השתוקקות למשהו משמעותי למלא את הנפש

שלום לכם .
מזה זמן אני מחפש אחר משהו מעניין שימשוך אותי להתעסק בו, תוכן שיעניין אותי ללמוד ללא הפסקה, מעין משהו פנימי שאומר לי לחפש משהו עמוק יותר, אך איני ממש מצליח לבטא מהו,
קצת עלי,
אני ב"ה נשוי +4 ילדים, אחרי לא מעט עבודה על עצמנו ועל הזוגיות מצבנו ב"ה טוב ומשתפר מיום ליום,
אני עובד ומתנדב בתחומים מגוונים, נוער בסיכון, הדרכת טיולים, עבודה עם אוכלוסיות מיוחדות , מד"א ועוד.
אני משתדל לקבוע עיתים לתורה, אך לצערי לא מצליח לעמוד בכך בקביעות (אל תגידו לי שפה הנקודה, כרגע זה המציאות, ואני לאט לאט מסגל לעצמי גם קביעויות נוספות)
אחזור לנקודה,
אני מחפש תחום לימוד או תחום עיסוק שיגרום לי להתרגש קצת, להשתוקק ללמוד/לעשות אותו עוד ועוד , ולא ממש מצליח לישב דעתי.
אשמח לקבל הכוונה כיצד לחפש בנבכי נפשי את מה שאני מחפש, ואם התשובה היא "בלימוד" כיצד לחפש את התחום בו להעמיק ??
(הייתי בישיבה 5 שנים, למדתי מגוון סוגים של ספרים, אך עדיין שאלתי בעיינה)
תודה רבה
(מקווה שהשאלה מובנת)

תשובה

שלום לך שואל יקר.

נהניתי למקרא שאלתך. היא מנוסחת היטב ובתבונה רבה, וממוקדת היטב.

אתחיל ברשותך בתיאור העצמי שלך:
אני ב"ה נשוי +4 ילדים, אחרי לא מעט עבודה על עצמנו ועל הזוגיות מצבנו ב"ה טוב ומשתפר מיום ליום.
יש הרבה מה ללמוד ממשפט קצר זה. למשל, על המקום שבו הזוגיות תופסת ב'מעיינותיך' (על משקל 'בראש מעייני'). זה יפה, ואף מרגש, לראות גבר שמקדיש תשומת לב כל כך רבה ומיוחדת לזוגיות שלו. יש גם הרבה מה ללמוד מכך שציינת את אותה זוגיות כדבר שנבנה מתוך מאמץ, והוא עדיין בתהליכי שיפור. אני מאחל לך שאכן הוא ישתפר עוד ועוד, האהבה היא דבר רוחני ואלוקי ולכן היא אין סופית, תמיד היא יכולה להיות במגמת עליה..
אני לומד מדבריך על היותך אדם רגיש, 'בעל רגש' כפי שנהוג לומר. 'רגיש' אין פירושו אדם שנוטה להיעלב בקלות; רגיש פירושו אדם שניחון בחיבור עמוק וחזק לחיים. אדם שנמצא בתוכם ולא מחוץ להם. הרגשיות הזאת מאפשרת לך לקשור קשרים חמים וידידותיים עם הסביבה, להתנהל מולם בטקט מצד אחד ובשחרור מצד שני. סביר מאד שהרגישות הזאת מועילה לך בחיי הזוגיות שלך ובזכותה הגעת לאן שהגעת.
בהמשך אתה כותב:
אני עובד ומתנדב בתחומים מגוונים, נוער בסיכון, הדרכת טיולים, עבודה עם אוכלוסיות מיוחדות, מד"א ועוד.
תחומי העבודה ובעיקר ההתנדבות שלך, מלמדות על חיבור חזק מאד לאנשים, לנפש שלהם, לחוויית החיים שלהם. הרגישות שלך באה לידי ביטוי במשיכה שלך לטפל במצוקות אנושיות. זה מדייק את תמונת הפרופיל שלך, עד כמה שניתן לעמוד עליה ממכתבך.
מדבריך ניכר שאתה מצליח מאד בתחומי העיסוק שלך. הדבר אינו מפליא, משום שאתה כנראה מיטיב לחיות 'בתוך' החיים. להבין את לבו של הזולת לעומק. כל הכבוד.
עוד אתה כותב:
אני משתדל לקבוע עיתים לתורה, אך לצערי לא מצליח לעמוד בכך בקביעות (אל תגידו לי שפה הנקודה, כרגע זה המציאות, ואני לאט לאט מסגל לעצמי גם קביעויות נוספות)
לדבריך אלו אתייחס בזהירות לאור הסיוג שנתת 'אל תגידו לי שפה הנקודה'. אתייחס באופן כללי לקושי לקבוע עיתים לתורה או לדברים אחרים, ואתה, ורק אתה, יכול לומר אם הדברים רלוונטיים לגביך או לא. ברשותך אעתיק כאן רשימה שכתבתי לעצמי, מתוך נסיון להבין את הקושי שלי בתחום הזה:
לפעמים נראה שהאנושות מתחלקת לשנים, האנשים המתוכננים והאנשים הספונטניים. מישהו מאורגן כזה אמר לי פעם, שכשהוא קובע פגישה עם מישהו הוא תמיד מפסיד שעה, כי הוא מקדים בחצי שעה והשני מאחר בחצי שעה...
חיים של אנשים ספונטניים שונים מאד מחיים של אנשים מאורגנים, ומשום מה נראה כאילו העולם מותאם רק לצורת החיים המאורגנת. אולי לקראת הבחירות המתקרבות, היה כדאי להתארגן כל האנשים הספונטניים במפלגה שתדרוש 'הנגשה' של העולם לצורת החיים שלהם...
אחד הדברים שמקשים מאד על אנשים ספונטניים הוא ההיצמדות ללוח זמנים. מתכננים לצאת לחתונה בשש ואיכשהו מוצאים את עצמנו יוצאים ברבע לשבע 'עם הנשמה ביד'.
או הקושי להיות עקביים. החיים הם כל כך דינמיים ועשירים. אינו דומה מצב רוח של יום אחד לחבירו, למה שאני אעשה בכל יום את אותם הדברים? למה שסדר היום שלי יהיה קבוע ויציב בעוד שהחיים עצמם סוערים, מלאים בזמנים של גאות אבל גם של שפל?
הזרימה הזאת עם החיים, החוויה העמוקה שלהם, מקשה עלינו להיות מאורגנים ומיציבים, אבל היא הרי מה שהופכת אותנו ל'זורמים', למשוחררים, לחברותיים. אנחנו לא רוצים לוותר על זה. מה עושים?
חבר יקר הראה לי קטע נפלא בליקוטי מוהר"ן שעזר לי מאד בענין הזה:
שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָד שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי לִלְמד מֵחֲמַת שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן אָמַר: שֶׁאַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לוֹ לַחֲטף אֵיזֶה זְמַן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם וְאָמַר, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם : קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? קֶבַע הוּא לְשׁוֹן גְּזֵלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ"ב) : "וְקָבַע אֶת קבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" הַיְנוּ שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם, אִם גָּזַל מִן הַזְּמַן שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו אִם גָּזַלְתָּ מֵהֶן עִתִּים לַתּוֹרָה כִּי צָרִיך הָאָדָם לַחֲטף וְלִגְזל עִתִּים לַתּוֹרָה מִתּוֹך הַטִּרְדָּא וְהָעֵסֶק (לקוטי מוהר"ן תורה רפד).

רבי נחמן מגייס פה את כוחו של הדרוש החסידי בשביל ליצור 'רה-אינטרפרטציה' - 'פרשנות מחדש' לקביעות עיתים. החובה ללמוד תורה לא פוחתת, אלא מקבלת פנים חדשות ומתאימות לתנאי חיים אחרים. יש כאן הורקה מכלי לכלי, מהכלי המסודר והמאורגן של זמן קבוע וצפוי מראש, לעבר הכלי הספונטני של 'גזילת זמן'. אפשר לתת לדברים פן מהותי יותר, ולומר שיש כאן סוג של 'טרייד-אוף': דווקא מי שאינו מצליח 'לקבוע' זמן ללמוד ולעמוד בו, הוא דווקא יותר מסוגל להיות אחד ש'גוזל' זמן בשביל כך. כי האופי הזורם והסוער הוא כזה שיכול להימשך אחרי משהו שאוהבים ו'לשכוח את עצמו'.
למעשה, כל זה כבר כתוב בשאלתך: 'אני מחפש... תוכן שיעניין אותי ללמוד ללא הפסקה'. 'ללמוד בלי הפסקה' כלומר מתוך היסחפות, מתוך סקרנות בלתי מאופקת ובלתי מוגבלת. אתה בעצם מחפש תוכן שימשוך אותך 'לגזול' זמן בעבורו.
הבעיה היא שזה נשמע יותר מדי טוב. מדי רומנטי. מעטים האנשים שיכולים להימשך אחרי תוכן מסוים באופן קבוע. כמו באהבה, זה מחזיק בדרך כלל תקופה מסוימת ובמשך הזמן דועך. וזה מכניס אותנו לדרך ללא מוצא, לכאורה: אנחנו מחפשים סיפוק ותוכן רוחני ועמוק לחיינו, מבינים שלפי האופי שלנו זה לא יכול לבוא על ידי היצמדות קשיחה לעיסוק בזמנים קבועים, ומצד שני, ללא ההיצמדות הזאת העיסוק לא יחזיק מעמד.
בנקודה זו ברצוני להעמיק קצת בשאלתך:
מזה זמן אני מחפש אחר משהו מעניין שימשוך אותי להתעסק בו, תוכן שיעניין אותי ללמוד ללא הפסקה, מעין משהו פנימי שאומר לי לחפש משהו עמוק יותר, אך איני ממש מצליח לבטא מהו.
דבריך נפתחים בחיפוש אחר 'משהו מעניין להתעסק בו', ממשיכים ל'יעניין אותי ללמוד' ובהמשך אתה מתאר 'משהו פנימי שאומר לך לחפש משהו עמוק יותר'. כמדומה שניתן לשמוע בדבריך חיפוש אחרי סיפוק נפשי ורוחני, סיפוק שאותו אתה מציע למלא על ידי לימוד או עיסוק. יש עומק מיוחד בהצגת הדברים הזאת, ששמה את העיסוק והלימוד על אותה סקאלה, ורואה בשניהם אפשרות שווה לסיפוק ולמילוי רוחני של החיים.
כמו כן, ההדגשה שלך על משהו מעניין ומושך כתיאור לאותו סיפוק רוחני, מצביעה על נקודה עמוקה שלא תמיד זוכה להכרה. המעניין והמושך אינו עומד בסתירה לעמוק ולרוחני. בניגוד לדימוי על עיסוק סיזיפי ומייגע בדברים עמוקים ורוחניים, אתה מעמיד את האפשרות שהם יכולים להיות מעניינים ומושכים, ולא רק יכולים אלא ה'מעניין והמושך' אצלך הוא תנאי לאותו חיפוש אחר העיסוק הרוחני.
נקודה זאת בעיניי היא קריטית: אנשים רבים, רבים מדי, שבויים בקונספציה הפוכה, בדימוי של שבירה, של הקרבה, של יגיעה, כאופן היחיד של מילוי רוחני ונפשי לחיים. כאשר אדם לומד מתוך סקרנות, מתוך תאוות ידע, מתוך רצון ליצירתיות, זה נתפס הרבה פעמים כדבר שטחי, אגואיסטי, אפילו כבזבוז זמן מסוים. זוהי פחות שאלה של תפיסת עולם, ויותר שאלה של תמונת עולם. מהי התמונה שאנו רואים בדמיוננו כאשר אנו חושבים על עיסוק בעל תוכן ועומק רוחני בחיינו. האם אנו רואים לימוד שמגיע מתוך תחושת חובה ותביעה, או לימוד שמגיע מתוך 'סיפוק יצרים' של סקרנות ושל יצירה. שני הלימודים נכונים ורצויים, והאדם אף יכול לאהוב את שניהם במידה שווה. פעמים רבות השבירה והמאמץ שיש בלימוד נותנים מענה לרובד עמוק יותר בנפש האדם, ואף יוצרים אותו; בנוסף, אין זה לימוד מתוך יראה אלא מתוך אהבה, מתוך אהבה לתורה, לחיי תורה, לחיי הלכה, אנו נענים בשמחה לתביעתה ולמאמץ הנדרש ממנה. אלא שלצד זה ישנו לימוד מתוך אהבה פשוטה, מתוך יצר חי ותוסס בקרבו של האדם, ולימוד כזה לא רק שאיננו שטחי ואגואיסטי, אלא יש בו גוונים ועומקים מיוחדים שאין בלימוד מתוך מאמץ.
הלימוד הזה מטבעו אינדיבידואלי לחלוטין, אינו מסודר ואינו ממוסד. הוא בדיוק הלימוד שבעבורו גוזלים זמן, כמו שאומר רבי נחמן. אתה כותב 'הייתי בישיבה 5 שנים, למדתי מגוון סוגים של ספרים, אך עדיין שאלתי בעינה'. ניתן להניח ששאלתך בעינה משום שבחור ישיבה בדרך כלל לא שואל את עצמו 'מה אני אוהב ללמוד' 'מה מסעיר אותי'; זכיתי ברוך ה' להיות בעולם הישיבות והכוללים למעלה מעשרים שנה, ומעולם לא שמעתי שמשבחים מישהו על היותו 'סקרן' או 'תאב ידע'. התכונות האלו לא שייכות לעולם הזה, וממילא אין הן כלולות בדימוי שנוצר בו על 'אהבת תורה'.
נראה לי שהתשובה לשאלתך 'כיצד לחפש בנבכי נפשי את מה שאני מחפש, ואם התשובה היא "בלימוד" כיצד לחפש את התחום בו להעמיק' נעוצה בראש ובראשונה בהיפתחות למרחב תודעתי ונפשי חדש, שבו אתה שואל את עצמך 'מה מדליק אותי', ולא נרתע מההיבט האגואיסטי ואולי אף החתרני שבזה. זו לא רק שאלה לגיטימית; זו שאלה קדושה, מרוממת, שאלה שמניחה שהעמקה רוחנית אינה משהו שנכפה על האדם אלא משהו שהאדם תאב אליו מטבעו.
המוכנות לעמוד באומץ מול השאלה הזאת מחייבת 'ניקוי' של כל הדימויים המקובלים, שמטבעם הם הרבה יותר ממוסדים ומערכתיים. נצרך אומץ לעמוד מול קולות פנימיים בתוכנו שמזלזלים בזה, בין אם אלו קולות שלנו, בין אם אלו קולות שהדמיון שלנו 'שם' בפי הסביבה. כדי להמחיש את זה אומר משהו אישי: אני מאד אוהב את הסיפורים שבגמרא. פשוט 'חולה' עליהם. אוהב להכנס לתוך הסיטואציה, לתוך הניואנסים, הויכוחים הגלויים והסמויים. ועדיין, ארגיש מובך אם השכן שלי יראה כמה זמן אני מקדיש לזה, אני משוכנע בתוכי (מעולם לא שאלתי אותו) שהוא לא יעריך את זה, כי זה לא מה שרגילים להעריך, ובכלל, מה זה להיתפס לאיזו אהבה אישית, כאילו הגמרא זו גלידה (לך תסביר לו שכן! הרי הוא בעצמו אומר זאת כל שבת בבוקר 'ומתוקים מדבש ונופת צופים'. הוא כבר ימצא הסבר למה זה לא קשור) ועוד איזו גלידה, גלידה של שוקולד כמו שהילדים אוהבים (אני הרי אוהב סיפורים...), אבל כן, אני חייב לעמוד מול האהבה הזאת, להודות בה, לשמוח בה, ולנצל אותה בשביל לפתוח גמרא בסקרנות ובהתלהבות כמו ילד שפותח ספר קומיקס של סבא אפרים (ואני לא אגלה שגם אני מאד אוהב לקרוא את זה, זה כבר מוגזם לגמרי...)
אם אנחנו מאפשרים לעצמנו להידלק על תחום מסוים, אנחנו יכולים להשתמש באופי הסוער שלנו, הספונטני, הלא מוגבל, ולרתום אותו לצורך לימוד קבוע. נקבע לעצמנו זמן שבו אנו לומדים את אותו ענין מדליק, ואז נצפה לזה כמו ילד שמצפה לשקית הממתקים של שבת אחרי צהרים. עצם קביעות הזמן תגרום לנו לחכות ולצפות לזה, לדמיין כמה כיף יהיה בלימוד. אני מודה, גם לי זה נשמע מאד ילדותי, אבל חוץ מזה שזה עובד, אין שום פשע בלהיות ילד. אהבה היא דבר ילדותי בהגדרה.
אולי זה גם הסבר נוסף מדוע השאלה 'מה מדליק אותי' 'מה מסקרן אותי' אינה כל כך לגיטימית, משום שהיא נתפסת כילדותית. אבל הבגרות האמיתית, לעניות דעתי, היא להודות בחלקים הילדותיים שבנו ולהתגאות בהם.
אינני יודע בקשר אליך, אבל נראה לי שבקשר לרוב האנשים זה תהליך לא מובן מאליו. גם בגלל החינוך הממסדי, וגם בגלל הבריחה ממה שנראה ילדותי או אגואיסטי. אני מציע לך לעבור עם עצמך את התהליך הזה, של היפתחות לחיפוש אחר ה'מדליק' 'מסקרן' ולא להירתע משום תשובה. אל תיבהל אם מה שמדליק אותך זה תחומים 'רכים' כמו סיפורים, מדרשים, חסידות, וכדומה. הסיבה שהדברים האלו מושכים הרבה אנשים, לעניות דעתי אינה מתוך עצלות אלא משום שיש בהם עומק מיוחד, עומק שהרבה פעמים הוא נסתר מהעין בגלל ה'חוסר פרגון' שלנו לתחומים האלו. כמובן, שאם תמצא שמה שמדליק אותך זה דווקא לימוד ישיבתי קשוח או הלכתי, גם זה מצוין... ההימשכות אחרי לימוד מסוים היא דבר נפלא, ושוב, גם אם זה מרגיש כשטחיות כאגואיסטיות; כמו שכתבתי, אני חושב שזה לא שטחי בכלל, ובקשר לאגואיסטיות, נכון, אנחנו מחפשים תורה שתפנק אותנו, וזה מה שצריך! זהו תפקידה של התורה, והיא גם מתענגת לעשות זאת! היא תפנק אותנו ואנחנו נפנק אותה!
מאחל לך את העונג שבלגיטימציה לחפש את הטעם האהוב עליך בגלידה הטעימה הזאת שנקראת תורה, ולמצוא אותו בהקדם... (ואל תוותר על גביע אמריקאי! תתפנק עד הסוף...)
שלך, יצחק
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
בפייסבוק
בטוויטר
בדוא"ל
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
תגובה אחת
  1. טלי הגב

    תשובה יפה וחכמה.
    מדהים להיווכח איזו השפעה חזקה יש לחינוך הממסדי שחונכנו בו. לטוב ולמוטב.
    הרי צריך לעבוד את ה' לא רק מהשכל אלא גם (ובעיקר) מהלב..
    בהצלחה.

השארת תגובה

שאלות נוספות:

דילוג לתוכן