לקיים אתה יחסי אישות, לפתע נעשית אסורה. איסור זה קשה מאד, בשונה משאר העריות שהאדם מרחיק את לבו מהן, כאן יש אשה אסורה שהתאווה אליה אינה אסורה, ולכן ההתמודדות קשה יותר. ולכן חז"ל גזרו תקנות נוספות להרחיק את האדם מהאיסור הזה, ואסרו קירבה שעלול להגיע על ידה לחטא, ולכן חשוב מאד להבין איסור העומד לפתחינו באופן תדיר כל כך.
חשוב לי להסביר עוד נקודה חשובה. מובא במדרש (רבה, בראשית, לך לך פרשה מד) 'רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות', עכ"ל המדרש. כלומר, עצם שמירת המצוות, ההימנעות מאיסורי התורה ועשיית מצוות גורמת לצרף את הבריות, גם ללא ההבנה של המצוות האדם נעשה מוסרי יותר. אם ניקח לדוגמא את הפרישה מאיסור נדה, ההימנעות הזו גופה גם ללא ההבנה מה כוונת התורה בהימנעות הזו, מצרפת את הבריות. עצם המציאות שהאדם לא מתנהל באופן חופשי, ולא נותן דרור באופן קבוע לתאוותיו, אפילו כלפי אשתו, מהווה מערכת של צירוף. הדברים מוכרחים, התורה ניתנה גם להמון העם, לא יתכן שרק מי שתופס את כוונת הבורא בכל ציווי מתקיימת בו המטרה של המצוה.
אמנם, ברור שככל שמעמיקים יותר וזוכים להבין יותר את עומקה של מצוה, ואת רצון הבורא בציוויו, יש בכך תוספת מעלה. על ידי ההעמקה יכולים לרכוש עומק גם בערכים שאמורים לינתן על ידי הציווי. כלומר, אותו צירוף שאמור להיגרם למי שמקיים את המצוה, ייעשה באופן יותר עמוק ויצרף רבדים יותר עמוקים בנפשו. ולכן חובה על כל אחד לנסות לבדוק יותר ויותר מה כוונת התורה בכל איסור.
יתירה מכך, אדם שאוהב להבין, שאוהב שיטה וסדר בחייו, עשוי מעצם טבעו לתת טעמים בדברים שהוא עושה, קשה לו לקיים ולעשות דברים ללא טעם ושיטה. והוא מפרש את מעשיו באופן מסוים כאשר לא תמיד הוא מספיק למד, והוא עשוי לתפוס דברים באופן שגוי, ואז הוא מחטיא את המטרה, לדוגמה, הוא הוא מסוגל להבין כי התורה אוסרת הנאה מן העולם הזה ולכן התורה מסייגת באיסורים לרוב בכדי לחיות חיי עינוי, זו דוגמה אחת, שלימוד התורה ודברי חז"ל מראים באופן ברור שאין זה נכון, אך במבט שטחי עלולים לחשוב שזו כוונת התורה בחלק מן האיסורים. ולכן כאשר אדם מרגיש שהוא זקוק להבין יותר, שומה עליו יותר מכל אדם לנסות ולהבין ללמוד ולהשכיל ולהעמיק חקר בכוונת התורה הקדושה.
אך צריך לזכור לכל אורך הדרך, שאנו מוגבלים, לא תמיד יש בידינו את הכלים לדעת מה רצון הבורא בכל מצוה, פעמים וגילו לנו חז"ל, חכמי המדרש את טעם המצוה, ופעמים עצם מכלול הציוויים מלמדים על דבר מה מאד ברור בכוונת הבורא בציוויו. אך פעמים הדברים לא מספיק ברורים ואיננו יכולים לומר באופן בטוח מה כוונת התורה, גם אז אנו מנסים להבין, אך חשוב לדעת כי דברינו אינם בטוחים, אלא רק בבחינת הצעה.
דבר נוסף ועיקרי, גם אילו לא ניתן לנו לפרש ולדעת מה הטעם באיסור נדה, כאשר יתכן ויש בזה טעמים נסתרים ונשגבים [ראה רמב"ן על התורה ויקרא יח, יט], אך דבר אחד ברור, מכך שהתורה אסרה לקיים יחסי אישות בזמן הנידות, מוכרח שזמני איסור לא מעיבים על חיי הזוגיות. ואם אדם חש שזמני הנידות מעיבים על חיי הזוגיות שלו, מוכרח שהוא לא תופס נכון מה הם קשרי הזוגיות התיקנים על פי היהדות, ולכן גם אם לא נשכיל להבין את טעמי התורה, חובה עלינו להשכיל להבין מה הם הקשרים התקינים על פי היהדות כך שזמני הנידות לא יעיבו על חיי הזוגיות.
כמו שפתחתי בנידון האיסור שאנו עסוקים בו יש ערך מוסף חשוב מאד להבנת האיסור, כי הבנת האיסור נותנת כלי חשוב להתמודדות עם האיסור. ההתמודדות מול החטא יכולה להיות קלה יותר אם נשכיל להבין מה רצון התורה באיסור זה. ולכן אף שתמיד חשוב לנסות ולהבין את רצון התורה, לדעת מה הם טעמי המצוות כי בהבנתם יכולים להתרומם ולקבל שגב ומשמעות לחיים, כאן יש ערך מוסף בהבנת וידיעת טעם האיסור.
יתירה מכך, יתכן שההבנה של הדברים יכולה לתת משמעות עמוקה יותר של הקשר הזוגי, ההבנה של האיסור והתפיסה איך ומדוע איסור כזה לא אמור להעיב על הקשר הזוגי, יכול להאיר את חיי הזוגיות ולתת מטרה לקשר הזוגי.
ולכן אני מאד מעריך את פנייתך, אתה בדבריך הקצרים היטבת להגדיר את הצורך בהבנת האיסור, כתבת שזה יתן לך יכולת להתמודד עם הקשר הזוגי שלך בשעת האיסור. בדבריך העלית אפשרות שמא בשעת האיסור צריך להיות קשר שונה, כביכול, יש שתי מערכות של קשרים עם האשה, מערכת של קשר בשעת האיסור ומערכת של קשר בשעת ההיתר, זו בהחלט האפשרות הראשונית שעולה, וגם ראיתי כבר מי שכותב כך, אך לענ"ד הדברים אינם כן אלא ממש להיפך, ואם באתי בדברי אלו רק בכדי לבאר את הנושא הסבוך הזה, של הקשר הזוגי בימי האיסור, דיינו.
אחר כל האריכות, אסכם. יש שני דברים שקשים לך. א. עצם האיסור קשה לך להבנה, וממילא ההתמודדות קשה יותר. ב. אתה מתחבט באופי הקשר שאמור להיות בזמן האיסור, אם הקשר אמור להיות שונה אז או לא. שתי השאלות כמובן קשורות זו בזו, ואנסה לבאר לך את הענין עד כמה שידי מגעת.
בדבריך כתבת שההסבר הפשוט לא מספק אותך, לא כתבת מה ההסבר, אך אולי התכוונת למה שידוע שיש בתהליך הזה של ימי האיסור וההמתנה להיתר. מתכונת טובה לחיי זוגיות טובים ויצירתיים, כאשר ההתחדשות של כל חודש יוצרת התחדשות למערכת הזוגית. כשלעומת זאת, לולי האיסור כשהאשה מותרת תמיד יש תהליך של התרגלות של חיי שיגרה בהם חיי האישות הופכים לחסרי חיות, חד גווניים ומשעממים.
מהלך זה מבואר בדברי חז"ל. כמבואר בתלמוד (נדה לא ב), 'היה רבי מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה', עכ"ל התלמוד. דברים דומים לזה כתב רבי יצחק מוינה (מגדולי הראשונים, בספרו אור זרוע ראש חודש סימן תנד, נדה סימן שס) בלשון זה, 'תתחדש כנשר נעורייכי תדע לך שכל חודש וחודש האשה מתקדשת וטובלת וחוזרת לבעלה, והיא חביבה עליו כיום החופה. כשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש והכל מתאווין לראותה, כך האשה כשהיא מתחדשת בכל חודש בעלה מתאוה עליה וחביבה עליו כאשה חדשה'. [חשוב לציין ההסבר הזה הוא לא טעם לאיסור נדה, התורה לא עשתה איסור נדה שבעה ימים בכדי לגרום למצב של התחדשות בחיי הזוגיות, זה רק ריווח נוסף שיש בעקבות איסור נדה, ועמד על כך כבר בספר החינוך (פרשת תרומה מצוה צה) כשהביא טעם זה כדוגמה לטעם שאינו תכלית הכוונה של המצוה אלא רק טעם נוסף או דבר מה נוסף שיש בתוכן של המצוה].
אם התכוונת להסבר הזה אני מבין מדוע הוא לא מספק אותך [וכאמור לעיל כבר החינוך כתב שאין כוונת חז"ל לומר שזה כל טעם המצוה], כי אף שיש כאן מערכת שאולי מטיבה באופן כללי עם חיי הזוגיות. אך אתה מעוניין לקבל משמעות לקשר הזוגי בזמן האיסור, האם באמת לזמן האיסור אין ערך של קשר ממשי, אלא הוא רק משמש כהכשר וכמתן שירות לגעגוע והתחדשות לזמן ההיתר? האם באמת זמן האיסור הוא זמן שהקשר בו לא יכול להיות קשר טוב? ולכן נראה שצריך תוספת הסבר איך יכולה להתקיים מערכת זוגית תקנית גם בימי האיסור, כשהאיסור לא אמור להעיב על הקשר, ולא רק להיטיב עם הקשר בזמן ההיתר.
ואמנם יש רובד נוסף עמוק יותר בכוונת דברי חז"ל לענ"ד. הבנת הדברים כפשוטן נראים כביכול ימי האיסור משרתים את ימי ההיתר, בכך שימי האיסור מטיבים עם ההתחדשות שיש כאשר האשה נטהרת. אך נראה כי ישנו רובד נוסף של עומק הקשר שנעשה בימי האיסור. וקודם לכן אכתוב לך יקירי, דבר מה ששמתי אליו לב במגילת שיר השירים. שיר השירים מתאר את הקשר שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, כשהמשל מרמז על אופי הקשר של כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא במשך שרשרת הדורות. לפירושו של רש"י בפרק ו מתוארים ימי הגלות, והנה דווקא שם כנסת ישראל מתבטאת בביטויי חיבה גדולים יותר כלפי הקדוש ברוך הוא מבכל שיר השירים. נראה פירושו של דבר כי פעמים דווקא המרחק יותר יוצר השתוקקות. וההשתוקקות גורמת לחיבור גדול יותר מכל. פעמים והמרחק יוצר את החיבור ככתוב, 'מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד', (ירמיהו פרק לא ב). פעמים ורק במרחק ניתן לחוש בהשתוקקות, פעמים רק במרחק שמים לב לטיב הקשר ולחיבור הגדול שיש בין בני הזוג. הגעגועים וההשתוקקות שנוצרים בעקבות המרחק מגלים רובדים של קשר עמוקים, שלא יכולים להתגלות בזמן של קירבה. כלומר, ההתרחקות בזמן האיסור אינו תכסיס ליצור חיבור יותר גדול בזמן ההיתר, אלא בזמן האיסור עצמו ישנו טיב של קשר שלא יכול להתממש בזמן ההיתר.
אך עדיין יש להמשיך ולהעמיק בדבר. הדברים שהבאתי עד כה, מבארים אמנם מדוע המערכת הזו תקנית וטובה לזוגיות. אך עדיין יש כאן משהו שלא ברור מספיק מבחינה מעשית, האם הקשר בזמן האיסור צריך להיות קשר שונה?
בכדי לבאר דבר זה אני רוצה להקדים דבר מה חשוב מאד. איש ואשה הם שני נבראים שאמנם נבראו נפרדים, אך באמת הם לא שניים, הם שני חצאים, שכאשר מצאו זה את זו הם מקיימים שלימות אחת. התלמוד (נדה לא, ב) ממחיש זאת במשל, 'שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש, משל לאדם שאבד לו אבידה מי מחזר על מי בעל אבידה מחזיר על אבידתו', כלומר אנו מאמינים כי זוג מושלם הוא זוג שהאיש והאשה יוצרים יחד שלימות אחת שאמורה הייתה להיות מחוברת אלא שהם נבראו נפרדים ועליהם למצוא זה את זו. כששיאו של החיבור נעשה בעת הזיווג. החיבור שבזיווג הוא התבטאות של קשר פנימי עמוק שיש בין בני הזוג. לשם חיבורם של בני הזוג, נטע הבורא באדם תאווה שנוטעת באדם צורך להתחבר גם פיזית ולא רק נפשית, בכדי שהקשר הפנימי העמוק יווצר יש צורך בחיבור הפיזי, ולשם כך יש באדם צורך להתחבר על ידי הזיווג עצמו וכל שאר מעשי קורבה. אך כמו כל דבר, פעמים והמטרה נשכחת, והכלי וההכשר הופכים למטרה עצמה. כלומר, פעמים ולא נשאר בין בני הזוג אלא הקשר הפיזי, החיבור החיצוני. הם לא מסוגלים להתחבר זה לזו בקשר פנימי עמוק, ומעשה הזיווג וכל שאר קורבה נעשית כמטרה עצמית ללא המטרה הנכספת שאמורה להיווצר על ידי מעשים אלו. ימי האיסור, בהם אין יכולת להתחבר זה עם זו באופן פיזי, נותנים יכולת לבני הזוג להתחבר זה לזו רק בקשר פנימי, ללא עזרים חיצוניים. המסוגלות לקיים קשר של אהבה גם ללא קשר פיזי, מנתבים את הקשר הפיזי למטרה שלמענה הוא נועד, הם מנתבים את החיבור הפיזי לצורך היווצרות של קשר פנימי עמוק, כאשר חיי אישות המושתתים על פי התורה, מקיימים מעגלים של קשר של חיבור והפסקה סיבוביים, כאשר בימי האיסור מתקיים פסק זמן בו בני הזוג מסגלים יכולת להתחבר זה עם זו בקשר פנימי ללא עזרים החיצוניים עד שכשכלים ימי האיסור מגיעים ימי ההיתר והחיבור המתממש בין בני הזוג אינו אלא תוצאה של החיבור העמוק שנעשה ביניהם בימי האיסור.
הסבר זה ראיתי בחוברת 'מעין שלם' על טהרת המשפחה שחיבר הרב זאב חיים ליפשיץ זצ"ל (עמוד כ), שם הוא היטיב להגדיר זאת בדבריו, ולמרות האריכות אעתיק את לשונו כי דבריו מאירים באור מיוחד ובמשמעות מיוחדת את המתנה שקיבלנו באיסור שבימי הנידות: 'חשיבותה של טהרת המשפחה לטיפוח חיי נישואין רעננים ולסילוק השיגרה והשעמום הרובצים לפתחם, הוא נושא שכבר דשו בו רבים, ברצוננו להבליט כאן אספקט נוסף ויסודי יותר של נושא זה, המשולב בגישה הכללית של דיוננו, תרומתה של הפרישות הזמנית מחיי אישות להארתו של הצד האנושי שבאשה, והעמדת האדם שבה מעל ההיבט המיני. משעה שהצורך החברתי כובש לו מקום בחיי הילדה, בהיותה כבת שבע, מתפתחת בה גם תודעת נשיותה, היא מתחילה לשים לב להופעתה מתייפה ומתקשטת. היא שואפת למצוא חן בעיני כל רואיה. היא אף לומדת במהרה לנצל את נשיותה כדי להשיג את מאווייה, אלא שלא עובר זמן רב והיא נוכחת לדעת שהבלטת נשיותה באה על חשבון ההכרה באישיותה האנושית, ככל שהיא מתבגרת ומבשילה כן היא מעדיפה להתקבל כאדם ולא כיצור מיני, שקסמיו הם בני חלוף ומתבלים. החשש הזה, שנשיותה תאפיל על אנושיותה מקנן בכל אשה, אפילו ואולי במיוחד כלפי בעלה. במצות טהרת המשפחה, מציעה התורה לאשה אמצעי הגנה כנגד סכנת הדה-הומניזציה של אישיותה. כל אשה ששומרת על טהרת המשפחה, זוכה מדי חודש לשבועיים שבהם היא מתקבלת כאדם בלבד. בפרק זמן זה שבו היא אסורה לבעלה, ניתנת לבעל הזדמנות לפתח את יחסו האנושי כלפיה, ללא תלות בצרכים המיניים. הוא לומד לראות את אשתו כאדם, לשים לב לרגשותיה, ולבטא את אהבתו אליה בדרכי חיבה אנושיים 'בלי ידיים'. הפרישות מייחסי אישות, אין פירושה פרישות מהאנושיות. אדרבה זה הזמן לגלות את הצד האנושי שבאשה. להבין ללבה, להכיר בעצמיותה ובתכונותיה האינדיבידואליות, להעריך את עולמה הפנימי והרוחני. ימי הפרישות הם הימים הכשרים ביותר ליחסי אנוש בין בני הזוג ובהם מתפתח ומתחזק הקשר הנפשי-אנושי ביניהם, שהוא בעל טווח ריגשי רב לאין ערוך, יותר מזה של הקשר הגופני, ושורשיו עמוקים יותר. מקץ ימי הפרישות, כשהאשה מותרת שוב לבעלה, עושה הטבע את שלו, והקשר המאחד שבין בני הזוג שהחל מתרקם דוקא בימים שבהם הייתה לא טהורה, מקבל משמעות מוחשית שלימה, זו מהלכה של התקשרות אנושית כשרה טבעית ועמוקה. תחילה נפגשים, מתקשרת שיחה, מתרגלים זה לזה, לומדים להכיר ולהבין, מתפתחת אהבה ולבסוף חשים צורך במגע גופני. היחס האנושי חשוב לאשה יותר מהמגע הגופני כשלעצמו. מאוסים עליה יחסי אישות שאינם ביטוי ליחסי קירבה אנושית. האשה שחוננה במנה גדושה של רגישות וכישרון התייחסות, מוצאת די סיפוקה במחוות הלבביות, הלטפניות של קירבה, חיבוק, ונישוק, והן חשובות לה הרבה יותר מהאקט המיני עצמו. אשה זונה היא אשה חולה, משום שהיא בודדה את המעשה המיני מהיחס האנושי. אשה בריאה ברוחה חשה שהקירבה הגופנית היא רק ביטוי לאחדות אנושית העמוקה ביותר הקיימת בין גבר ואשה', עכ"ל.
הארכתי קצת, אך אני חושב שכשתעיין בדברי תמצא דרך סלולה, אין צורך לקיים קשר כפול, קשר של ימי טהרה וקשר של ימי נידות. הקשר הוא קשר אחד, כשאיכות הקשר לא נפגמת כלל בזמן האיסור אלא מתעצמת, הקשר הפנימי העמוק לא מחייב קשר פיזי, ואדרבה הימים האלו בהם אין יכולת לקיים קשר פיזי מנדבים לנו ימים, בהם יש לנו הזדמנות להעמיק את הקשר ולהעמידו על הפן האנושי שלו גרידא, ולא קשר שמושתת על צורך גופני חושני תאוותני. מערכת כפולה של קשר בזמן איסור וקשר בזמן היתר שלא משתלבים זה בזה מחטיאים את המטרה למענה נועדו ימי הפרישה. המודעות לכל זה תנסוך בך מסוגלות להתמודד עם הימים היפים האלו בביטחה.
איחולי שתזכה אתה ורעייתך לקשר פנימי עמוק על כל רבדיו, זוגיות מושלמת ומשלימה, לאורך ימים ושנים טובות.
כמובן שאני כאן לרשותך אם דבר מה צריך ביאור והסבר ולהמשך דיון והעמקה.
בברכה מרובה
שלך
שלמה
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
4 תגובות
  1. אבי הגב

    תשובה מהפנטת ונפלאה, החכמתי מאוד מאוד. כל מילה פנינה. יישר כח

  2. הדס הגב

    תשובה מאלפת,
    באמת כל מילה פנינה,

  3. טובה הגב

    תשובה מלאה ומפורטת מסבירה את הדברים כמו שצריך ממש תודה רבה

  4. אנונימי הגב

    איזו תשובה נהדרת!
    מעידה על עומק הקשר שאמור להיות, רעות אמיתית.
    תובנות מעוררות השראה. זווית שמרחיבה את התפישות המקובלות לפן עוד יותר רגיש ואנושי.
    תודה על העתקתם הדברים באריכותם, הם נפלאים!

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן