אנחנו מחכים למשיח או מתים מפחד?

אנחנו מחכים למשיח או מתים מפחד?

אנחנו באמת רוצים שהמשיח יגיע,או שמתים מפחד שזה יקרה?
הרבה פעמים שיוצא לי לדבר על הגאולה והציפייה למשיח עולים בי שני דברים:
מצד אחד כולנו באמת רוצים שהוא כבר יגיע ונגיע לגאולה השלימה אבל באותה נשימה גם עולה הפחד האימה,האם אנחנו ראויים בכלל לקבל אותו, ותמיד זה נשמע מאיים ומפחיד כל התיאורים שרק הצדיקים ישארו ומי שלא ימות במלחמה.
אני לא יודעת מי נקרא היום 'צדיק' אבל אם רק לצדיקים ולפרושים המשיח מגיע אז בשביל מה כל השאר בכלל מצפים, כל השאר יכולים להגיד טוב גם ככה אני לא ראוי למשיח ולגאולה אז עדיף לי שבכלל הוא לא יגיע כי אם הוא יגיע ווואו מה הולך להיות איתי עם כל מה שעשיתי..
יש מין תחושה פנימית כזאת לכל אחד בפנים שהוא ראוי או לא ראוי להיות בגאולה ואולי התודעה הקולקטיבית הזאת היא זאת שמעכבת את הגאולה החוסר אמונה הפנימית הזאת שאנחנו באמת ראויים להגאל רק עצם זה שאנחנו נמצאים בדור הזה עם כל האתגרים המטורפים שהוא מביא איתו.?
מצד אחד הדרך החסידית מדברת על כמה כל אחד ואחת ראויים להגיע לגאולה השלימה ולכל מה שהיא תביא איתה,ומצד שני הדרך הליטאית או הריאלית יותר מדברת על כמה אנחנו בכלל לא ראויים ורק מי שיזכה ישאר כאן .
בכוונה כתבתי כאן ברבים כי נראה לי שזה לא רק אני מרגישה ככה.
אשמח להרחבה בעיניין.
ותודה עליכם מרגישה שהאתר החשוב שלכם הוא כבר חלק מהגאולה☺

תשובה

שלום רב,
כבר כמה וכמה ימים ששאלתך פרושה לפניי ואיני ממהר להשיב. השאלה מגיעה ממקום מאוד כנה ועמוק והרגשתי שחלילה לי לענות לפני שאחוש שלם עם הדברים.
אודה שאני יותר התחברתי למה שאת קוראת "הדרך החסידית" וממילא לא הרגשתי בכזו עוצמה את הפחד עליו שמעתי מאחרים ובעקבות שאלתך ניסיתי להבין נכון יותר את אותן התחושות.
כשהעמקתי מעט מצאתי שאכן יש כאן שני צדדים חזקים. יש את החשש והפחד מאותן תהפוכות שמתלוות לימות המשיח, עד כדי כך שהגמרא במסכת סנהדרין [צח] מביאה רשימה של אמוראים שלמרות צדקותם אמרו "ייתי ולא איחמיניה" כלומר, שיבוא המשיח אך שאני לא אראה את זה קורה, שאני לא אהיה שם. דבר שרק מעצים את תחושת הפחד. אם כך פחדו אותם האמוראים הקדושים, איפה אנחנו.
ומצד שני, מה לנו ברור יותר מהמילים המוכרות והמרנינות של דוד המלך,
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה,
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:
הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ - הָיִינוּ שְׂמֵחִים:
מילים המבשרות על המצב לא רק האידיאלי ביותר אלא המשמח ביותר.
זאת ועוד, הרמב"ם לא רק מונה את הציפיה למשיח כאחד מי"ג עיקרי אמונה, הוא גם פוסק [בהלכות מלכים] "וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ."
כלומר, התורה והנביאים כולם מכוונים אותנו לציפיה הזו, להבנה שזה המצב האידיאלי והנכון לא רק עבור העולם אלא עבורנו.
אז איך באמת הדברים מתיישבים?
אנסה להסביר את מה שהבנתי. חז"ל ממשילים את ביאת המשיח ללידה. הלידה עצמה היא אירוע לא פשוט, אפשר אפילו לתאר אותה כאירוע מפחיד ועם זאת ברור לנו שאנחנו מחכים להגעתה. אנחנו גם מבינים ש"למשוך זמן" רק יפעל נגדנו ושזה לא מסוג הדברים שניתן להתעלם מהם.
אני חושב שכבר כאן ניתן יותר להבין כמה שהדברים לא סותרים, האירוע אכן לא פשוט ואפילו מפחיד ועם זאת אנחנו יודעים כמה שמחה הוא מביא אתו, כמה טוב יבוא ויצמח מאותו מהלך.
ומה אם בכל זאת לא נשרוד את המהלך? מה טוב לנו אם אנחנו לא נהיה שם?
כולנו מבינים שימות המשיח מביאים אתם גם עומק תודעתי, ננסה לצאת קצת מהצורה בה התרגלנו למדוד דברים ולראות אותם מזווית חדשה.
אנחנו כל כך התרגלנו לתפישה האנוכית שלנו עד שקשה לנו לראות את העולם אחרת. אתן משל קטן, בתוך הגוף שלנו חיים מיליארדים רבים של תאים, כל תא הוא בעצם יצור חי עם מערכות מאוד משוכללות ואם היה ניתן להשתמש במילים האלו היה ניתן לומר שלכל תא גם "רצון" לחיות - לשרוד ולהתרבות, ובכל זאת כל תא ש"מבין" שהוא מיותר עבור המבנה השלם של הגוף שלנו ניכון באמצעים ובתובנה להשמיד את עצמו. אם חלילה לא יעשה כך, זה חלק מהתפתחות של גידול חלילה.
אז התא "יודע" שלמרות שהוא כביכול נפרד, הוא בעצם חלק ממשהו גדול יותר, משהו שהחיים שלו הוא האמת בביטוי הרחב שלו עצמו. ה"מוות" שלו לא רק שאינו מהווה פגיעה בעצמו, הוא מבין את זה כחלק נכון בתהליך החיים שלו הכללי. [או כמו שחקן שיוציאו מהמשחק בכדי לשים חבר אחר ומבין שהתכלית שלו היא לא דווקא שהוא ישחק אלא שהקבוצה שלו תנצח].
ברור שזה רק משל, ועם זאת כשאנחנו מתחילים להבין שיש כאן מטרה שהיא הרבה יותר גדולה מה"חיים" הזמניים שלנו כאן, משהו שהוא בעצם השאיפה לחיים השלמים להם כולנו מצפים, להתגלות האמתית לשמה נבראנו, נוכל להבין שהתהליך, אפילו של הבירור שבו לא כולם ישרדו, הוא בעצם טוב לכולנו ואפילו משמח, ש"אני" זה הרבה יותר מאשר הגוף שלי, שיש "אני" קולקטיבי שהוא הרבה יותר אני ממה שהאני הבודד שהתרגלתי לכנותו כאני.
ועדיין נכון שכעת התפקיד שלי הוא אישי, לכן גם הידיעה הזו שישנם תנאים להיכלל בגאולה, חשובה לנו בכדי שנוכל לפעול נכון ולהיות מאלו שאין צורך בבירור וניפוי שלהם.
וישנו רובד נוסף, עמוק יותר.
ביאת המשיח אינה רק כמו לידה לאם, היא כמו לידה לתינוק. כשאנחנו עדיין ברחם, קשה לנו להבין מה מחכה לנו, הידיעה שנאלץ לעזוב את המקום הבטוח הזה, יכולה בהחלט להיראות כדבר הנורא ביותר שהולך לקרות לנו. אבל למי שבאמת מכיר את המהלך, ברור שזו לא רק אינה טרגדיה, זו תחילתם של החיים עצמם, המשמעותיים והמודעים.
מכיוון שאנחנו ה"עובר" בנמשל, קשה לנו לדמיין את השנוי התודעתי שיעבור עלינו עם המעבר הזה שנקרא ביאת המשיח. דוד המלך תיאר את השינוי "היינו כחולמים", אנחנו מגיעים למצב בו כל החיים עד אותו רגע הם כמו היחס של חלום לעומת מציאות. אלו ימים בהם התודעה שלנו מתרחבת בצורה שאיננו יכולים אפילו לדמיין כרגע - "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
וכאן מגיעה תובנה מפתיעה אפילו יותר. חז"ל בברכות [דף לא] מלמדים אותנו: א''ר יוחנן משום רשב''י, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".
העולם הזה הוא לא מקום בו ניתן לזלזל בכל הכאב הניבט מסביב. אפילו אם אני עצמי במקום בו אני רואה בהכל טוב, אסור לי למלא פי בשחוק מכיוון שהמציאות כאן אינה שלימה. אבל זה רק עכשיו, כי בזמן הגאולה באמת נמלא פינו בשחוק. ומדוע? מה עם כל הכאב שיהיה? מה עם כל הכאב והדברים הנוראים שקרו?
המאמר הזה מלמד אותנו [כך מבאר השפת אמת] שכשבאמת נתעורר מה"חלום" הזה בו אנו שרויים עכשיו, נראה תמונה כל כך שונה של המציאות. אז נוכל לראות שבאמת הכל היה טוב ברמה שאפילו כאב לא באמת היה כאן. בדיוק כמו שאחרי התעוררות מחלום אין טעם "להתחשב" באותו הצער שנגרם למישהו שם בחלום.
אז לסיכום, חשוב שנדע שימות המשיח הם התכלית של הסיפור כאן, של הגילוי האלוקי בעולם [שהוא גם נושא שכרגע קשה לנו להבין את חשיבותו] ושל היכולת שלנו לראות מה באמת קורה כאן, ברובד שכרגע נסתר מאתנו לחלוטין. הימים ההם הם של טוב גמור ברמה עמוקה מאוד שאולי אפילו חיים ומוות זניחים לגביה לגמרי. אנחנו אכן לא יודעים ולא יכולים לתאר לעצמנו את זה ועם זאת אנחנו כן יודעים שעלינו לעשות ככל יכולתנו לפני שה"משחק" מסתיים.
ונכון, אין לנו מושג מה מחכה לנו, הדור שלנו באמת מכין אותנו לאותו "היסח הדעת" שהוא תנאי לביאת המשיח. ובכל זאת מה לנו יותר מדברי הנביאים שמתארים שוב ושוב את הטוב השלם שהוא מעבר להשגתנו שמצפה לנו בימות המשיח. שנזכה במהרה ממש.
מנחם ס.
[email protected]>

התשובה עזרה לך?
לא עזרלא משהועזר ליתשובה טובהתשובה מעולה!
שולח...
כדאי לשתף את התשובה, לשלוח למי שזה יכול לעזור, או להדפיס
בפייסבוק
בטוויטר
בדוא"ל
להדפיס
אם חשוב לכם שהתשובה תגיע לאנשים נוספים, אפשר
דילוג לתוכן