במה התורה שונה מספרי היסטוריה עתיקים?

בס"ד
שלום,
כאשר אנו נשאלים מדוע אנחנו מאמינים בתורה ובפרט במעמד הר סיני, החלק היותר משמעותי של התשובה תהיה מכיוון שיש לנו מסורת ועדות קולקטיבית על כך.
אני חושב שאכן סביר שבמידה והעדות הייתה מלפני כ1500 שנה היינו נותנים בה אמון, ובצדק. אך עולה השאלה, האם בתקופה היותר קדומה של האנושות האם התנ"ך הוא לא כשאר ספרי המיתולוגיה?
כי כידוע שלרוב העמים מסביב היו מיתוסים ומיתולוגיות שמורכבות משלל סיפורי ניסים על מה שהתרחש בעמם ואף טרם יצירת אומתם. אך בד"כ כאשר אנו שומעים על הסיפורים הללו אנו דוחים אותם במחי יד שמדובר במיתוסים ואגדות לא "באמת היסטורית", אך מי אמר שאכן הם לא תפסו זאת כאמת? ובמידה והם אכן תפסו זאת כאמת היסטורית האם זה מראה שניתן "להשתיל" סיפור היסטורי ניסי ככל שיהא באומה.
ובמידה ואנחנו לא יודעים לענות על השאלה הזאת, מדוע שלא נאמין במיתוסים הללו? ובכלל מה היחסים בין מיתוסים ומיתולוגיות להיסטוריה?

ממש אשמח להבין!

תשובה

שואל נכבד מאוד.
בשאלתך אתה מציין את היסוד שמבואר בקדמונים (ספר העיקרים מאמר ד פרק מד), שכתב בזה הלשון: "וזה כי הקבלה הנמשכת מן האב לבן אי אפשר שתכזב בשום פנים, כי לא יבחר שום אדם להנחיל את בנו שקר, והאב הראשון שקבל מן הנביא, אם לא שידע שהיה הנביא איש אמת לא היה מנחיל דבריו לבנו ובן בנו לבנו וכן עד היום, ולזה אחר היות השורש אמתי אי אפשר שיפול בו הכזב בשום פנים מצד הקבלה הנמשכת מאב לבן".
משכך, הינך תמה שהרי עוד אבות רבים ברחבי העולם מנחילים לבנם מסורות שונות ומגוונות, ואם כן נצטרך להאמין שגם מה שהם מספרים לילדיהם הינו אמיתי? ניתן להוסיף ולתמוה, שהרי אנחנו רואים בעינינו אבות שמלמדים את ילדיהם שקרים? די אם נביט אל שכנינו הערבים; הם ממציאים היסטוריה שאינה קיימת, וילדיהם בטוחים בזה במלוא מאת האחוזים.
אם כן, מזדקרת ועולה השאלה עד כמה ניתן לסמוך על מסורת העוברת מאב לבן.
תחילה נתייחס למיתולוגיות, ולאחר מכן נתייחס למסורות שקריות ולהיסטוריה משוכתבת. בנוגע למיתולוגיות – לא ברור עד כמה המיתולוגיות הללו עברו מאב לבן, ומהו רצף המסירה שלהם; אולם לאמיתו של דבר, ההבדל בין האמונה והמסורת היהודית לבין המיתולוגיות השונות הינו ברור וחד.
חשוב לערוך הבחנה בין סיפורים לאמונות. כשאב מספר לבנו משלים עממיים לפני השינה, אין זה מלמד מאומה על מידת אמינותם. לעומת זאת, ילד שרואה את הוריו במשך חודש שלם מקרצפים ומשפשפים את הבית, רוכשים מוצרי פסח במאות שקלים, ויושבים בליל הסדר ומתארים באריכות את יציאת מצרים, כפי שהם שמעוה מאבותיהם, ואבותיהם מאבותיהם, וכן הלאה; קשה לומר שהסיפור הזה הוא לא נכון.
במילים אחרות, יש הבדל בין אמונות ומעשיות שאינם מחייבים אותי במאומה, שלא אכפת לי לספר אותם לבניי, גם אם אינני חושב שהם נכונות, כיון שאין שום עוול לספר לילדים סיפורים בדיוניים. לבין סיפורי מעשיות שמחייבים אותי לפעול בגללם, ומגבילים אותי במעשיי, שאז קיימת הנחה סבירה שאדם לא ישקר על ילדיו. זהו ההבדל הגדול בין מיתולוגיות של עמים אחרים לבין – להבדיל – סיפורי התורה.
הקשר בין המיתולוגיות השונות להיסטוריה, סביר להניח שאינו רב. מה שיותר נראה לומר לגבי רבים מהם שמטרת הסיפור היתה ללמד כללי התנהגות ומוסר דרכם; מעין 'משלי שועלים', שאף אחד לא חושב שבאמת השועל נפגש עם הזאב ודיבר אתו וכו'.
כעת נעבור לחלק הנוסף שפתחנו בו. כאמור אנו רואים מול עינינו עם שמאמין שאנחנו גירשנו אותו מכאן, ושבהר הבית בכלל לא היה מקדש אלא מסגד. אנשים אחרים מאמינים שהרג היהודים בשואה לא היה בהיקפים שאנחנו מכירים. לטענתם, היהודים ניפחו את ממדי ההרג בכדי לקבל מדינה. לחילופין מדינת פולין טוענת שהם היו קרבנות של השואה לא פחות מאיתנו, וכן על זה הדרך.
וכאן הבן שואל, הרי אב לא מנחיל שקר לבנו. איך יתכן שאנשים יספרו כאלה דברים לבניהם?
התשובה לכך מתחלקת לשתי חלקים. ראשית, כאשר לאדם יש אינטרס לזכות במדינה או לטהר את שמו מפשעים, ברור שהוא ינסה לשכתב את ההיסטוריה מחדש. ברור שהוא ינסח את המציאות באופן אחר. לעומת זאת, התורה ניתנה לישראל במדבר. עם ישראל לא ניסה להשיג באמצעותה טובות הנאה.
להיפך, עם ישראל שילם רבות על האמונה בתורה. דורות שלמים של יהודים יכלו בקלות להינצל מלהבות האש ומתופת מרתפי האינקוויזיציה אם רק יסכימו להודות באמונה אחרת. אותם יהודים הסכימו לוותר על הדבר החשוב ביותר לאדם – החיים, בכדי לא לבגוד באמונתם.
אזרחים פשוטים מתעלים ומוכנים למסור את נפשם בזמן מלחמה; והיהודים חיו במובן מסוים במצב מלחמה. גם אצל הנוצרים והערבים היו 'מרטירים', אבל לא כקולקטיב. לא כקבוצה שלועגת למוות ומאמינה באמונתה, בלא לצפות לשום טובת הנאה; אלא מתוך אמונה שיבוא היום וצדקתם תצוף כשמן מעל המים.
ההבדל השני בין המסורת היהודית לבין – להבדיל – שאר המסורות, הינו שהתורה לא מהססת לתאר שהיא לא התקבלה בקלות על העם. התורה מתארת את קורח שחולק על משה רבינו ונענש; או גזירת מוות כוללת על כל הגברים מגיל עשרים; אלו תיאורים שלא ניתן לכתוב אותם מבלי שהם היו. לא ניתן לספר על שש מאות אלף איש שמתו, בזמן שזה לא היה.
התורה כותבת כבר בהתחלה שהיא יודעת שבני ישראל יחטאו, והיא מודיעה להם שהם ייענשו. איזה מין ממציא דת יכתוב כזה דבר?
ממציא התורה לא היסס לכתוב את חטאו של משה רבינו נותן התורה. ומאידך גיסא הוא כתב שלא קם נביא בישראל כמשה. עכשיו נשאל את עצמנו מי יעשה כזה דבר? משה יכתוב על עצמו שהוא חטא? אלא מה נאמר, שמישהו אחר כתב את התורה, אז מה האינטרס שלו להאדיר את שמו של משה רבינו? מוטב שיאדיר את עצמו?
לסיכום: כוונת העיקרים לומר שאדם לא משקר לבניו בלי סיבה, וממילא זה שהערבים והפולנים משקרים כיון שיש להם סיבה אין זה קושיא על המסורת היהודית, שנמסרה מאב לבנו בלי שום ציפייה לטובת הנאה. בנוסף כל אותם רמאים הממציאים את ההיסטוריה, נשארים מבודדים בסיפוריהם. פרט לפולנים, אף אחד לא באמת חושב שהם לא עשו כלום. בניגוד לכך, המסורת היהודית לא הוכחשה באותם הימים.
אקווה שסייעתי לך, ואשמח לענות על הבהרות נוספות.
בידידות
בניהו.
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן