לשואל היקר
בשאלתך הגדרת באופן נפלא את מכלול הנושא מכמה וכמה זוויות. שאלתך זו נשאלת גם על ידי רבים וטובים כל אחד בהתאם למקומו האישי. ואכן נושא זה הוא חשוב מאין כמוהו, ואני שמח על האפשרות לנסות ולברר סוגיה מרכזית זו ביהדות.
מכיוון שאיני מכירך באופן אישי, אנסה לגשת לסוגיה זו לגופו של עניין.
התורה מלמדת אותנו לחיות חיים מרוממים של התעלות, וכאן נשאלת השאלה מהו היחס הנכון אל: הנאה, תחביבים, אמנות, תרבות, ידע כללי, ידיעת הטבע, וכו’. ובעצם שאלת היסוד היא מהו היחס הנכון אל הרגשות שלנו, הגוף שלנו, ואל החיים בעולם הזה בכלל.
לנושא זה ישנם שתי גישות כפי שאפרט:
הגישה הראשונה היא התפיסה הבסיסית הניגשת לעניין מתוך הכרת המציאות. והמציאות היא שכמעט כל אדם, ובפרט אדם שמתחזק או מתקרב ליהדות, זקוק לחיים מציאותיים ותקינים, ויותר מכך גם לחיים עשירים ותוססים.
חיים מחוברים למציאות כוללים: חיי חברה מעניינים, קשר טוב עם המשפחה, פיתוח הכישורים הטבעיים, תחביבים, שמירה על חיי גוף טובים (התעמלות ועוד), מציאת עניין והנאה, קשר לטבע, ועוד.
כל הדברים האלו מהווים את ה’אחזקה’ התקינה של כוחות הנפש והגוף, וכשם שבעל רכב שיזניח את רכבו ולא ייקח אותו לטיפולים שוטפים ימצא את עצמו ביום בהיר תקוע על הדרך בכביש הראשי ללא רכב מחכה לגרר, כך מי שינסה להתמקד אך ורק בנקודת האמת שבחיים, ויזניח את כל כוחות הנפש והגוף שלו, עלול למצוא את עצמו יום אחד עם מנוע שרוף…
יחידים מעטים יכולים להוציא את כל הדברים הללו מלימוד התורה בלבד, אולם רוב ככל בני האדם, צריכים למצוא לעצמם את האיזון הנכון בין כל הדברים.
יתרה מכך, הלא לימוד התורה הוא על מנת לעשות ולקיים. וקיום התורה הוא אדם המקים משפחה, המשקיע רבות בזוגיות, בילדים. אדם חברתי בעל לב רגיש לחבריו ולשכניו. רוב ככל המצוות פונות אל הלב ואל החוויה, ומי שהרגשות שלו מדוכאים, איך הוא יוכל לפתח את עצמו, ולחוות טוב את כל החוויות הללו.
הוי אומר, בכדי להיות יהודי, יש להיות אדם שמסוגל להרים את עצמו, את כוחותיו הרגשיים והגופניים. אם לימד התורה הוא כמו הדלק המבעיר את האש שבמנוע, הרי שיחד עם זה יש להשקיע במעטפת, המאפשרת לאש לקחת את כל המכונית קדימה, ורק כאשר הם פועלים יחדיו, הם עושים נכון את תפקידם.
כפי שהיטבת לכתוב בשאלתך יש כאן גם סיכון, האדם יכול להישאב לדברים אלו ולשכוח את הפרופורציה הנכונה, ואת מה שבאמת חשוב לו. אתה מכיר את אלו שמשקיעים את רוב חייהם בניקוי הרכב הבית והגינה, ומעט מאד מחייהם נותר לעסוק בשאלה מה בעצם אני עושה עם כל הדברים הללו ? אכן, כאן ישנה בהחלט סכנה של איבוד שליטה. וכפי שאין לנהוג ברכב בטרם לומדים לשלט בו, כך גם בחיים צריך ללמוד כיצד אנחנו נשלוט בהם ולא הם בנו.
הכלל החשוב בכל סיפוק הרגשות הוא שתמיד יהיה זה מתוך החלטה ושיקול דעת, ולא שהרגש הוא שיכתיב את הסיפוק שלו. אתה בוודאי מכיר את התופעה שהאבא הולך עם הילדים לקניות, וכאשר האבא מחפש את המדף של השימורים, הילדים קולטים את המדפים היותר מעניינים, ואז כל החנות נחשפת לזעקות ‘אבא תקנה לי סוכריות’. במהלך השנים הרגלתי את הילדים שלי, שקניות בחנות קונים אך ורק מתוך הרשימה. אם הם רואים למשל סוכריות, אני אומר להם כך: “באמת אולי כדאי לקנות סוכריות, אבל אני לא קונה בחנות לפי מראה עיניים, אנחנו נחזור הביתה ואם אכן נחליט לקנות סוכריות, נוסיף את זה לרשימה”… אנחנו מחליטים מתי לקנות סוכריות, ולא הסוכריות מחליטות בשבילנו. והרגשות שלנו הם ממש כמו ילדים, ולכן המפתח לשליטה במצב הוא לא להתפתות לתת להם לנהל עבורנו את העניינים.
זו הגישה הראשונה הבוחנת את הדברים במבט של צרכים ואחזקת רכב.
הגישה השנייה לסוגיה זו, בוחנת את מהותם של הדברים, ולכן היא חשובה יותר להבנת סוגיה זו: ‘אתה מתחזק ב”ה בדת’ – מהי בעצם הדת, ובמה אתה מתחזק ? הוא לומד תורה על מנת לקיים, אמונה, קדושה, עבודת ה’, מידות, וכו’. וכאן נשאלת השאלה, האם כל הדברים האלו נהיים חלק ממך ? האם החיים שלך נהיים אכן יותר תורניים, קדושים, טובים, מרוממים, או שהחיזוק הזה הוא דבר נפרד ממך? איך אפשר לדעת ?
התשובה היא: תלוי אם התורה והמצוות ‘מאירים לך’. דהיינו אם אתה מרגיש את חוויית החיים שלך בעקבות התורה והמצוות, יותר מאירה, יותר חייה, יותר יציבה, יותר טובה. אם החיים שלך מרגישים עכשיו יותר חיים, או אז זהו הסימן שאתה לא עוסק רק ב’דת’ אלא שזה חלק מהחיים שלך.
ה’דת’ אינה עיסוק נפרד מהחיים, התורה קוראת למצוות: ‘ובחרת בחיים’ ‘וחי בהם’. כלומר האמונה והאור של דבר ה’, מטרתו להאיר את החיים שלי ושלך, ולהפוך אותם לחיים יותר.
העולם הזה בנוי מחיצוניות ופנימיות. החיצוניות מבריקה יותר ולפעמים נדמה לנו כי בה טמון עיקר הטעם של החיים. מי שזוכה להקשיב לדבר ה’, שם לב שהציפוי החיצוני אינו החיים האמתיים, והחיים האמתיים נמצאים ברובד היותר פנימי.
כך זה בחיי המשפחה, כך זה בחיי החברה, וכך זה בחיים של האדם בעצמו. כמו שאהבה אינה אמתית אם אין אתה יחד מחויבות ורצינות. כך כל חוויה ורגש אינם אמתיים אא”כ הם נעשים עם תוכן ועם חיבור לתכלית החיים.
לא במקרה העם היהודי הוא העם התוסס והמהפכן ביותר על פי תבל, חז”ל מסבירים כי זו תכונה יהודית לתסוס ולחפש בחיים עוד ועוד, ולא לשקוט על השמרים.
מי שלוקח את השבת, התורה, הצדקה, התפילין, וכל המצוות, ומביא את זה למקום של דיכוי הרגשות שלו, הופך את המטרה של התורה והמצוות עצמם. השבת תפקידה (כמו כל המצוות כולם) להשפיע על כל השבוע שהאדם יחיה בו בצורה מחוברת יותר לאמונה, לקדושה, לבריאת העולם, להתגלות ה’ בעולם. כל זה הופך את האדם למחובר יותר לחיים, כי הוא מכיר אותם מהמקום הפנימי שלהם, ולא רק מהמקום החיצוני.
לכן, החיבור לכל כוחות החיים, הוא הוא המקום שבו התורה מאירה אל האדם, ואל סביבתו. אם האדם מזניח את גופו, רגשותיו, הנאותיו, או את החיבור שלו למציאות או לטבע, הוא גורם לתורה שלו שהיא תסתגר בו בנקודה מאד פנימית ללא יכולת ביטוי והארה. צריך לתת לתורה להאיר ולמלא בתוכן את כל חלקי האדם, וכך התורה נהפכת למהלך חיי האדם, והופכת אותו ליותר שלם יותר פנימי, יותר גבוה, ויותר טוב.
כמובן שיש תפקיד מהותי מאד ליכולת לוותר על הרגשות שלנו פעמים רבות. הקב”ה ברא את העולם כך שיש בו הרבה גלות, סבל, ייסורים, כאב, עוני, ושאר גורמים שאם אנו יודעים איך לקבל אותם באמונה ובאהבה הם גורמים לנו להתפתח ומקרבים אותנו לאמת, הם יכולים לבנות אותנו, ולשבור אצלנו הרבה תכונות רעות. – אבל תפקיד זה של צירוף וזיכוך הוא רק כאשר כך נשלח מן השמיים, ולא לנו לחתור לצירוף החיים שלנו מתך סבל, אלא להאיר אותם מתוך חיבור לחיים.
ניסיונות החיים מזמנים לנו פעמים רבות מקרים בהם אנחנו צריכים להתגבר על הרגש הטבעי שלנו, כמו ‘לא תיקם ולא תיטור’, ועד רבות. וגם בכל המקרים הללו אחרי שאנו כופים את היצר ומובילים את הלב בכיוון הנכון, יש למלא אותו בחוויה חיובית. הפסוק שמתחיל בלא תיקום מסיים ב’ואהבת לרעך כמוך’. וכך כל התגברות צריכה להתמלא בחוויה רגשית חיובית.
מהותה של הקדושה בחיינו היא היכולת לחבר את חוויות החיים הסתמיות והחיצוניות, לתוכן גבוה שייתן להם ממד פנימי ורחב יותר. ‘שולחנו של אדם כמזבח’ – כיצד זה נעשה? על ידי ברכה ודברי תורה. שבת היא ‘מעין עולם הבא’ כיצד זה נעשה? על ידי תפילה ותורה המתחברים עם עונג שבת. חבירות טובה עם כל הסובב הרי היא קדושה, כיצד זה נעשה? על ידי דאגה ושימת לב לצרכי הזולת ורגשותיו. משפחה וזוגיות הרי זו קדושה שאין למעלה הימנה, וכיצד זה נעשה? על ידי סיפוק צרכי הרגש והגוף של כל בני המשפחה מתוך מחויבות וחיבור לתוכן של קדושת האדם והחיים.
ההבדל בין הקדושה לטומאה הוא, שחיים של טומאה הם חיים בהם החוויה החיצונית מובילה. ואילו בחיים של קדושה החוויות הפשוטות הם מהווים כלים לתוכן גבוה יותר. ולכן ליהנות בצורה רצינית ואמתית, זה בונה ומעשיר את החיים היהודיים.
בגישה שניה זו, אין ההנאות והרגשות מהוות רק אחזקת רכב הכרחית, אלא הרגשות הם המקום שבו האדם מתחבר וחווה את חייו, ולכן רק זהו המקום שבו דבר ה’ מאיר אותו, ומרומם אותו.
ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי, מפתיע את מלך כוזר כשהא שואל אותו ‘מיהו החסיד’ ועונה ‘החסיד הוא המושל’. דהיינו האדם מורכב מכוחות רבים כמו שהעיר מורכבת מאנשים רבים, כל אחד רוצה משהו אחר וסוחב לכיוון אחר, והמושל החכם תפקידו הוא להנהיג נכון את כולם שכל אחד ימצא את המקום המתאים לו, וכך הוא יתרום לעצמו ולעיר כולה. כך החסיד מושל על כל כוחותיו ומספק לכל אחד מהם את מה שהוא צריך בכדי לצמוח. ובכך מושלם המכלול כולו.
לפיכך מסיים ר’ יהודה הלוי, אל תחשוב שהצום והכניעה לפני ה’ הם רצויים יותר מאשר השמחה לפניו או הסעודה והחגיגה במועדים. כי הצמיחה של כל הכוחות והחיים העמוקים והמאירים שלהם, היא היא התכלית.
אני לא יכול להחליט בשבילך מהי בדיוק הדרך הנכונה להנהיג את העיר הפרטית שלך, אתה הוא המושל, ואתה הוא זה שמכיר את כל הכוחות שבקהילה הפרטית שלך. מושל טוב, משתמש גם ביועצים טובים, ובוודאי אתה כאדם צעיר שיושב על כיסא המלוכה זמן לא רב, נכון שתמצא תלמיד חכם שמכיר אותך ויכול לייעץ לך לפי מה שמתאים לך.
אני מאחל לך שבכוח ההתחזקות שלך, החיפוש האמתי שלך את הדרך הטובה והנכונה, וכוח הביקורת העצמית שבא לידי ביטוי במכתבך, תמצא לאט לאט את הדרך לחבר את האור של התורה לחייך, ותצליח לבנות את עצמך כאיש משפחה וחברה יהודי ותורני, שמהווה מגדלור של אור בחיים.
בהערכה ובאהבה
אוריה
7162173@gmail.com
נ.ב. במכתבך השכלת לעמוד על נקודה נוספת: כיצד להתייחס לתרבות זרה ולדעות זרות, שיש בהם תערובת של טוב ורע. נקודה זו היא סוגיה העומדת בפני עצמה, ושווה התייחסות ודיון בנפרד, בעז”ה בהמשך.
דלג לתוכן
