אפשר לצאת ממעגל האלימות?

התחתנו לפני חצי שנה, שנינו באים מרקע לא פשוט.
אני גדלתי בבית עם אלימות פיזית ומילולית הייתי בפנימיה שנים רבות
בעלי גם בא מבית קשה, ואחרי החתונה נחשפתי לעוצמת הקושי. אלימות, פגיעות, השפלות, עלבונות, יחס נוראי בין האחים,
הוא מנסה לצאת מזה, להיות שונה, אבל זה לא פשוט בכלל.
בעלי ואני משתדלים כמה שאנחנו יכולים להיות בזוגיות טובה רוצים להקים בית אחר, בית טוב, לתת לילדינו את מה שלא היה לנו. אבל אני דואגת מאד, האם נצליח? הרי ראינו משהו אחר לגמרי מי אמר שלא נשחזר את דפוס העניות והאלימות?

תשובה

שלום לך אשה צעירה יקרה.
זה לא מכבר בנית את ביתך הטרי, ונדמה שאפשר עוד לשמוע את הדי ה"קול ששון וקול שמחה". בינך לבין בעלך נרקמים בכל יום עוד חוטים של אמון וקרבה. נשמע שבמעגל הפנימי החשוב ביותר- הזוגיות שלך- את מרגישה ביטחון וסיפוק. חצי שנה הוא משך זמן שיש בו כדי לספר על בית יהודי שמח ובריא שהולך ונבנה.
לצד ההרמוניה, עולים צלילים שמעיבים על אושרך. וזאת מן המעגל הרחב יותר, משפחתו של בעלך. כל כניסה למקום חדש מלווה בחששות- האם יאהבו אותי? האם יקבלו אותי ויאפשרו לי להיות חלק רצוי ומשמעותי? שאלה זו מתחדדת ביתר שאת כשמדובר בכניסה למשפחתו של האדם החשוב ביותר בחייך- בן זוגך. בקשר עם משפחת הבעל טמונה גם המשאלה לזכות בחוף מבטחים, בעוגן נוסף שתומך בקן החדש שמוקם. נראה שעם חמותך הצלחת ליצור קשר יפה ונעים, וזה מעיד שיש בך יכולת לכבד, לאהוב, ליצור תקשורת נכונה ובריאה ויכולת לראות בעין טובה את בעלך ואת סביבתו.
לגבי הקשר עם אחיותיו מצטיירת תמונה קצת אחרת. את מתארת הרגשה של משפחה מפורקת, של יחסים מתוחים, רווי קונפליקטים ואולי מזיקים. קשה וכואב לקרוא, יקירה, וקשה עוד יותר לחוות זאת. חושבת על התקווה הכמוסה שאולי לוותה אותך מגיל צעיר- להגיע למקום בו תמצאי שקט. בו תהיי מוגנת מפני מכות, השפלות ותחושת סכנה ודחיה. על תחושת האכזבה והדאגה המזדחלת כשאת מגלה שאולי למקום אליו הגעת יש מאפיינים דומים למשפחת המוצא שלך. על הספק המכרסם- אולי היית צריכה לבחון יותר, או אולי לבחור אחרת...
וחשה הערכה עצומה על האומץ להתבונן פנימה, אל תוכי ליבת הכאב הצורב... את משקיפה בכנות נדירה ומעלה שאלות נוקבות עד תהום. את פונה. שואלת. מבררת. וזה אומר שיש בך כוחות נפש, עוז ותעצומות.
אומץ הלב שלך מתבטא גם בהתבוננות קדימה- את נושאת עיניים אל העתיד מתוך בגרות ואחריות כלפי הזוגיות שלך וכלפי ילדיכם העתידיים.
יקירתי, אני חשה שבין מילותייך מבצבצת תקווה גדולה. סמן חיים ואור שטבועים עמוק באישיותך ובעז"ה גם בעתידך. מרגישה שה"קוד הסודי" לבנית חיי משפחה תקינים ובריאים נמצא בידייך. וזה מרגש ומופלא, כי זה המפתח לשאלתך הנוגעת בדאגה [הלגיטימית וההגיונית!] מן העתיד.
את חווה חוסר קבלה. היית עדה להתנהגות לא מתחשבת בין בני משפחה וליחס לא מגדל כלפי ילדים. לאינטריגות בין אחים. וזה כואב לך.
את חווה את המטען הרגשי הלא חיובי שקיים בחלל- כמשהו שהוא זר לך. אינך מזדהה אתו, אינך מנסה לגונן עליו או להיות חלק ממנו. ההיפך, את רוצה לשמור ממנו מרחק פיזי ונפשי. גם בעלך הצעיר, שאלו אחיותיו ומשפחתו- שותף אתך לאותה דעה. בעיני טמונה כאן תשובה מופלאה לשאלתך,
יקירה.
שניכם- את ובעלך היקר שאת כה אוהבת, מעוניינים להרחיק מחייכם, מנפשכם וממשפחתכם "רוחות רפאים" שחוויתם בעברכם. אתם נחושים שלא להמשיך באותו מסלול אלא שואפים לייצר משהו אחר. לטעת ענף חדש, בריא ומלבלב.
בהתנהגותכם אתם מבטאים כמיהה ויכולת להשאיר את העבר הקונפליקטואלי מאחוריכם, ולא להטיל את הצער שחוויתם על חיי ילדיכם. נשמע כאילו הבטחתם שניכם, כאיש אחד, שאתם לא תתנו לצללים מהעבר להעיב על חייכם החדשים.
יקירתי, הספרות הפסיכולוגית מספרת לנו על "רוחות רפאים" מעברם של ההורים, שמשתכנות בחדר הילדים ומשפיעות על רגשותיהם והתנהגותם של הורים ועל חוויות ילדיהם.
סלמה פרייברג, פסיכואנליטיקאית ילדים ועובדת סוציאלית יהודייה-אמריקאית, מבחינה במאמרה הקלאסי מ 1975 "רוחות רפאים בחדר הילדים", בין הורים ששחזרו את חוויות ילדותם לבין כאלו שהצליחו להיות הורים מיטיבים ומגדלים. היא וכותבים נוספים מספרים על רבים וטובים שבאו ממשפחות מוצא שאינן סמל האחווה והרעות אשר מקימים בית מסוג אחר. בביתם החדש מוצאים אותם ילדים-מבוגרים תיקון והבראה לכאביהם כילדים, משום שהבאת ילד לעולם וגידולו מתוך אהבה יש בה ממד של 'חוויה מתקנת' וריפוי לפצעי הילדות.
הידעת כי סטטיסטית, כחמישים אחוז מהאנשים שגדלו בסביבה לא מגדלת, ואפילו תחת תנאים קיצוניים מאד של הזנחה והתעללות- עצרו את הגלגל והצליחו לבנות תא משפחתי בריא ושמח? הם הפכו להורים שהולכים עם אמירה פנימית- "אני רוצה עבור ילדי משהו טוב יותר ממה שהיה לי". ישנם הרבה דוגמאות לכך שהורים שסבלו בילדותם מהזנחה ואלימות אינם גורמים כאב לילדיהם. ההיסטוריה אינה גורל.
מה עושה את ההבדל? מה תומך ביכולת להמציא את הגלגל מחדש?
בואי נקרא יחד פסקה מכוננת ממאמרה של פרייברג:
"התשובה נמצאת בגורל הרגשות בילדות. מחקרים מראים כי היכולת לבוא במגע עם כאבי הילדות הופך לגורם רב עוצמה במניעת החזרה על הורות מכאיבה, ואילו הדחקה ובידוד של רגשות מכאיבים מקדמת הזדהות עם הבוגדים והתוקפים. גם בתנאים קיצוניים בילדות המוקדמת, יש ילדים שמסוגלים להחזיק את תחושת הכאב חי ולא עושים ברית עם התוקף. הם מסוגלים להגן על האגו מפני הסכנה בלתי נסבלת ועדיין שומרים על החוויה של החרדה במודעות".
יקירה, גם לך זה נשמע כמו המקום בו את נמצאת?
מדברייך עולה שגדלת והתפתחת לאדם שמסוגל להיות בקשר [עם בעלך, עם חמותך]. את יוצרת הבחנה ברורה בין התנהגות מגדלת להתנהגות מזיקה. את באה במגע עם רגשותייך, חשה כאב, עצב ודאגה- שהם אמנם כבדים לנשיאה אך מעידים על נפש בריאה וערנית. נפש שיש לה פוטנציאל לגדול, להתפתח ולשגשג.
לצד הידיעה שיש אפשרות להבנות מהחוויות הללו, הייתי ממליצה לך לפרגן לעצמך תהליך טיפולי מיטיב. תהליך כזה עשוי לסייע לך לעבד את חוויות הילדות שלך ואת עמדתך כלפי שתי משפחות המוצא. סילוקם האיטי אך הבטוח של "רוחות הרפאים" מעברך עשוי בס"ד לסייע לך לחוש רגועה ובטוחה יותר, ולתמוך בהגשמת שאיפתך- בניית בית מתוך שלווה, נחת ושמחה.
מתפללת לאושרך ולטובתך כל הימים,
נחמי
[email protected]

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
בדוא"ל
שיתוף ב print
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן