הקנאה שלי בגלל חוסר ביטחון?

שלום רב!
אני נשואה כמה שנים עם 3 ילדים והמצב הזוגי שלנו ממש קשה, בעיית אמון. בערך שנה אחרי נישואינו התחילו לצוץ בעיות אמון שלי בבעלי, קנאה..
הטריגר הראשוני היה הצטרפות גיסה למשפחה שלי, כאשר קצת לאחר מכן היתה סיטואציה בה במהלך משחק חוויתי כימיה והנאה בינה לבין בעלי ברמה שהרגשתי את בעלי מתלהב. נפגעתי קשות והחוויה הזו צרובה לי כבגידה רגשית. תגובת בעלי לעניין:לא רואה בעיה במה שהיה, זה היה חלק מהמשחק ולא היתה שום התלהבות או עניין בה
מאז, אני מרגישה כאילו כל עולמי סובב סביב הקנאה לבעלי. פתאום נהייתי רגישה ופגיעה אל מול כל שיחה שלו ונחמדות לנשים. וזה משהו שקורה המון. עם אחיות שלי בעיקר וגיסות. באופן כללי הוא בגישה "זורמת" עם נשים ולא נמנע מלפתח שיחות או להיות נחמד ומצחיק. אני לעומתו מאוד עניינית עם גברים. גם בתוך המשפחה.
חשוב לי לומר שהדבר שמפריע לי זה לא החשש כי זה יוביל אותו לבגידה בי וכי הוא לא נאמן. אלא מפריע לי שהוא מחפש את האינטראקציה עם נשים אחרות ונראה כי נהנה ממנה, באיזשהו מקום אולי יותר מאשר האינטראקציה איתי.
התהייה הגדולה שלי היא כזו:
אני שואלת את עצמי האם אני סתם קנאית אובססיבית והכל נובע מחוסר ביטחון שלי בעצמי? או שמא הוא בהתנהגותו גורם או מגביר את זה?
בנוסף, אני לפעמים חושבת שמה שבאמת מציק לי זה לא העובדה שהוא מתיידד ברמה מסויימת עם נשים נוספות (למרות שעקרונית וערכית זה אכן מציק כי אני מאוד מאמינה שזה לא נכון בזוגיות גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מוסרית כללית) אלא העובדה שאני חשה בהעדפה של הקשרים הללו על פני הקשר איתי, כשאני בסביבת נשים נוספות. כלומר, גם אם בבית הוא כן מתעניין בי מדבר איתי ויכול להנות מקרבה איתי, הרי שבחוץ התקשורת איתי מצטמצמת בהרבה . לאחרונה זה התגבר יותר, והיה מצב גם שהוא שוחח ארוכות עם הגיסה ואליי כמעט לא פונה. כשפתחתי מולו את הדברים וירדנו לפרטים הקטנים מתוך רצון להגיע לרגש האמיתי שמאחורי הדברים, הבנתי ממנו כי אכן ייתכן שהעדיף לדבר איתה ופחות איתי כי היא לא עוקצת אותו ונפגעת ממנו וכו', כלומר שעשיתי כנראה באמת נהיה מעצבן ופחות נעים לדבר.
חשוב לציין שכבר הרבה זמן שאני מרגישה חוסר בקשר, לאו דוקא שקשור לקנאה ביחס שנותן לנשים האחרות, ופתחתח את זה מולו. הוא די מתגונן

עיקר השאלה שלי היא:
מתוך דבריי, האם נראה שמקור הקנאה הוא חוסר בטחון שלי? או חוסר במשהו בקשר הזוגי עם בעלי?
מאוד חשוב לי להבין את המקור האמיתי לרגשות האלה
כמו כן, אני נורא מבולבלת. האם עלי כאישה להציב את הגבולות שלי? כשמשהו פוגע בי או נראה לי מוגזם? או שאי אפשר לשנות אותו ואני רק אמורה להחליט אם אני חיה עם זה או לא? האם הגיוני ונכון שהוא יאמר לי "זה אני ואת תצטרכי להתרגל או אם לא מתאים לך אז לא"? (בעקבות שיחה גם עם מטפלת שנתנה לנו להבין שזה הוא. וגם אם אני לא מסכימה זה לא אמור לאיים עלי כי אני יודעת מי אני)
אני לא רוצה לפעול ממקום של חוסר בטחון אלא ההפך. הבעיה כרגע היא שהקשר הזוגי באמת במצב רע מאוד כך שהבטחון שלי והאמון על 0.. וממה שהרגשתי בתקופה האחרונה זה שירד לו ממני(ובצדק, המון ביקורות, פגיעות, מריבות) ולכן הוא מחפש יותר בחוץ כי שם יותר נעים וכיף, מן הסתם. זה שיורד לו ממני במצב כזה, אני מבינה. אבל זה שהוא ממלא את הצורך הזה עם הנשים האחרות- כואב לי מאוד. הרגשתי בזה. לא סתם המילים שלו לא היו נכנסות לי ללב. הרגשתי את השמחה והכיף שלו במקום אחר, ואיתי בבית אמנם עדיין נאמן ומנסה. דואג לי מקשיב לי והכל. אבל האנרגיות הטובות לחיפוש תשומת לב חיובית כבר הופנו למקום אחר

תשובה

שלום לך שואלת יקרה, וכנה כל כך.
את שואלת ממה התחיל הכל, מה שורש הדברים, ומה גרם למה. ואני כבר כמעט שבועיים קוראת את הסיפור שלך פעם ושוב, וחושבת איתך ביחד על השאלות שהעלית.
חשוב לי להבהיר כבר בתחילת דבריי שאינני מטפלת בשום כובע, לא זוגית ולא פרטנית. בתור מי שעונה באקשיבה, אני משתדלת להקשיב יחד עם הכותבת, עד כמה שהמסך מאפשר להיות יחד, לקרוא שוב את הסיפור, ואולי להאיר נקודה או שתיים.
את מספרת על קושי משמעותי שאת סוחבת איתך כבר שלוש שנים.
חויה כואבת אחת, שמבחינתך נצרבה עמוק ומבחינת בעלך היתה סיטואציה תמימה בהחלט.

אם יש בית שקירותיו סובלים מכתמי רטיבות, וצובעים אותו מחדש בצבע חדש ויפה, אחרי יום אחד או מקסימום שניים יראו שוב את הכתם הרטוב מבצבץ מתחת שכבות הצבע.
הדרך היחידה לטפל בבית הזה, תהיה למצוא את מקור הנזילה, לייבש אותה, ורק אחר כך אפשר לשקם את את הבית.
החויה הקשה שאת מספרת עליה חדרה עמוק לתוכך, אי אפשר לסתום אותה בצבע יפה ותו לא. יש כאן משהו עמוק יותר, פנימי יותר, שחשוב להבין אותו.

את עושה הבדלה כנה כל כך (צל"ש!) על שני הרבדים שמפריעים לך: ברובד העקרוני, את חושבת שזה לא נכון שגבר או אישה ינהלו אינטראקציות ידידותיות עם אנשים מהמגדר השני, אפילו אם זה בתוך המשפחה ובוודאי מחוצה לה. ברובד האישי, את מודה שזה מפריע לך. את רוצה להיות ה'נאמבר וואן' שלו. הכי כיפית והכי חמודה בשבילו.
כמו שהסברת בעצמך, דווקא החשש הזה מביא אותך בדיוק למצב ההפוך, להיות פחות כיפית ופחות מגניבה, ויותר מתוחה ויותר ביקורתית.
עכשיו השאלה לאן הולכים מכאן.

יש חוויות שהן חד משמעיות. בגידה זו בגידה, ושיחה ממש קונקרטית זו שיחה ממש קונקרטית. אבל רוב הסיטואציות בעולם הן הרבה פחות חד-משמעיות.
הרבה פעמים, נשים תטענה שהבעל שלהן משוחרר מדי, והגברים יענו שאין להם מושג מה רוצים מחייהם.
האם יש פה צודק ולא צודק?
ברור שיש. נשים תמיד צודקות. כמאמר החכם: 40 יום טרם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת למי הוא יגיד 'צודקת'.
🙂
ומעבר לרגע קל של הומור, באמת אין פה עניין שבית משפט יכול להכריע בו. יש גם כל כך הרבה סטנדרטים שונים בין אנשים, בין משפחות ובין קהילות. מה שנורמלי לגמרי בקהילה אחת, ייתפס כלא-ראוי בקהילה אחרת.
אפשר להסביר הרבה הסברים למה נשים מרגישות מאוימות בסיטואציה בו הבעל שלהן מפטפט בקלילות עם מישהי אחרת, אפשר להסביר הרבה הסברים למה גברים מיתממים גם על סיטואציות קצת-פחות-תמימות.
בואי נתמקד במה שחשוב לך. העלית שתי שאלות שהכי חשוב לך לקבל עליהן תשובה:

א. מאיפה זה בא. במילותייך, האם זה חוסר בטחון פנימי אצלך או חסר כלשהו בקשר הזוגי.
ב. האם כאישה את יכולה להציב לו גבולות (כלומר להגיד לו שישתנה בנקודות מסוימות), או שהוא זה הוא ואין לך יכולת לשנות את מה שיש, אלא רק לבחור מה לעשות עם זה.

כמו שאמרתי בפתח דבריי, בואי נקרא ביחד שוב את הסיפור.
היתה חויה שמבחינתך היתה מטלטלת. נפגעת קשות, חוית את זה כבגידה רגשית. אני מניחה שבתוך סיטואציה כזו מעורבבים כל כך הרבה גורמים ורגשות. מן הסתם היתה שם גם חויה של חוסר בטחון שכבר היה אצלך קודם, ובמקביל ובלי שום סתירה סביר להניח שצפו שם גם חסרים כלשהם בקשר הזוגי.
בעיניי, בתהליך של מסע אל הנפש פנימה (בטיפול או בדרכים אחרות) זה הבנה שאין גורם אחד ודי שמניע אותנו או גורם לנו קושי כזה או אחר.
אנחנו מכלול של כל כך הרבה גורמים, ונטיות נפש, ותכונות אופי, ורקע שגדלנו בו, והשקפת עולם שהתעצבה אצלנו, ומסקנות שהסקנו מחויות שחוינו, וקשרים שהשפיעו עלינו בכל מיני דרכים…
גם השאלה למה את כל-כך עצורה עם גברים בתוך המשפחה (אולי אפילו יותר מהמקובל בסביבתך?) היא שאלה רבת משמעות, שנראה לי כדאי לתת עליה את הדעת.

לגבי השאלה השניה, האם את יכולה להציב לו גבולות. מה זה אומר להציב למישהו אחר גבולות? להגיד לו מה מסכימים שהוא יעשה ומה לא? ואז, למה שהוא ייצמד לגבולות שלך? מרצונו הטוב, או מפחד כלשהו?
נדמה לי שמה שניסתה אותה מטפלת לומר, שאין לנו דרך לשלוט במעשיו של אדם אחר. המקסימום שאנו יכולים זה לבחור את התגובה שלנו למעשיו, ולעיתים להשפיע עליו בדרך עקיפה. או שנצליח, או שלא.
ואם זה הוא, והמצב הזה כן מאיים עלייך, אז?
אז אולי המקום לשאול את עצמך, ברגע של שקט, למה זה כל כך מפחיד. איזו ציפיה שלך לא תתממש אם המצב יישאר כפי שהוא, איזה חלום של אהבה יש לך בלב, ומה מפריע לחלום הזה להפוך למציאות.
הנפש מדברת מבפנים.
יש הרבה דרכים להאזין לה.
אפשר לנסות לדבר על זה עם מישהו.
אם לא מוצאים עם מי - אפשר לדבר על עם עצמך, בקול או בשקט, ממש כמו שיחה.
תשאלי את עצמך את השאלה, ותחכי לקול הפנימי שבדרך כלל מפתיע בתשובות ממש חכמות.
אפשר להתפלל על זה. בכותל, בחוף הים, במרפסת מול הכוכבים. לשבת ולספר לקדוש ברוך הוא על הכאב שלך, לשאול אותו למה זה מפחיד אותך כל כך (ונכון שהתשובה 'כי זה לא ראוי ולא צנוע' זה לא בדיוק ה-תשובה?)
אפשר גם לנסות לכתוב, כתיבה מציפה חלקים מהתודעה החוצה.
אפשר, כמובן שאפשר, גם ללכת לטיפול ולהעזר בקול חיצוני בתהליך הברור הפנימי הזה. אבל זו אולי האופציה המובנת מאליה, ולא בהכרח האופציה היחידה.
זה לגבי שאלותייך הקשורות אלייך עצמך, למסע הברור שלך.
ומה בהקשר הזוגי? מה יחזיר את אנרגיות הטובות הביתה פנימה?
בואי נדבר על שני חלקים, סור מרע ועשה טוב.
סור מרע תמיד ראשון. את יודעת למה?
כי אם נכניס לתבשיל חתיכת בשר מקולקלת, זה לא משנה כמה ננסה להשביח אותו אחר כך. תמיד אותה חתיכה נרקבת, קטנה ככל שתהיה, תהרוס תבשיל שלם.
יש לך נקודה כואבת, החל מאותה חויה בלתי פתורה מן הזוגיות הצעירה שלכם, ועד היום.
התוצאה היא מערך של ביקורת, פקיחת עין על מעשיו ודיבוריו, עקיצות, פגיעות הדדיות….
כל מה שמבריח את האנרגיות החיוביות רחוק רחוק.
איך מוציאים את החלק הקטן אך המציק הזה ולא נותנים לו לקלקל תבשיל שלם?
יכול להיות שאת לא יכולה עדיין לזרוק את החתיכה הזו לפח.
אחרי הכל זו חתיכת חיים, ולא סתם תקלה שנפלה אלייך במקרה.
עד שלא תביני את עצמך ואת הכאב שלך מאי אז, כנראה שזה לא ייעלם מעצמו.
אבל אולי זה לא חייב להיות חלק מהמרק החם והבייתי שלכם.אולי אפשר להוציא את החוצה, לשמור במקרר ולטפל בזה בנפרד.
אולי בחיי היומיום אפשר לנטרל את הביקורת, המעקבים ובוודאי את הנימה הממורמרת.
כשקורה משהו שמזכיר את זה, את יכולה להגיד לעצמך: "אוקיי, זה החלק הלא מטופל. זיהיתי אותך, חלק קשה שלי. אני לא מתעלמת. בוא נחכה עם זה לאחר כך, נחשוב על זה בזמן של שקט."
לגבי עשה טוב -
איך אפשר להכניס מחדש את הכיף לחיים שלכם?
מה את אוהבת לעשות? מה בעלך אוהב? איפה תחומי העניין המשותפים שלכם נפגשים? האם מתאים לכם לקבוע זמנים לכיף קבוע, מכל סוג האהוב עליכם?
להתחדשות ולהתרעננות יש הרבה כוח לחבר מחדש, להזרים רעננות אל הקשר. אולי בהמשך תצליחי אפילו לשתף את בעלך במסע הפנימי שלך אל הלב שלך, בינך לבינך, ותצליחו להגיע באמת לנקודה הפנימית, שאין בה האשמה, ואין בה 'אני' מול 'אתה', אלא 'נעים להכיר, זאת אני, לפעמים חלשה ולפעמים חזקה, לפעמים נזקקת ולפעמים מסתדרת'.
מאחלת לך למצוא את נתיב הקשב הכי מדויק בשבילך,
דבורה.

[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן